צעד בן אלפי מילין: כמה מילים על "המגרפה" מאת שרון אס

משוררים גדולים אינם עוסקים ברגשות, הם עוסקים בשאלות. בדרך כלל שאלות גדולות. בדרך כלל השאלות הגדולות ביותר, אם כי לגודל השאלה אין חשיבות מיוחדת – כולן שערים לאותו מקום אם עוסקים בהן ברצינות, כלומר מתוך הכרח, כלומר מתוך אי־נחת שאיננה מושבעת מהישגי ביניים. מהו המקום הזה שאליו השאלות הן שער? אולי מקום היא מילה מצַמצמת. מרחב. המרחב המשתרע מעבר לַסף שאליו מילים יכולות להביא את הנמען שלהן.

אל השאלות הללו מצטרפת תמיד אחת מובלעת. נוסעת סמויה. השאלה של הכתיבה. איך להעביר את הפיל דרך קוף המחט? איך דרך שירה שמקוֹרה, המבוע שלה, נטוע באני הפרטי, המשתוקק, הצובר, האוהב, המתנגד, איך אפשר בשירה כזו לבוא במגע עם אזור הגבול שלאחריו מסתיימות המילים ואיתן המחשבה והחושב, כלומר האני על ריבוא התפרטויותיו? איך לעשות באמצעות מילים את הדרך אל היפוכן, אל התאיינותן לטובת יריעה רחבה, בלתי בדידה?

שאלת הזינוק אל המעבֶר היא שאלה שכל משורר צריך למצוא לה מענה. כלומר לא כל משורר, משורר שעוסק בשאלות הגדולות. אפשר, כמו בפתיחת הדברים, לכנות את המשוררים מן הסוג הזה משוררים גדולים (לאו דווקא במובן של איכות אלא של מוקד עיסוק, אם כי אני מודה שיש לי קורת רוח מסוימת מכפל המשמעות). אפשר גם לחפש להם שם אחר, לא נתעכב על שאלות לשון. מה שוודאי הוא שהם קבוצה לעצמם וששרון אס נמנית עליהם.

המענה לשאלה של הכתיבה קשור ללא הפרד בשאלת הצורה ובשאלת המוסיקה, וכמותן הוא מתחולל, נפרש, בזמן אמת ברגעי הכתיבה והקריאה. שיר הוא תמיד על מה שקורה כשכותבים את השיר. ומה שקורה כשכותבים את השיר הוא בראש ובראשונה הכתיבה. במובן הזה כל שירה (גדולה, פעם אחרונה) היא ארס־פואטית.

עד כאן, פחות או יותר, הדברים הידועים. כעת למגרפה.

נושא חוזר ברבים, כמעט בכל, שירֵי הספר, הוא בבואה של שאלת הכתיבה. בבואה המותקת מרמת השיר הבודד אל חיי היומיום. שוב ושוב משורטטים בשירים קווי המתאר של התהום בין חיי המעשה: העבודה, שגרת הטיפול בבית ובילדים ושאר מופעים של מלאכת החיים לבין חיים אחרים: חיי הכתיבה. בקוטב האחד חיי שעה אפורים, ארוכים, תחומים ומנגד חיי נצח – רחבים, מוארים, מכונפים.

הִכָּנְסִי וּשְׁבִי בַּמִּתְגַּלָּה: בְּעוֹד / בַּנִּרְאֶה / /  אִשָּׁה בּוֹהָה בֵּין מְלָאכָה לִמְלָאכָה

רוּחַ גְּדוֹלָה הָעוֹלָה בַּלַּיְלָה מֵאֲפֵלַת הַתָּמִיד שֶׁל חִשּׁוּב חֶשְׁבּוֹנוֹת:

שני הציטוטים האלה, כמו גם השניים הבאים, לקוחים מן השיר הפותח את הספר ("כלי מלאכה", עמ' 9–10) וכמותם יש כמעט בכל השירים.

הַמָּעוֹת הַקָּשׁוֹת שֶׁל לֶחֶם וְחַשְׁמַל וְלִמּוּד אוֹתִיּוֹת הָאָלֶף בֵּית: / הַחַיִּים מְשַׁלְּמִים בְּחַיִּים // עֲבוּר הַחַיִּים: /

הִתְגַּלּוּת שֶׁל עֹשֶׁר: נִקְרַע שַׁעַר וְקוֹל נַקָּר נִשְׁמָע: וְהָעֲיֵפוּת הוֹפֶכֶת  /לִתְפִלָּה:

כיצד – נשאלת שוב ושוב בספר השאלה – אפשר להתקיים בתוך הפער הזה? עבור מי שכמו הדוברת בשירים מבינה את עצמה כמי שעל כתפיה מוטלת האחריות לזמן את אותו "מֵעֵבר" ההופך את החיים לראויים לחיותם, זוהי שאלה שהיא לא פחות מקיומית. שירי הספר טעונים בדחיפות הזו.

משאלת היסוד הזו מתפרטות שאלות נוספות: מה היחס (המהותי, אבל גם הכמותי ממש) בין הקטבים? כיצד מתחולל המעבר ביניהם? האם ייתכן ביניהם שילוב ואם כן, מה מִתארו? כיצד הם והיחסים ביניהם משתנים לאורך השנים? כולן שאלות ממישור החיים אבל הכפילות שבה הן עוסקות מתקיימת בה במידה גם בשיר ובשורה הבודדת. גם מילים מרבית הזמן הן ענייניות ואפורות ורק לפרקים ובידי מעטים הן נעשות שירה. מה היחס בין הקטבים האלה בתוך שיר? כיצד מתרחש המַעבר? השאלה איך לחיות מתלכדת בספר הזה לא אחת עם השאלה איך לכתוב. סמוך לראשיתו של אותו שיר פתיחה אס כותבת: "עוֹד לֹא לָמַדְתִּי / מָה נָחוּץ / לַלְפֶתַע. לומר זאת אחרת קשה, אם לא בלתי אפשרי.

