הבוקר כתבתי שני מכתבים. עם עט וניר. כמו פעם. בפעם השני שזה קרה שמתי לב: אני נתקע תוך כדי כתיבה כי חסר לי האמוטיקון. אין לו מקבילה טבעית בכתב ומסתבר שהאופן בו אני מתנסח התחיל מתישהו, בלי ששמתי לב, לקחת אותו כמובן מאליו ולהסתמך עליו.

מצחיק.
כלומר, מצחיק 🙂

עשרים שנה אחרי "חציית גבול" ו-"אין תכלה לקרבות ולהרג", שתי האנתולוגיות האחרונות של שירה פוליטית שהתפרסמו כאן בשנת 84, בעקבות מלחמת לבנון, יוצאת לאור בהוצאת חרגול ובעריכתה של המשוררת טל-ניצן אסופה של שירים פוליטיים העוסקים כולם בכיבוש הישראלי בשטחים. 9 שערים. 45 משוררים. 99 שירים. הכיבוש הזה מלא מספרים. הנה עוד שלושה.  

עורכת האנתולוגיה, המשוררת טל-ניצן, בחרה לחלק את הספר לשערים תימאטיים על פי הנושא המרכזי של השירים המשתייכים אליהם. הבחירה הטבעית הזו מאירה, כנראה בלי כוונה, דבר מעניין; החלוקה לשערים איננה משמעותית באמת. קריאה רצופה בספר מגלה שהגבולות התמאטיים בין החטיבות הם ניואנסים שוליים. הטקסטים, בין אם הנושא שלהם הוא ילדים פלסטיניים, הריסת בתים, ההתדרדרות המוסרית שמביא עמו הכיבוש או מעשי החיילים הישראלים, צועקים כל העת את אותה צעקה עצמה. צעקה הפורצת כל מסגרת תמטית שארגון הטקסטים מתאמץ לכפות עליה.
החלוקה לשערים מאבדת לפיכך את ייעודה המקורי, אך מקבלת במקומו תפקיד פסיכולוגי חשוב לא פחות: עצם קיומו של יסוד מארגן כלשהו היא סוג של נחמה (גם אם כוזבת) המקלה על הקורא לספוג את שפע החומרים הלא קלים שלפניו. טריז של רציונילות בממלכתה של מפלצת המצב.
מעניין בהקשר זה להציע ציר מארגן אחר לשירי האנתולוגיה; להתבונן בשירי הספר כמסודרים לא בחטיבות נושאיות אלא על ציר של מרחק מאותה "מפלצת המצב". ישנם אלה ששרים את שמעה מרחוק, כאילו מספרים איזו אגדה רחוקה ("אסטרואיד" של משה דור למשל), ישנם אלא המביטים בה שאננים, ממקום מבטחים ("בן-גוריון" של ליאור שטרנברג הוא דוגמה לשיר מצוין כזה), ישנם אלא המכירים בכך שכל מקום מבטחים כזה הוא פיקציה העשויה להקרע לגזרים בכל רגע ועל כן מבטם מקבל מימד של דחיפות וחרדה אמיתיים (כך שי דותן בשיר היפה "רגע אחד") וישנם אלא העומדים מולה ללא חציצות, רועדים אך אמיצים. כאלו הן למשל דליה רביקוביץ ("הסיפור על הערבי שמת בשריפה", "אמא מתהלכת"), ליאת קפלן ("פיו הקמוץ של האופק") והעורכת טל-ניצן עצמה בשירים חזקים כמו "חאן יונס" ו-"המטרה".
וגם בין אלה ישנו חוד החנית – אלא שלא רק מביטים במפלצת בלי חציצה אלא אף אינם מהססים להסתער עליה בזעם, לבעוט בצלעותיה, לנשוך בצווארה בכוחותיהם הדלים – אלה הם השירים רבי העוצמה ביותר בספר והם שייכים ללא עוררין לשלושת המשוררים הפוליטיים החזקים ביותר בשירה העברית היום: יצחק לאור, מאיר ויזלטיר ואהרון שבתאי. "אהבת האמת", "פקודת יום" (לאור), "חיילי עופרת", "הסיבה לחיות כאן" (שבתאי), "בעד ונגד", "סונטה נגד המדובבים את הדם השפוך" (ויזלטיר) הן מהפסגות הגבוהות ביותר ששירה פוליטית יכולה להעפיל אליהן. עבורן, ועבור אוסף לא קטן של שירים חזקים ומגוונים כדאי לצאת ולפגוש את האנתולוגיה החשובה הזו.

