עוד שבוע עוברים בית. החדרים הולכים ומתרוקנים מרהיטים, הולכים ומתמלאים בקופסאות. 
והנה הערב אני מוצא את עצמי בתנוחה הבלתי נמנעת: יושב בגופיה על כסא קש, רכון מעל ארגז קרטון ענק, מלא זכרונות נייר.

מכתבי אהבה, מכתבי גילוי לב, מכתבים שנועדו להרשים. מכתבים שקבלתי. ששלחתי. שלא שלחתי. פתקים. יומנים. הכל עומד צבור ודומם במשך חודשים ושנים – מנוער רק במעברים כגון אלה. ואולי בכלל זו הסיבה שפעם בכמה שנים אנחנו קמים והופכים לכמה שבועות את חיינו ומשתקעים מחדש במקום אחר – מהגעגוע לפתוח את הארגזים המתפקעים הללו שפותחים אתם את הארגזים שבפנים.

ושירים. כמה שירים. עשרות, אולי מאות. מנין בא השצף הזה ? איזו יד משוחררת, חפה מאחריות, לא נרתעת מלהתרועע בחברה מילולית רעה של חוסר הידוק, אי-דיוק, קלישאות, צרופים כבולים. שמה פס על העולם ועושה את הדבר שלה כמו שיוצא לה באותו רגע בלי להסתכל מאחורי הכתף כל הזמן. ובתוך כל זה יודעת, בין ערמות ההבל, להבליח מעת לעת עם פנינים. וגם עליהן לא להתעכב.

מתי לאורך 15 השנים שחלפו מאז הארגז הזה, אני שואל את עצמי, עברתי מהברזלים לסלונים הרשמיים, המעונבים. מהמדרכות של השכונה למעבדות עם חלוקים לבנים ? קשה לומר. אבל עברתי.
אין בי צער על התהליך הזה אבל הערב, כשידיי טובלות עד המרפק בדפים מצהיבים, אני מבין שאני נושא בתוכי גם הרבה געגוע לימים ההם. ללרדת למטה אחר הצהריים, כל אחר צהריים, לבעוט קצת בכדור עם המילים.

אני יושב על שפת הרחוב

אֲנִי יוֹשֵׁב עַל שְׂפַת הָרְחוֹב
וּמְשָגֵל אֶת הַנָּשִׁים.
הֵן אֵינָן יוֹדְעוֹת
שֶׁאֲנִי אוֹתָן מְשָגֵל .

הַאִם כָּךְ מְשָגֵל אוֹתָנוּ הָאֵל,
מִבְּלִי שֶׁנַּרְגִּישׁ דָּבָר, מִבְּלִי שֶׁנָּבִין,
מִבְּלִי שֶׁנִּשָּׁאֵל ?

אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ.
יֵשׁ דְּבָרִים רַבִּים שֶׁאֲנִי שׁוֹאֵל.
לְפִי שָׁעָה
אֲנִי יוֹשֵׁב עַל שְׂפַת הָרְחוֹב
וּמְשָגֵל .

האחד בספטמבר /  אלישבע גרינבאום

מִילְיוֹן יְלָדִים הוֹלְכִים הַיּוֹם לְבֵית הַסֵּפֶר
וְאֶחָד מֵהֶם מַחְזִיק בְּיָדִי.   
 
רֵיחַ מַחְבָּרוֹת וְיַלְקוּט עוֹר חָדָשׁ נוֹדְפִים מִמֶּנּוּ
הִתְרַגְּשׁוּת עוֹלָה מִשְּׂעָרוֹ הֶחָפוּף.
 
אִוְשַׁת חֲלוֹמוֹת קַיִץ שֶׁתַּמּוּ דְּחוּסָה
בְּסוּלְיוֹת סַנְדָּלָיו הַקְּטַנּים.
 