על הַמַּענים שנותן הספר לא ניתן לומר הרבה במילים כמו אלה שאני כותב כאן, ואולי וגם אין צורך. מי שיקרא בו ברצינות יבוא איתם במגע. מה שכן כדאי אולי לשאול הוא ממה הספר הזה עשוי. אילו "מכונות שיר" בנתה אס ומאכלסות את דפיו? כיצד הן מתוכננות לממש את ייעודן? איך, במילים אחרות, לקרוא אותו?

שירי הספר הם הכלאה בלתי מצויה בין דגם השיר הלירי המקובל במקומותינו לבין צורות שיר ארוכות ומובְנות יותר כמו האיליאדה והאודיסיאה או הקומדיה האלוהית. שיר טיפוסי בספר מחזיק  שלושים עד חמישים שורות שיר ארוכות המחולקות לבתים בני שתיים או שלוש שורות, כשכל שורה משתרעת על מרבית רוחבו של הדף. בתוך המבנה הארוך למדי הזה השירים מתנהגים מצד תוכנם ומצד המוסיקה שלהם כמו שירה לירית "רגילה".

השילוב הזה אינו מקרי. כל שיר הוא מסע זוטא. לא ארוך דיו כדי להפוך את המסע עצמו, בין אם במפורש או במובלע, לעניין המרכזי, אבל ארוך מספיק לכפות על הקריאה כמה תכונות יסוד של מסע: מאמץ, הצטברות של זמן, חדוות ההסתעפות, מצוקת ההתמצאות, סכנת איבוד הדרך. כל אלה כאמור בממדים "ביתיים". מסע אפי המתחולל במרחב הלירי. עשר שנים דחוסות, עתירות נפתולים וסכנות על מנת לשוב הביתה מן העבודה, בכל שיר מחדש.

כיצד, בנסיבות השיריות הלא שכיחות האלה, מתרחש אותו זינוק אל מעבר לאני הפרטי, אל המגע עם הגדול? אס יוצקת אל התבנית האפית־לירית תָּווך שירי קשה למעבר. קושי שהוא מלאכת מחשבת של דיוק. אלה אינם שירים סתומים או פרומים. כלל וכלל לא. שרון אס איננה, כפי שטועים לעיתים לחשוב, "משוררת קשה". במידה רבה ההיפך הוא הנכון. היא כותבת שירה שביסודה ערכים של בהירות, תנופה, זרימה, רוחב. אבל זו גם שירה שהמענה שלה לשאלת היסוד בה פתחתי נשען, כפי שיובהר מיד, גם על מינון מסוים של קושי. האיזון בין הקושי הזה לבין קלות התנועה הוא ציר מרכזי בהתפתחות של שירתה והוא מגיע בספר הזה (ובאופן אחר גם בספר־מסה היום שאחרי מ־2018) לנקודת שיא של דיוק.

אלה כאמור אינם שירים סתומים. הם מאפשרים, מזמינים אפילו, תנועה רצופה של קריאה, אבל תובעים לשם כך, בגלל התווך הקשה למעבר, את מלוא שטח הפָּנים שלך כקורא. הַמִּדרך צר ופתלתל. המעברים בין מילה למילה משופעים פערים הדורשים תכופות זינוק תודעתי, כמו טרזן המרחף בג'ונגל בין עץ לעץ, מצליח תמיד ברגע הנכון, האחרון, לתפוס בשרך או ענף קטן ולהניף את עצמו הלאה. בפעמים אחרות חוט המחשבה דק כל כך שהקריאה נדמית להליכה על רצפה חלקלקה; כל צעד מדוד, זהיר, מתבונן נכחו בריכוז.

בנוף קריאה כזה כל מטען עודף שאיתו הגעת מכביד, מְסכן, חייב להיות מוּשל. במהרה אינך יכול עוד להוסיף ולהחזיק בדבר שאיננו הרגע הנוכחי של הקריאה. אחד אחרי השני אתה משליך מעלייך צרורות. זה מפריע להשתחל באיזה מעבר צר, ההוא נשמט כשנתפס באיזה שיח קוצני, אחר הנחת לרגע כשהפריע את שיווי משקלך ושכחת לאסוף. על מנת לשמור את התודעה הקוראת יציבה על גבי גשר החבלים הצר של השיר עלייך להיעשות קל יותר ויותר. להיות פחות ופחות אתה ויותר ויותר השיר.

ככל שעוד ועוד נושל ממך ואתה נעשה קל ובטוח יותר בצעדייך, השיר מצדו כמו מגיב ומעבה עוד את הסבך, מוסיף ומצר את המקום למדְרך הרגל. תמיד במידה שמאזנת מחדש בין האפשרות להמשיך ללכת לבין ההכרח להוסיף ולהשיל ממך כל מה שאיננו הכאן ועכשיו של הקריאה. ואתה משיל ומשיל עד אשר אתה מגיע, מִתאר קל ורפה של אתה, לקצה שורה אחרונה. מתמזג עם המרחב הלבן שמכל עברייך. והופך את הדף, ומתחיל שוב.

… מִתֹּקֶף

עִוְרוֹנוֹ הַמְּשׁוֹרֵר מַעֲנִיק [לַשִּׁיר]

אֶת הַמֵּיטָב – גּוּף רִאשׁוֹן חָבוּי כִּמְעַט לְגַמְרֵי

עוֹקֵב בָּאוֹר אַחֲרֵי גּוּף שְׁלִישִׁי.