(פורסם בשינויים קלים ב-11.3.05 ב-'צומת השרון').

לפני זמן מה הבאתי כאן שניים מתוך "שמונה קצרים לאהובי הפסיכופט", מאת אורית קרוגלנסקי. קטעים קצרים, עזים מאוד, על יחסים זוגיים ומבני העומק שלהם.
בינתיים צמחו השמונה והפכו כבר לעשרה, ועכשיו אני רוצה להביא כאן שניים נוספים.
כדאי לקרוא קודם את הקודמים, כולל התגובות. נתגבשו במהלכן כמה תובנות שיכולות, אני חושב, לשמש הקדמה טובה לקטעים שלפניכם.

שניים מתוך "עשרה קצרים לאהובי הפסיכופט": 

4.
הוא ישן על הצד, בירכיו מקופלות בתוך ברכיה, עיניו הסגורות מצביעות על הקיר. הפין הישנוני שלו נח בין ירכיה, מתמתח למגעה ונכנס לטווח הרדאר. אזעקה. עיני העור נפתחות בקליק מכאני, סוקרות את הצורה. היא שולפת את לשון הפות הקטנטנה שלה כדי לבדוק, הלשון נמתחת ולא מגיעה. היא מלקקת את שפתיה, מנסה שוב אך הפין נח בדיוק מעבר להשגתה.
מתוסכלת, היא נושכת בכעס את הדגדגן המתוח וחורקת את שיני הפות החדות. בשפתיים חשוקות היא שואפת בחוזקה, שואבת את האוויר עד שהפין מגיע ונכנס, היא ממשיכה לשאוב ולבלוע עד שהשפתיים נתקלות בבטן התחתונה. חזק יותר היא שואבת, מתעקשת, חזק, יותר, עד שהגוף כולו מתקפל בגובה הירכיים ולאט לאט נבלע בתוכה.
הוא מתעורר בבהלה, מנסה להאחז, תופס שערות בשתי ידיו. היא זזה מתוך שינה, מתחככת בכח בגוף שעובר בין רגליה, מגירה לבה חלקלקה. בכל כוחו הוא מנסה לעצור, נועץ ציפורניים ושיניים בחול הטובעני, נלחם בפראות עד שאוזלים כוחותיו. החום הלח מקיף אותו בדחיסות, בבלבול חושים, ריחות, ליטוף, הוא אובד, נכנע, הוא פוער את פיו לנשימה אחרונה של אוויר, מאוחר מדי.
הפה נתקל בקיר רך, פנימי. היא מכווצת את הרחם הגמיש שלה. הוא מעביר את לשונו בחשיכה, המתוק שלה מתערבב במלח שהוא מזיע. הוא לוחץ את שפתיו אל הקיר ומוצץ. הרחם נמתח, הוא מוצץ חזק יותר עד שהקיר נכנע, ממלא את הפה, מלטף את השפתיים עד שהיא מתהפכת כולה החוצה פנימה, ומוכלת ברחם. הוא דוחס בידיו את הכדור כולו לתוך הפה, מעביר אותו מצד לצד, מטביע אותו ברוק, ממיס אותו בלשון עד שנשאר רק המרכז, דגדגן פועם. הוא לוחץ בלשונו ופיו מתמלא בנוזל. הוא בולע, אבל הדגדגן נתקע לו בין השיניים ומכה שם שורש קטן.