יָדְךָ הַקְּטַנָּה, הַלַּחָה, לוֹחֶצֶת בְּחָזְקָה אֶת יָדִי,
כְּשֶׁאֲנַחְנוּ נִכְנָסִים לֶחָצֵר וְהַפַּחַד הַיָּדוּעַ
 
לְהַתְחִיל שׁוּב מֵהַתְחָלָה, הַכֹּל, אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ
מוּל הָעוֹלָם, עוֹד רֶגַע אֶחָד
 
לִפְנֵי שֶׁאֶעֱזֹב אֶת יָדְךָ, וְתִהְיֶה אַתָּה לְבַדְּךָ,
גֶּבֶר קָטָן גְּזוּז שֵׂעָר מוּל הָעוֹלָם
 
וַאֲנִי אָסֵב מַבָּטִי, אִשָּׁה שֶׁרַבִּים נִכְנְסוּ לְתוֹכָהּ
אֲבָל אִישׁ לֹא יָצָא מִתּוֹכָהּ מֵעוֹלָם
 
וְאֵלֵךְ 

"הוא שתק והיא שתקה. חמש-עשרה שנה, וכדי להיאחז במשהו, כדי להירגע, כדי להוכיח לעצמם שהם שניים, התעלסו בחירוף נפש."

('מדרגות הברזל' מאת ז'ורז' סימנון. תרגם יהושע קנז. הוצאת עם-עובד).

קוראים יקרים.

החל מן הפוסט הקרוב יפנה הבלוג את גבו אל הקומיקס וההוליוודיה שהעסיקו אותו בחודש האחרון וישוב להסב את פניו אל הנצח. כלומר, אל השירה.

אנא הערכו רגשית בהתאם.

החודש אחזתי בבאטמן בשני קצותיו. מחד היה 'באטמן מתחיל', הסרט האפקטיבי שעליו הרהרתי כאן קצרות לפני זמן מה, ומן העבר השני היה
Batman – The Dark Knight Returns, הרומן הגרפי של פראנק מילר (שהוא גם היוצר של sin city) שאותו קראתי בנשימה הולכת ונעתקת.
כל מי שמצוי בקומיקס אפילו מעט (ואני לא נמנה אפילו על אלה) ידע לומר לכם מיד שהרומן הזה הוא אבן דרך בספרות הקומיקס בכלל ובסיפורי באטמן בפרט. זה הסיפור שבמידה רבה אחראי לבריאתו מחדש של באטמן כדמות מעניינת באמת שיש לה צד אפל של ממש ושהשיוך שלה על הציר בין רעים לטובים איננו מובן מאליו.
הרומן הזה גם מאפשר לדמות של באטמן ציר תנועה שאיננו קים אצל גיבורי-על אחרים – התנועה הפנימית. באטמן של The Dark Knight Returns הוא קודם כל אדם, הן פיסית והן נפשית, ורק אחר כך יש עליו שכבת ציפוי של גיבור על. לפיכך זהו באטמן שאוהב ומתאבל, מפסיד ונוקם. באטמן שיודע לשנוא ויודע לפחד. שיכול להיפצע אנושות בקרב ושנזקק לפעמים לטריקים זולים כמו סכין קטנה מוסתרת בכף היד כדי לנצח.
[במאמר מוסגר, מעניין לחשוב על באטמן ברומן הגראפי הזה באנלוגיה לדמות של הארי המזוהם ולדמות השוטר ב-"על חבל דק" אצל קלינט איסטווד. מתרחש שם, למיטב זכרוני, סוג דומה של טרנספורמציה של החוקר המשטרתי מדמות שטוחה ואידילית שכולה חתירה אל האמת והצדק לדמות שיש לה יחסים מורכבים ואפלים עם עצמה ועם המערכת בתוכה היא פועלת.]
[במאמר מוסגר נוסף, חבל שהסרט "באטמן מתחיל" לא טובל קצת יותר מאשר את קצה קצות אצבעותיו באפלה הזו]
כל זה כמובן לא היה שווה כלום אלמלא היה הספר הזה כתוב נפלא ומאויר בדיוק רגשי כירורגי.
כמחווה אוהבת ליכולת הכתיבה הפנטסטית של מילר ולרומן הזה בכלל החלטתי לתרגם כאן את ההקדמה שלו, שהיא פנינה ספרותית בפני עצמה.
זהו טקסט שמופיע בפתיחת הספר ומוצג גרפית ככתבה עיתונאית מאת אחד – ג'יימס אולסן (שהוא כמובן לא סתם אחד, אבל נניח לזה לרגע). הקשר של ההקדמה לסיפור לא לגמרי ברור ברגע הראשון וככל שממשיכים לקרוא חוזרים שוב ושוב להקדמה ומגלים עוד ועוד פנים שלה ואופנים חדשים בהן היא מאירה את העלילה.
נסיר אם כן את הכובע, נקוד קידה עמוקה – ונתחיל. 