(שורות הסיום של השיר החותם את הספר, עמ' 117)

כמה מילים על הג'ולות של דגנית ברסט

סדרת העבודות הזו של דגנית ברסט, שחלק ממנה הוצג עד ממש לאחרונה בגלריה גורדון, מתעתעת ממש כמו העצם הממשי בו (תרתי משמע) היא מתמקדת. אלה תצלומים שנדמים כעושים דבר אחד, פשוט מאוד, אבל למעשה עושים דבר אחר. על הפער הזה ועל משמעותו אני רוצה לכתוב כאן בקצרה.

עצם מוכר עובר הזרה באמצעות היסט כלשהו – הגדלה, הקטנה, שינוי הקשר, התקה חומרית וכדומה. תודות להזרה הזו, עבודת האמנות מאפשרת להתבונן במוכר בעיניים חדשות. העט כמעט נשמט משעמום רק מלכתוב את התיאור הזה. כמה עשרות, אולי מאות, יצירות מן הסוג הזה כבר ראינו וקראנו? זה לכאורה בדיוק מה שקורה גם בתצלומים האלה. ג'ולות, שעשוע הילדות המוכר, עובר הגדלה והיסט צבעוני. בעקבות ההיסט הזה אנחנו, הצופים, נחשפים לכדורים הגדולים, המסתוריים למראה, מלאי ההוד שעל הקירות. אנו רוכנים בסקרנות אל התווית, מגלים שמדובר בג'ולה ובתודעתנו נפתח הפער האמור בין העצם המוכר לבין תצורתו החדשה שלפנינו. פער שבתגובה אליו פושט בנו מינון כזה או אחר של ההנאה המוכרת לעייפה (עד כדי אירוניה) שבלראות את העולם בעיניים רעננות. האם זה באמת הכל? נדמה לי שמי שישהה אפילו מעט עם סדרת התצלומים הזו לא יוכל לפתור אותה מעליו בקלות כזו, ואם ישהה אתה דיו יסתכן בלגלות שלא יוכל לפתור אותה מעליו כלל.  

ביסוד הצפיה בעבודות הללו ישנה חוויה פרטית וחשאית בהרבה, ועם זאת גם קולקטיבית. ג'ולה היא אחד העצמים הראשונים שהיינו (כלומר רבים מאיתנו, מי שהיה כאן ילד בעשורים הרלוונטיים הלא מעטים בהם שלטו הג'ולות בכיפה לצד אחיהם המגושמים והארציים יותר, הגוגואים) במגע יומיומי אתם והיה בהם מטען אסתטי שאיננו מגודר בהקשר רשמי, מוסדי. הם לא היו יצירת אמנות או שיר שלומדים בכיתה או רקמה שתלויה בבית או גילוף עץ מעל הטלוויזיה שהובא במתנה על ידי דודים שחזרו מטיול באיטליה או אפריקה. הן לא היו חפץ שמקוטלג אל תחומה של האמנות על שלוחותיה היותר או פחות אנינות אלא חוויה של יופי בלתי מתורץ ובלתי מנוסח. איזה כיס פנימי סודי של המציאות.

לא ידעתי בתור ילד מה לעשות ביופי הזה. אני חושב שמותר לי להרהיב ולכתוב את זה בלשון רבים: לא ידענו. ידענו לצעוק במקוטע את שבחן בעודנו רוקמים עסקאות חליפין או מפתים זה את זה למשחק או להתערבות. ידענו להחזיק אותן לרגע מול השמש כדי להניח לאור להשתבר בהן ולהפטיר "וואו", או "תראה,". אבל יותר מזה לא ידענו. היה בחווית המפגש היומיומי אתן איזה עודף שלא מצאנו לאן להוליכו. לא היו לנו מילים. לא היו חדרי איחסון מתאימים בנפש. יותר מזה, ידענו שאיננו יודעים ובידיעה הזו, שהיו בה שילוב של מבוכה ובושה, הייתה קריאה, צו, שהרגשנו שממתין לנו בסבלנות נחושה ושעד שניענה לו נגזרת עלינו איזו גלות, שגם אותה לא ידענו לנסח. מה שכן ידענו הוא שכמוס בג'ולות האלה פלא שגדול מהן עצמן. דבר שקשור ביופי, שעובר דרך יופי ונוסק ומעפיל למקום שאיננו יכולים ללכת בעקבותיו. ראינו את כל זה ונבוכנו ואת אין האונים והמבוכה דחקנו בחפזה לפינה חשוכה ולא עסקנו בהן יותר.

עכשיו הסדרה הזו פרושה על קירותיה של גלריה גורדון כאילו יד ענקים פיזרה חופן גולות, ממש כפי שנהגנו אנחנו בשעתו על החולות בשולי מגרש הכדורגל של בית הספר. אלה שהפעם הן מסודרות מדודות ומדויקות על משטחי הקיר הלבנים. דיירות בעולמם של המבוגרים, נציגותיו של אותו צו מפעם. הפליאה ההיא שלא ידענו לאן להוליכה, אותה עודפות, אותו קצה חוש שהתעורר, היכן הם? האם שלפנו במהלך השנים את מה שהוצפן אי-אז בחפזה? ואם לאו, האם אנחנו עוד זוכרים היכן הוא? ואם לאו, האם אנו עוד זוכרים איך לחפש ואת מה אנחנו מחפשים בכלל, או שערמנו מעל המקום העתיק ההוא כל כך הרבה עד שהערמנו גם על עצמנו? אתה נכנס לתערוכה הקטנה הזו שאנן, נינוח, נכון ללטף את ערפו של המוכר ובבת אחת הקירות כולם צועקים – אייכּה?

התקווה 74

למי שתוהה מה בכלל הדבר הזה, אפשר לקרוא בקצרה כאן או לראות ולשמוע כאן.