8.
היא ישנה, שבויה בחלומות טורפים. היא נאבקת להשתחרר ומצליחה רק להסתבך עוד יותר בקורי העכביש הדביקים של הסיוט. הוא מגיע מאוחר, מלטף את שערה. היא פוערת את פיה לצעוק. הוא לוקח את ראשה בין רגליו, מכניס את האיבר שלו לפה הפתוח. ביד זריזה הוא מדביק את העפעפיים לגבות בדבק נייר. דרך החלום השקוף-למחצה היא רואה אותו מתענג, היא מעבירה את לשון הקטיפה הרטובה שלה בחלל הפה, אוחזת חזק בשיניה הרכות, בשפתיים מוכתמות.
האיבר גדל וממלא את חלל הפה, מתקשה, כבד, נמשך פנימה, והקשיות הזאת מתפשטת לו בשאר הגוף, פולשת למותניים, מאבנת את שרירי הרגליים המתוחים להתפקע ובלי תנועה, גוף דומם נופל פנימה בלי יכולת לזוז. היא זעה בשנתה, עיניה פקוחות, לשווא היא מתאמצת, היא קופצת את שפתיה כדי לא לקרוס תחת משקל גופו.הוא מצליח בקושי להזיז יד אחת ומכניס אותה בין רגליה לחפש את המפתח. האצבעות מסתבכות בין המיתרים, היא מתכווצת ומתחילה לרעוד. הוא מתאמץ להזיז את היד השניה, מכניס גם אותה פנימה ומגשש אחר המיתרים המתוחים עם סכין יפאנית קטנה. המיתרים פוקעים ברעש כשהם נוגעים במתכת הקרה. עם כל מיתר שנחתך היא נרפית, מדלדלות האצבעות, הזרועות, הכתפיים, השרירים שנשאו במתח כל אותה תקופה אחרונה, הצוואר, ולבסוף השפתיים שנותרות פעורות מעט סביבו. הוא גומר בשתי תנועות קלות. הנוזל נאגר בחלל הפה ויוצר אגם לבן ורגוע עם ברבורים וסירות מפרש מוקף שפתיים חיוורות. השיתוק נוטש את גופו, הוא שולח את הזרוע שלו עמוק יותר פנימה, היא רפויה, הוא שובר באצבעותיו החזקות את הצלעות שלה, ומוציא בזהירות את השברים. עכשיו היא רכה לגמרי, כולה שד. הוא אוסף אותה בין זרועותיו ועורם את הבשר במרכז, כאילו הייתה כרית. הוא טומן את פניו בגוף החמים ונרדם כשהוא מוצץ פיטמה.
 

"חזיון התעתועים של דוקטור אוקס" הוא ספר משונה. הוא נטול עלילה כמעט לחלוטין, הדמויות המאכלסות אותו שטוחות להפליא, הוא רווי חזרות רעיוניות ותוכניות, יש לו מוסר השכל מאוד לא מתוחכם שאותו הוא מתעקש להאכיל את הקורא שלו בכפית והסיום שלו הוא לא פחות משערורייתי ברישול ובשרירותיות שלו. ועם זאת "חזיון התעתועים של דוקטור אוקס" הוא ספר פשוט מצוין; קריא, חכם, סוחף ומשעשע מאוד. כיצד זה יתכן ? מיד ננסה להסביר.
קיקנדיון, העיר הפלמית הקטנה שלא ניתן למצוא אותה בשום מפה אבל כבר מן העמוד הראשון ברור שהיא אמיתית לחלוטין, היא המקום השלו בתבל. תושביה הם האנשים השקטים והמיושבים ביותר בדעתם שנתן להעלות על הדעת. אין בה לעולם אפילו צילו של ויכוח, שום פשע, שום שערוריה. הכל מתנהל על מי מנוחות ובאיטיות רבה כל כך שאפילו דיוני העיריה הבוערים ביותר נמשכים שנים ארוכות וזוגות צעירים מתחתנים רק אחרי תקופת חיזור לא נחפזת של עשר שנים לפחות. אל תוך הפסטורליה המושלמת הזו מפר דוקטור אוקס, מדען מסתורי המחליט לבצע בתושבי העיר התמימים ניסוי רחב היקף שיהפוך אותם לבריות רגזניות וחמומות מוח. את השתלשלותו של הניסוי הזה, המצליח מעל למשוער, מגוללת הנובלה הזו.
מה מחולל אם כן את הנס הספרותי ההופך את היצירה מלאת המגרעות הזו לטקסט שקשה להניח אותו מן היד ? איך מצליח ז'ול ורן, הדוקטור אוקס האמיתי של הנובלה הזו, להפוך קש לזהב ? 