האמת העירומה / ג'יימס אולסן
ישנה המסבאה הקטנה הזו שבשעות שבהן רובנו לא מוכנים עדיין אפילו לקפה של הבוקר כבר תמצא אותה הומה ושוקקת לקוחות קבועים. 
היא נמצאת שני מפלסים מתחת לרחובותיה של מטרופוליס תחתית.
צא בתחנת שוסטר דרום, קח פעמיים שמאלה ואחרי בערך חמישה מטר אתה נמצא ממש מעליה.
אבל באותה מדה יכולת להמשיך ללכת בלי לדעת שהיא שם.
אין שום שלט. אפילו לא דלת כניסה. רק מעבר חשוך שנראה כמו זירה טובה לרצח.
קח נשימה עמוקה ולך בעקבות צחנת הסגריות והדי הבלוז מבפנים.
תגלה שזו מאורת שתיה קטנה ונסבלת למדי. אם תגיע לפני הלחץ של הבוקר רוב הסיכויים שתצליח אפילו למצוא לעצמך כסא פנוי.
 
הסימן הראשון שמשהו מוזר במקום הזה הוא הברמן. את הפרצוף שלו לא תשכח אף פעם. חתיכת הר-אדם שראה בחייו הרבה יותר מדי. גבר שבור עם עיניים אדומות יוקדות ומצח כמו קורה סדוקה שרק מחכה להתמוטט. העור שלו, שתמיד היה בצבע ליקר צהוב-ירקרק, האפיר קצת עם השנים.
יש לו קול כמו בקבוקי קוקה קולה שמרסקים אותם מתחת לדלת.
קוראים לו ג'ונס.
הוא אומר שהוא מהמאדים.
ואף אחד לא אומר לו שהוא משוגע, אף לא אחד מעכברי הברים הזקנים והעלובים האלה. וזה לא שהם פוחדים.
הם ראו ועשו בחייהם דברים שאמורים להיות בלתי אפשריים. אבל הם לא מהטיפוסים שרצים להשוויץ בזה שהם יכולים למעוך מכונית במכה או לרוץ מהר יותר מקליע או לקפוץ באויר ולהשאר שם. לא. לא החבר'ה האלה.
 
החבר'ה האלה לא צריכים להוכיח כלום לאף אחד.
חוץ מ-"נקשן" הקשיש. יושב תמיד באותו מקום בקצה הבר, נוקש באצבעותיו בקצב המוסיקה ומקשקש ומקשקש על כוחות על, הרפתקאות חובקות עולם, רשעים אגדיים שרוצים להשתלט על כדור הארץ ומה שרק תרצו.
הוא לא מפסיק לרגע לנקוש באצבעות הארורות שלו. וגם לא ללגום בקולי קולות ולפטפט על הימים ההם. ימי הזוהר.
"תור הזהב" הוא קורא לזה.
עידן הגיבורים.
 
ושאר הנאדות הזקנים, הם מהנהנים ורוטנים וממלמלים זה לזה, חוזרים ומספרים את אותן בדיחות ישנות שהם כבר סיפרו אחד לשני אלף פעם. אפילו "פנגווין" השמן, אדום כמו סלק, מצייץ איזו קללה או שתיים לפני שהוא פורץ בבכי.
ואז הם שוקעים בשיחה, ואם יש לך טיפה של שכל בקודקודך אתה תשב ותקשיב.
הם מספרים על הרפתקאות שלא יאמנו אבל נשמעים כל הזמן כמו חבורת מכונאים בפנסיה.
הם מספרים על איש פלדה. על נסיכת אמאזונות.
אבל הם אף פעם לא מדברים על האחד המרושע. האכזר. זה שלא ידע לעוף או לכופף פלדה בידיים. זה שגרם לכל שאר העולם לעשות במכנסיים מרוב פחד ולנו היה לועג תמיד על זה שהיינו כזו חבורה של קנאים פחדנים . 
לא, עליו הם לא מדברים אף פעם. מספיק שתזכיר את שמו ותראה איך הפנים של דיבני מתארכות כל כך שהלסת שלו פוגעת בבר.
 