תְּשׂוּמָה: במקור מציינת את הפעולה של להניח משהו. לשים. בגלגול העכשווי שלה הדבר ששמים הוא בעיקר כסף, או בלשונו הצלולה של אבן-שושן: "מכלול האמצעים הַמשֻׁקּעים בארגון מפעל או בפעולה מסוימת (Input)". נדמה לי שאפשר לחוש דרך ההגדרה הזו את המלה ברגע של התרחבות אי אז בשנות החמישים, תקופת חיבור המילון, ממשמעותה התנ"כית המקורית למשמעות העכשווית המושאלת. הקפיצה המסחררת שיש בהגדרה מן הספציפיות של "ארגון מפעל" אל הכלליות של "פעולה מסוימת" מהדהדת את רגע המעבר הזה. מחד ברור לאבן-שושן שמדובר בראש ובראשונה במלה שנועדה להקשרים כלכליים, מאידך הוא לא בטוח דיו על מנת לצמצם אותה להקשרים הללו בלבד. אני מדמיין אותו מתאמץ להביא דוגמה רווחת אחרת, מתקשה, ובוחר לבסוף במונח הכללי ולכן הבלתי מתחייב ביותר: "פעולה מסוימת". עדות נוספת באותו כיוון היא הבחירה שלו להביא ככתבו וכלשונו, בבחינת שחקן חיזוק, את המינוח הלועזי: Input.

לוֹלָב: אני כנראה לא היחיד שלא מכיר את המלה הזו: המונח התלמודי לבורג. מבחינת אבן-שושן לא רק שהמלה שרירה וקיימת, הוא עוד מגדיל ומביא אחריה שני ערכים נוספים שנגזרים ממנה. הראשון הוא שם התואר לוֹלָבִי, שאותו הוא מפליא להגדיר כ-"חלזוני, שעשוי בתבנית סלילי בורג", ולצד זה משפט דוגמה מתוך "כתבים" של יעקב קלצקין: "לפנינו התפתחות קו בצורה לולבית, שהולכת וגדלה עם כל סיבוב וסיבוב". אדם מבלה את חייו בלתרגם את שפינוזה (עד ראשית שנות האלפיים התרגום הכמעט בלעדי ובוודאי המרכזי בעברית ל"תורת המידות" היה זה של קלצקין), בלכתוב מונוגרפיות על גדולי עולם ואינספור מסות בהגות ובספרות ובסוף נקבע בנצח דרך משפט שמרגיש כאילו נלקח מספר גיאומטריה.

אגב, אחת הדרכים בה מוגדרת באבן-שושן המלה חֶלְזוֹנִי, המשמשת בהגדרה של לוֹלָבִי, היא בָּרְגִּי (מלשון בורג), מה שסוגר מעגל לוֹלָבִי קטן בין שלושת המונחים. באופן מעניין המלה בָּרְגִּי עצמה איננה מופיעה כערך במילון. אבל חזרה לקלצקין: אבן-שושן מסרב להניח לו ובהגדרת של חֶלְזוֹנִי הוא מביא משפט דוגמה נוסף משלו, שוב באותה רוח, שוב מתוך "כתבים":" השתלשלות לולבית, חלזונית, עיגול על גבי עיגול". אכן השתלשלות לולבית. הארכתי מדי? מה פתאום.

פּוֹסְטוֹת מַחְמְצָן: פּוֹסְטוֹת הן ריבוי של פּוֹסְטָה, שהיא פשוט תחנת דואר. מַחְמְצָן היא "בריכה של כובסים שהיו שמים בה חמרי ניקוי שונים והיו שורים בה את הלבנים לפני הכביסה". השילוב המתקבל הוא כינוי לא-בלתי-הולם לנקודות איסוף הדואר שפשו לאחרונה בחיינו בירכתי קיוסקים ושאר בתי עסק ואחוז מסוים מן החבילות נאכל בהן לעולמי עד.

עִמְקָה לְצַמְרִיּוֹת צוֹפִיָּה: עִמְקָה היא חלל בין שני מבנים עיליים על סיפון אנייה. מונח בספנות שנגזר מן המלה עמק. צַמְרִיּוֹת היא "תכונת הצמר, רכּוּת ושעירוּת".

הַתְּשׂוּמָה בַּת שְׁקוּפִיּוֹת אַלְפַּיִם: הלא הוא ליל השימורים של הכנת מצגת הפאוור-פוינט האינסופית לקראת ישיבת המשקיעים שלמחרת.

עֳפִי: ענף. צורת היחיד של עפאים.

בַּדְחִית: המלה שרק בשבילה היה שוה ליצור את השיר הזה השנה. המונח העברי לפארסה. כמה תמימה נראית היום ההגדרה של אבן-שושן, שלא חורגת לרגע מהמשמעות הבימתית של המונח: "פַרְסָה, מחזה מוסיקלי מבדח, מחזמר היתולי". כמה המלה הזו התרחבה במרוצת העשורים הלא רבים שחלפו מאז לכלול כמעט כל היבט של חיינו.

לפעמים יש לאבן-שושן הרגעים האלה שאתה לא בטוח אם הוא רציני או משחק אתך. מחזה מוסיקלי הוא מחזמר. מבדח זה היתולי. כלומר ההגדרה הקצרצרה הזו מורכבת מאותו מונח בדיוק שחוזר על עצמו פעמיים. פארסה?

זה הכל אני חושב. שנהיה ענפים חופשיים בבַּדְחִית הזו שאנחנו מנהלים כאן כולנו יחד וכל אחד ואחת בחייה. חג שמח.