 
הדבר הראשון שצריך להזכיר בהקשר הזה הוא חוש הקצב היוצא מן הכלל של ורן. העלילה (הקלושה, כבר אמרנו) מתקדמת בדיוק בקצב הנכון. לא מהר ורועש מדי אבל גם בלי רגע של הפוגה. השליטה המושלמת הזו בקצב התחלפות הסצנות גורמת לקורא להפוך דף אחרי דף בלהיטות אבל בלי להתעייף ממתח – שילוב מהנה מאוד. את חוש הקצב המדויק הזה משלימה יכולת תאור מצוינת. הנובלה מלאה בתיאורים מפורטים של דמויות ומצבים שבכולם יש אותו איזון בין עושר גדול וצבעוני מחד לבין היכולת לעצור כל תאור בשיאו, לפני שהוא מתחיל להיות מפורט ומייגע מדי. צרפו לכך חוש הומור מפותח השזור בסיפור לכל אורכו וקבלתם את התבשיל המפתה והטעים שרוקח כאן ז'ול ורן. אף על פי שהוא מכוון למבוגרים, דומה שז'ול ורן כותב את הנובלה הזו באותה טכניקה בה כתב את ספרי ההרפתקאות שלו לילדים. ההכלאה הזו בין הילדותי, הנאיבי, המגושם אך המותח לבין מבט בוגר, עשיר בתובנות ומנוסה מייצרת את חזיון התעתועים הספרותי המרהיב שלפנינו.

(פורסם באחד מגליונות ינואר 2005 של ,צומת השרון')

אני יושב על רצפת אחד מאולמות התערוכה. המחברת הירוקה הגדולה שלי פרושה על ברכיי. בוקר מאוחר. אין איש כמעט מלבדי. הלל זוחל על הפרקט האפור ברדיוס של שלושים סנטימטר סביבי. המרחבים האחידים, הלא נגמרים, מרתיעים אותו אולי מלהתרחק יותר.
העט הרץ על הדף מעניין אותו. מדי כמה רגעים הוא עוצר מזחילותיו ומושיט את ידו הקטנה לאחוז בו. אני עוצר מן הכתיבה, נותן לו למצות את המהלך וכעבור מספר שנית שנינו חוזרים איש לעיסוקו.
ברגע מסוים הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות עוברת דרכי. הוא מטפס על הירכיים שלי, נעמד על ארבע במרכז המחברת הפתוחה, הגדולה כמעט כגודלו, ומביט קדימה, רציני ושקט אל החלל הגדול שלפניו.
קליק.

עוד רשמים מן התערוכה.
ועוד רשמים.

לאנני לייבוביץ יש יחס מעניין לדימוי. מצד אחד היא איננה נלחמת בו. היא מקבלת לחלוטין את הדימוי של מושאיה המפורסמים ומשתפת אתו פעולה בתצלום. כך למשל הזמר והכותב בק דקיק, זוהר וזחוח במכוניתו הקליפורנית נראה בדיוק כפי שהיינו מצפים. כך גם ראיין אדאמס והגיטרה במלון עם מטה סתורה; ג'ון פרוסיאנטה, הגיטריסט של הרד הוט צ'ילי פפרס, בחצי גוף עליון חשוף, גיטרה, עיניים עצומות וזרוע מותשת מדקירות מזרק; זמרת הקאנטרי-רוק לוסינדה ויליאמס על כביש טקסני נמתח לאינסוף; טום וויטס בחלל אורבני קודר מוטרף-למחצה, מלא פסנתרים וכלי נגינה ישנים. כך כמעט כל אחד מן המצולמים. כולם מורשים להביא אתם אל התצלום את הדימוי הציבורי המוכר ביותר שלהם.
מצד שני, אנני לייבוביץ איננה הולכת שבי אחר הדימוי הציבורי של מצולמיה ההיפר-מפורסמים. כלומר היא מקבלת אותו אל תוך התצלום אבל איננה מקנה לו את המעמד הגדול מהחיים שמקובל לתת לו באופן אוטומטי. במילים פשוטות, היא איננה מתרגשת ממנו. המהלך הכפול והבוגר הזה הוא שהופך את תצלומיה לבעלי ערך, למשמעותיים באמת. כאלה שאינם נופלים בפח של הדימוי וגם לא בפח של החתרנות או המקוריות לכאורה המבקשות ללכת במכוון כנגדו. המרווח הזה שהתצלומים מצליחים לייצר מן הדימוי מאפשר לצופה בהם לראות אותו אבל לא להיבלע בו. כלומר לראות  בו זמנית את הדימוי ואת האדם עצמו וחשוב עוד יותר מכך – את העובדה שהם אינם אחד.