הקדמה ארוכה שבסופה הודעה על ארוע

אני לא זוכר מתי בדיוק עלה בדעתי הרעיון לחזור לספר השירה הראשון שלי, "ימים סמויים" וליצור אותו מחדש באמצעות מחיקה. אני כן זוכר את השניה המדויקת שבה השתכנעתי להתמסר לזה. רכבתי הביתה על האופניים ולקראת אמצע העלייה הכי קשה, מאלה שדורשות ממך להתנתק ולתת לגוף לעשות את שלו בלי להפריע, בדיוק אז צפה בדעתי כותרת הספר והעובדה המהממת שבמחי מחיקת ארבע אותיות אפשר להעלות מתוכה על פני השטח את מה שמכריז על עצמו כמסתתר. להפוך "ימים סמויים" ל-"מים מים"

מאז חזרתי שוב ושוב אל השירים בספר ויצרתי כל אחד מהם מחדש באמצעות מחיקה של מילים מן השיר המקורי. אני כותב "יצרתי מחדש" כי לא השתמשתי בשירים המקוריים כחומר גלם כפי שנוהגים לעשות למשל במחיקה של ספרים ומסמכים בפרויקט המאוד יפה הזה או של תשדורות בין נאס"א לחללית אפולו 11 כאן וכיוצא באלה. ב-"מים מים"' השיר המקורי הוא לא מצע אלא דגם. נקודת יציאה. במרבית הפעמים מצאתי את עצמי מנסה, כמאמרו היפה של באשו, לחפש את מה שהשיר המקורי חיפש. להמשיך, באמצעות פעולת הגריעה, ממנו והלאה. ללכת באמצעות ההשלה של המילים רחוק יותר מן הנקודה בה השיר המקורי עצר.

אגב הנסיון התברר לי, לעיתים בבהירות מכאיבה, מדוע השיר המקורי עצר לפעמים מוקדם מדי. יש לפעמים נקודה בכתיבה שבה נולדת תחושת היופי. רגע שממנו והלאה אתה נעשה מודע לאיזו איכות (נמשיך ונקרא לה כרגע יופי למרות שזו לא המלה הכי מדויקת) שעולה מתוך הצטברות המילים שאתה מניח על הדף. זו תחושה משכרת והשיכרון הסירני הזה יכול, ולעיתים קרובות בדיוק כך קורה, להסיט את השיר ממסלולו. להפוך סיבה ומסובב ובמקום שהיפה ישרת את תנועת השיר, ידחוף אותו אל יעדו, היפה נעשה תכלית ותנועת השיר סוטה ומכפיפה את עצמה אליו. התוצאה היא שירים שמרגע מסוים ליופי שלהם אין כיסוי. שהם יפים ותו-לא. שירים כאלה תמיד עוצרים מוקדם מדי, ולו בגלל שהם כבר לא זוכרים לאן רצו להגיע מלתכחילה.

זה קורה כמובן לא רק, אפילו לא בעיקר, בשירים. זה עניין של יומיום שכל אחד מאיתנו מכיר מתוך תנועת חייו כשהיא פוגשת תחושות מאותה משפחה רחבה: נוחות, שביעות רצון, הצלחה וכדומה.

עד כאן בינתיים. הכרזתי בכותרת על הקדמה ארוכה. נדמה לי שקיימתי. עכשיו לארוע: בשלושת החודשים האחרונים, בזכות תכנית שהות אמן של מוזיאוני בת-ים, זכיתי לבלות הרבה ימים בבית שלום אש, החלל המדויק ביותר לכתיבה שאי פעם עבדתי בו. ימים שבהם יכולתי להתפנות ולהשלים מה שמרגיש לי כמו גרסה, שגם אם היא עוד רחוקה מסופית היא לראשונה אולי כבר ראויה לתואר שלמה.

לציון אבן הדרך הזו וסיומה המתקרב של שהות האמן, תהיה לי הזכות להחליף מחשבות עם האוצרות דלית מתתיהו והילה כהן-שניידרמן על מחיקה באמנות חזותית ובשירה בכלל ועל "מים מים" בפרט.

השיחה תתקיים ביום רביעי הקרוב (26.8) בשעה 19:00. בזום ובפייסבוק לייב. ההרשמה בקישור הבא: http://bit.ly/moby_erase

 

יציאה

נעים, מוזר ומערער להיות שוב עד כדי כך בעמדת המתחיל. אני מציג בימים אלה שתי עבודות קטנות בתערוכה קבוצתית בשם "פעולה מתוזמנת" בבית הנסן בירושלים.

בהלימה עם הנושא של התערוכה, כל אחת מהן היא נגיעה קטנה בחוויה של התקופה הזו. לאחת מהן, זו שאי אפשר כל כך לצלם, באמת קוראים "נגיעה". זו השניה.

יציאה
יציאה, קוביות עץ, מדבקות צבעוניות ופינה

התשואה (התקווה 72)

הַתְּשׂוּאָה

כָּל עוֹד בַּלּוּל פְּנִימָה
נְשִׁירַת יִידִישׁ הוֹמִיָּה
וּלְפוֹנֵמוֹת מַחְמָל קָדִימָה
עֲמָמִיּוּת לְצַמְצַמָּה צוֹפִיָּה

עוֹד לֹא אָבְדָה תְּשׂוּאָתֵּנוּ
הַתְּשׂוּאָה בַּת שַׁקְדָנוּיוֹת אַלְפַּיִם
לִהְיוֹת עִפּוּר חָפְשִׁי בִּבְדוּתֵנוּ
בְּדוּת צַמְצַמָּה וִירוּשָׁלַיִם.

  • המציאות חדשה, הפרוצדורה אדישה
  • תְּשׂוּאָה היא רווח שנכס מניב. במקרא היא משמשת במשמעות אחרת: רעש, שאון, המולה. יש דמיון מעניין בין השימושים. כאן וגם כאן זו מלה שמסמנת משהו עודף שנוצר מתוך דבר אחר. רווח שנוצר מנכס ורעש שמייצר אוסף של אנשים. משמעויות שונות מאוד שקשורות זו בזו דרך מבנה מרחבי. נפלאות דרכי השפה.
    שתי המשמעויות, רווח ורעש, אינן בהלימה עם הזמן. אני כותב את המילים האלה בחלון פתוח בערב יום העצמאות. הרחוב מתחתיי שקט כמעט לגמרי פרט לקריוקי א-קפלה עגום שאחד מדיירי הרחוב מתעקש עליו במרפסת. גם התשואות הכספיות של רבים מאיתנו פחות או יותר דוממות.
  • אבל עוד לא אבדה תשואתנו. וגם לא תקוותנו, תרגימתנו, תרעבתנו, תרקדתנו וכל יתר המילים הרבות שהעברתי בתבנית הזו במשך השנים. מה שעובר בה לא אובד לעולם, בהגדרה. כך היא בנויה. כל עוד כך וכך (למשל בלול פנימה נשירת יידיש הומיה במקרה הזה), עוד לא אבדה איזו מלה שלא נשים בה. אולי זה מה שהופך אותה לבסיס מוצלח כל כך לבנות עליו הימנון. נפלאות דרכי השפה.
  • צַמְצַמָּה. מלה של מתרגמים. חפשו אותה

בשולי הדברים: למי שתוהה מה כל הדבר הזה, אפשר לקרוא כאן וגם כאן, לראות כאן ולקנות כאן

אהבת הצללים

זה היה יום יפהפה, יום בלי עננים, יום של צללים ואור; הגשמים הכבדים פסקו והשמש זרחה בשמיים בהירים, כחולים וצלולים. ההרים, והשלג שעליהם, היו קרובים מאוד, אפשר היה כמעט לגעת בהם; הם בלטו בחדות על רקע השמים.

האפָרים הבהירים הבוהקים התנוצצו בשמש; כל גבעול עשב רקד ריקוד משלו והעלים היו כבדים יותר בתנועתם. העמק קרן וצחוק נשמע; זה היה יום נפלא והיו שם אלף צללים.

צללים הם מלאי חיים יותר מן המציאות; הם ארוכים יותר, עמוקים יותר, עשירים יותר; נדמה כאילו יש להם חיים משל עצמם, עצמאיים ומגוננים; יש סיפוק משונה בזימון שלהם. הדימוי נעשה חשוב יותר מן המציאות. הדימוי מעניק מחסה; קל למצוא נחמה במחסה הזה.

עשה בו מה שתעשה, הדימוי לעולם לא יתנגד, לעולם לא ישתנה; הוא יכול להיות מעוטר בזרי פרחים או מכוסה באפר. יש סיפוק עצום בדבר מת, בתמונה, במסקנה, במלה. הם מתים, בלי שום יכולת לשוב, ויש עונג בניחוחות הרבים של האתמול.

המוח החושב הוא תמיד האתמול, והיום הוא צלו של האתמול, ומחר הוא המשכו של אותו צל, שונה במשהו אבל נושא עדיין את ריח האתמול. כך חי המוח ומהותו בצללים; שם בטוח יותר, מנחם יותר.

 (Krishnamurti's Notebook, עמ' 63-64)

שופינג – קריאה קרובה

.JPG

זה שיר. מה כתוב בו ובאיזו שפה? התו האחד שמרכיב אותו מוכר לכולנו. המשמעות שלו בעברית היא "ו-" ובאנגלית "and". כתבתי "המשמעות שלו בעברית" כי הוא איננו עברית. הוא גם איננו אנגלית. הוא לא בשום שפה ובכל זאת הוא מוכר כמעט בכל שפה. תו גלובלי. כמו המוצרים האלה שבאים באריזה שבתוכה חוברת עם הוראות בכל השפות. כששיר שנקרא "שופינג" כתוב כולו בתו כזה, מישהי כאן יודעת מה היא עושה.

לפני הקריאה, עוד השתהות קצרה על התו הזה כאוביקט. קל לשכוח שכל אות היא גם צורה, ציור קטן, ולציור הזה יכולה להיות משמעות. שירה גרפית לפעמים זוכרת את זה. השיר הזה זוכר את זה מצוין. הפיתולים האלגנטיים של ה-& גורמים לו להיראות כמו עיטור, חפץ נוי. משהו שהיית רוצה סביב הצוואר או על דש הבגד. בו בזמן הוא גם מזכיר מאוד סימן של מטבע זר, משהו בין פאונד ליורו. מטבע גנרי. מדומיין. הכסף הכללי. שני הפנים הללו, חפץ נחשק ומטבע מופשט, מדויקים כל כך להקשר הצרכני של השיר.

עכשיו לטקסט. צריך בכלל לקרוא אותו? ניתן הרי לתפוס את כולו בבת אחת, כמו שקולטים פסל או תצלום. נדמה שזה אפילו האופן שבו הוא מבקש להיקלט. ובכל זאת השיר הזה מאפשר גם קריאה רציפה ויש מה להרוויח ממנה. מלה אחת יש כאן, "ו-", שמשוכפלת עוד ועוד. "ו-" תמידי שהוא דיבוב של ההוויה הנפשית הצרכנית. הפסקול הנפשי המזדמזם ברקע בערבים של הקלקות על אתרי קניות ואחרי צהריימים בקניון. "שופינג", אנחנו יודעים הרי, הוא לא קניה של דבר מסוים. כשהולכים לקנות לחם או מברג או אפילו זוג מכנסיים לא קוראים לזה שופינג. שופינג הוא מצב הוויה של הסתובבות נטולת מושא מוגדר ולכן פתוחה לכל מושא. אפילו פעולת הקנייה היא לא העיקר. גם אם חזרת מסיבוב שופינג בלי לקנות כלום או כמעט כלום, לא חזרת בידיים ריקות.