את התצלומים שהוזכרו כאן (למעט אחד) ועוד כמה וכמה אפשר לראות כאן.

עוד רשמים מן התערוכה.

אני עובר בתערוכה כשהלל, בן תשעה חודשים, תלוי לי במנשא על החזה. העיניים שלו עוברות על הקירות, תצלום מושלם אחרי תצלום מושלם – אינן מבינות דבר. ברגע מסוים אני מתקרב קצת לאחת התמונות ומראה לו את השתקפותו במסגרת. הוא מזהה את עצמו וצוהל למראה דמותו הנשקפת אליו מתוך התצלום. מאותו רגע ואילך מול כל תצלום שאנו עוברים הוא נרכן קדימה בכל כוחו, מבקש שוב למצוא את עצמו ואותי. קורן מאושר עם כל הצלחה.
האם אני, בעניין הזה, שונה ממנו ?
מה ששמח אותו היא העובדה שבים חוסר הפשר הצבעוני והדומם נגלה לו לפתע משהו מוכר, בעל משמעות. יותר מזה, נגלה לו המשהו המוכר ביותר –  פסה ממנו עצמו. מרגע זה הופכת עבורו התמונה כולה לבעלת משמעות, לאהובה. הבבואה שלו בתוכה משמשת לה מעתה מסגרת חדשה הממשמעת את כל מה שסביבה.
זהו לעיתים קרובות, אולי תמיד, מקור הסיפוק הראשון במגע עם יצירת אמנות. רגעי המפגש הראשונים עם יצירה הם כמעט לעולם רגעים של זרות, קושי, מבוכה, לעיתים מצוקה. רגע המהפך, אם הוא מגיע, הוא הרף העין בו בתוך הישות חסרת הפשר מזדהר דבר מה מוכר. בדרך כלל המוכר ביותר. בו מתגלה לך ביצירה בבואה כלשהי של עצמך. זהו שער הכניסה, מקור החיבור. המפתח להבנה ראשונית של היצירה.
אני כותב 'הבנה ראשונית' כי אותה התחברות ראשונית היא גם זו שמגבילה את יכולתנו לראות את היצירה במלאותה. כלומר כפי שהיא ללא קשר אלינו, הצופה הספציפי. זו טיבה של מסגרת. השלב החשוב הבא הוא להשתחחר מן ההקסמות מבבואתנו ולהקשיב ליצירה עצמה. כלומר לעשות את המעבר מ"מה היצירה הזו עושה לי" ל-"מה היצירה הזו עושה". מדיבור סובייקטיבי על אמנות בו כל אחד מתחבר או לא מתחבר לדיבור מדויק וקשוב יותר. כלומר ליחסים בוגרים אתה. זהו היתרון הקל ביחס להלל ששנותי העודפות מאפשרות לי.

בעוד עשורים ספורים לא תהיה כל דרך לקבוע בוודאות אם הסרט "אחרי השקיעה", בכיכובו של פירס ברוסנן, אכן נעשה אי-פעם.
עוד הרבה לפני כן, שנים ספורות מהיום, לא תהיה כל דרך לקבוע בוודאות אם שמו המקורי של הסרט היה 'לפני השקיעה' או 'אחרי השקיעה'.

שאר ביקורות הקולנוע (שלי)

הרגעים המענגים ביותר במשחק עם הילדה הם אלה בהם אתה שוכח שזו הילדה שלך.
ההליכות המהנות ביותר בעירך הן אלה בהן אתה הולך בה כמו תייר, שוכח שזו עירך. 
כך כלל החיים – הרגעים הנכונים ביותר שלהם הם אלה בהם אינך זוכר שאלה הם חייך שלך. אינך נושא עלייך ללא הרף את משאם.