בשביל להבין עם מה כן חזרת, אפשר לקרוא את השיר הזה שוב, הפעם לא כסתם רצף של "ו-"ים  אלא כמשפט אחד ארוך שבו כל "ו-" מוסבת על ה"ו-" שאחריה. כלומר כל "ו-" רוצה עוד "ו-" שבתורו צובר את ה"ו-" הבא וכן הלאה. התשוקה הכללית ליותר  מתבררת בקריאה כזו כתנועה מחזורית של התמלאות (ו-), עצירה (הרווח שבין המילים), שוב התמלאות וחוזר חלילה. כל מחזור כזה עובר בנקודת האפס (הרווח בין המילים) ומתחיל שוב. זו לא תנועה של צבירה אלא של מגע מתמיד עם תחושת ה"עוד". עם הידיעה שהעולם מלא באפשרויות זמינות שאפשר לגעת בהן, לרוות מהן, ולכן ממנו, לרגע, ללא סוף.

אבל לשיר עצמו יש סוף, והוא אפילו לא רחוק כל כך. זה שיר קטן. מלבן מדויק של חמש שורות של שבעה תוים בכל אחת. הנה הגענו לצורה. אפשר היה למלא את הדף כולו ב-&, זה לכאורה היה אפילו נכון יותר בהקשר של חווית הגודש והתנועה האינסופית. אבל מישהי כאן, כבר כתבתי, יודעת מה היא עושה.

השיר הזה נראה כמו חלון ראווה. אחד מני אינסוף שעוברים בסיבוב שופינג ובה בעת אחד שמזקק את כולם. איזה חלון ראווה זה? לפחות שניים. אחד הוא החלון הצעקני, הדוחק, שמלא כולו באותו מוצר. כך למשל נראו חלונות הראווה של כל חנויות ספרים כשהיה יוצא ספר חדש של הארי פוטר. בה בעת זה גם חלון ראווה שהוא הפשטה, זיקוק, של המהות של כל חלון ראווה: אירגון נעים לעין ושפע שמאחורי הספציפיות של כל אחד מהפריטים בו ישנו תמיד אותו יסוד של נחשקות שנועד ללבות את ה-"עוד".

אבל חלון הראווה הזה שהוא השיר מתחיל ונגמר ואז מתגלה מה שאי אפשר לראות כאן בצילום אבל אפשר לראות בעמוד המודפס באנתולוגיה: שהוא מוקף בחלל לבן גדול ממנו בהרבה. כלומר שההקשר שבתוכו כל מה שנאמר כאן מתרחש הוא מרחב קטן שבקצהו צלילה ארוכה אל הריק.

עד כאן המישור של הדף. אבל יש עוד. השיר הזה מציע לקורא שלו להביט גם בהשתקפות של עצמו בחלון הראווה. האם הקריאה שלך כרגע היא שופינג? האם אפשר לעצור ולראות את מצב התודעה המתנפל, המחפש סיפוק מהיר, צבירה ומעבר הלאה גם בפעולה הלכאורה לא קשורה של קריאת השיר או הרשימה הזו ממש עכשיו? מכאן אפשר גם להרחיב את המבט לאופן בו אתה אוכל, מדבר עם ילדייך, עם חבר, שוהה עם אהובתך. המבט הזה הוא דבר גדול ששירה יכולה לזמן עבור קורא שלה. שיר שמגיש את עצמו לכך בפשטות כזו הוא מן הדברים היקרים.

(שופינג הוא השיר הפותח את האנתולוגיה השניה לכתיבה מושגית בעברית שראתה אור לאחרונה בעריכתי בהוצאת 'מקום לשירה')

הוא אמר על קיר

הנה עוד משפט שלא חשבתי שאי פעם אכתוב: אצרתי תערוכה.

קוראים לה "הוא אמר על קיר" והיא מוצגת עד ה-18.1 במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון, כחלק מתערוכת-על מעניינת מאוד בשם "הבלתי נראה" שאצר שם ליאור זלמנסון.

הפרויקט שהוליד את התערוכה נוצר כחלק מהאנתולוגיה לכתיבה מושגית שערכתי וראתה אור ממש בימים אלה בהוצאת "מקום לשירה". האנתולוגיה הזו היא דבר משמח כשלעצמו שבתקווה עוד יידון כאן בפוסט אחר. בינתיים אני מביא פה בהמשך את הטקסט המלווה שכתבתי לתערוכה. אני חושב שהוא מסביר כל מה שצריך לדעת, גם אם לוקחים בחשבון שטקסט המבוא לפרויקט שהתפרסם באנתולוגיה מסביר גם הוא כל מה שצריך לדעת, אבל כתובים בו דברים אחרים לגמרי.

*

הוא אמר על קיר

13 אמנים ישראלים עושים לוויט

משתתפים: רות אור, מאיה אטון, מרב ש. בן אלון, עדן בנט, דגנית ברסט, נועה גיניגר, יאיר גרבוז, הדס חסיד,   שי יחזקאלי, הילה טוני נבוק, תומר ספיר, גליה פסטרנק, הלל רומן

אוצר: אלכס בן-ארי

 

 

 

 

 

 

 

 

"הוא אמר על קיר" היא תערוכה שמתעדת מלכודת, חידה ללא פיתרון, שהונחה לפתחם של 13 אמנים ואמניות ישראלים ואת סיפור היחלצותו של כל אחד מהם מתוכה.

בשנות הששים של המאה הקודמת החל האמן האמריקאי סול לוויט (Sol Lewitt) ליצור את ציורי הקיר הידועים שלו: טקסטים קצרים של הנחיות שנועדו למימוש על גבי קיר על ידי רַשמים שהוכשרו לכך במיוחד. כשישים שנה מאוחר יותר, באמצע שנת 2019, 13 אמניות ואמנים ישראלים מקבלים על עצמם כל אחד לבצע את ההוראות המקוריות לציור קיר מספר 118 של לוויט, בשני שינויים קלים: במקום על קיר, ברישום קטן מימדים בעיפרון על ניר ובנוסף לכתוב טקסט חופשי קצר על העבודה.

המעבר מקיר לנייר מנטרל את הקושי ההפקתי והטכני שיש בציורי הקיר גדולי המימדים שלביצועם נדרש חלל ייעודי, זמן ממושך ובדרך כלל צוות של יותר ממבצע אחד. העבודה נעשית פשוטה, נגישה, ניתנת לביצוע בזמן קצר ובאמצעי ייצור "זולים". ההוראות גם הן נדמות פשוטות, כמעט טריוויאליות. לפזר כמה נקודות ולחבר ביניהן בקווים ישרים. What could possibly go wrong?

כמו תמיד, כמעט הכל.

ההוראות הפשוטות לכאורה האלה לא ממהרות להתמסר. מה זה בעצם פיזור שהוא גם אקראי וגם אחיד? זו לא סתירה, אבל גם לא משהו שאפשר לדלג מעליו בקלילות. המצח מתקמט. היד נעשית מעט כבדה. ומה זה אומר שכל הנקודות צריכות להיות מחוברות בקווים ישרים? לחבר כל נקודה לכל נקודה דורש להעביר כמעט 2500 קווים עם סרגל ועיפרון על משטח ניר קטן וצפוף. קרוב לשעתיים של עבודה מאומצת גם בחישוב האופטימי ביותר.

אולי להסתפק בלחבר כל נקודה רק לנקודה אחת אחרת? אפשר לטעון שגם זה עונה על ההוראות. לכך מספיקים רק 49 קווים, כלומר לכל היותר 2-3 דקות של עבודה. אבל האם זו לא התחכמות? ניצול פירצה? בחירה בפיתרון הקל? האם אני סוג האדם הזה? סוג האמן הזה? האם התוצאה הסופית לא תהיה דלה מכדי שנתן יהיה לעמוד מאחוריה?

ובעצם כל מספר של קווים בין 49 ל-2500 עונה גם הוא על ההוראות. זה כבר הופך את מספר האפשרויות לאסטרונומי ולכן גם כל בחירה באחת מהן לביטוי אישי מובהק. אבל האם דווקא לשם, לרדוקציה הגמלונית משהו של רישום באמצעות חיבור של נקודות ראוי לנקז את הכישרון והיצירתיות בעבודה הזו?

עניין היצירתיות מוביל למילכוד נוסף שיש בהוראות האלה – עצם קיומן. אלה לא הוראות שנועדו לאמנים. הן נכתבו עבור טכנאים מיומנים. הן מצמצמות עד לסף המכניות את המרחב היצירתי מהסוג שאמן זקוק לו, אפילו כשהוא פועל תחת אילוץ. גם המרחב היחיד שנותר חופשי ממגבלות, הטקסט הקצר, איננו מובן מאליו. הוא מחייב פעולה במדיום שאיננו "שפת האם" האמנותית של כמעט אף אחד מהאמנים הללו, מה שהופך אותו בה בעת למוצא ולסַד מסוג חדש. התוצר הסופי, לעומת כל זה, נדרש להישאר בתוך הקשר אמנותי מסורתי להכעיס; הוא מיועד להיות מוצג על קיר של גלריה לצד עבודות של אמנים נוספים שקיבלו על עצמם את אותו אתגר.

אל התמהיל הסבוך הזה נכנסו שלוש עשרה האמנים והאמניות המציגים בתערוכה. הקיר שלפניכם הוא פיזור – אקראי במידת מה, אחיד במידת מה – ובעיקר עשיר מאוד של אפשרויות מגע והתמודדות עם האתגר הפשוט-מורכב (או אולי פשוט מורכב) הזה. מפתה למתוח ביניהם כמה קווים.

קו אחד כזה עובר בין ההתמסרות המלאה של דגנית ברסט, שמניחה את כולה בלי חשש בתוך ההוראות של לוויט, לבין התנועה ההפוכה של יאיר גרבוז, שהופך, באותו חוסר חשש, את ההוראות לחומר גלם ליצירה אישית וחופשית. עוד עבודות נמצאות על ומצדי הקו הזה. כך למשל, קרוב יותר לדגנית ברסט, העבודות של תומר ספיר ורות אור ובקצהו השני מאיה אטון ומרב ש. בן אלון.

קו אחר מחבר עבודות שבהן היבט אחד או יותר של המורכבות של הפרויקט הופכת להיות בעצמה הנושא של העבודה. הדס חסיד, שי יחזקאלי, גליה פסטרנק, הלל רומן, עדן בנט וגם הילה טוני נבוק, בדרכה, נמצאים על הקו הדמיוני הזה. אחרים, כמו נעה גיניגר וגם, שוב, מאיה אטון והדס חסיד מתייחסים להוראות לא רק כאל מידע אלא כישות טקסטואלית-אסתטית עצמאית. אקס-טריטוריה שאפשר לזכות באמצעותה חזרה לפחות בחלק מן החרות האמנותית שנגזלה בידי הפרוצדורה הקשוחה.

אפשר להמשיך עוד הרבה: סוגי הטקסטים החל משיר (גליה פסטרנק) דרך אוביקט גרפי (גיניגר), תיאור קצר וענייני (ברסט, אור), הערה (בנט, בן-אלון) ומסה אישית קצרה (רומן, יחזקאלי, גרבוז). הפרופורציה בין הטקסט לרישום, היחס לדילמת המקוריות, העֶמדה מול לוויט, מידת האירוניה. מפתה למתוח עוד ועוד קווים. לראות דרך מי עוברים הכי הרבה, דרך מי פחות, על איזה קו יש הכי הרבה נקודות, האם ניתן לחבר את כולן לכולן.

הסתבכתי. מזל שהדף, המיגבלה הגואלת, תכף נגמר.

רגע לפני