אף אחד מהם לא רוצה לשמוע על באטמן.
האם נרצח בחשאי ? אולי החליט שאנחנו פשוט לא שווים יותר את הטרחה ?
השאלה נותרת תלויה באוויר רגע או שניים, ואז ג'ונס ממהר למזוג עוד סיבוב לעצמו ולכולם. 
 
הם חוזרים לשוחח. על הימים ההם. ימי הזוהר.
הם זוכרים.
הם היו שם. ממש בלב העניינים.
פעם.
לא מזמן כל כך.
היו לנו גיבורים.
  
את הטקסט המקורי (כמו גם צילום של כריכת הספר) אפשר למצוא כאן (צריך לגלול קצת למטה). מומלץ מאוד לקרוא ואז לחזור לכאן ולנוד בחמלה לתרגום המתאמץ לשווא לשחזר את הכתיבה המשובחת של מילר.
 

הגרסה המקורית של תסריט "מלחמת העולמות" הייתה רזה בהרבה מזו שמצאה את דרכה לבסוף למסך הגדול. בגרסה זו הגיבורה, אשה צעירה, עוברת עם בעלה ותינוקם בן השנה לבית חדש בפרברים. בבוקרם הראשון בבית החדש יוצא הבעל לעבודתו והיא נותרת לסדר את המטבח.
התינוק ישן בשלווה בעריסתו בחדר הסמוך.
היא נגשת למזווה; חדר קטן, קריר וריק לחלוטין עדיין. הדלת נטרקת בטעות מאחוריה ולא ניתן לפתוח אותה עוד. היא מנסה נואשות, בחרדה הולכת וגוברת שרק מתעצמת מן המחשבה על התינוק שיתעורר בקרוב. מיואשת, היא מסתובבת אל תוך המזווה בתקווה למצוא בו בכל זאת כלי כלשהו שיעזור לה לפרוץ את הדלת. במרכז החדר הקטן עומד עכבר אפור לא גדול. החרדה הופכת להיסטריה מוחלטת של צרחות ובכי.
במשך 111 הדקות הנותרות עוקב הסרט, שמתרחש כולו, מלבד סצנת הסיום המרגשת, בחדר המזווה הקטן, אחר התמודדותה של האשה עם העכבר (והחל מן הדקה ה-78 גם עם בכיו של הילד הקטן).

אף על פי שאהבו את התסריט הבסיסי, הביעו מנהלי האולפנים את חששם שבגרסתו זו הסרט לא ימשוך די צופים על מנת להפוך אותו, כנדרש, לשובר הקופות הגדול של הקיץ. לפיכך עמדו בתוקף על הזרמת עוד מספר עשרות מליוני דולרים לתקציב האפקטים המיוחדים של ההפקה.
שפילברג, במספר מהלכי שכתוב וליהוק מבריקים, השכיל כדרכו לתמרן בין צרכי האולפנים לבין נאמנות חסרת פשרות לדרכו האמנותית, כפי שהתבטאה בתסריט המקורי.

 

שאר ביקורות הקולנוע (שלי)

הרגעים המעניינים ביותר בסרט הכל כך מוקפד ומהוקצע הזה הם הרגעים הספורים בהם הוא בוגד בעצמו ויזואלית. ישנן כמה סצינות קצרצרות בהן רואים מקרוב את באטמן משוחח עם אדם כלשהו. השלוש שעולות בדעתי כרגע הן השיחה עם המפקח (לעתיד) גורדון כשזה יוצא מביתו לזרוק את הזבל בסמטה האחורית, חילופי הדברים הקצרים של באטמן עם הילד הקטן שמבחין בו מטפס על מרזב והשיחה הדרמטית עם רייצ'ל בה הוא חושף בפניה שהוא ברוס ויין.

כל אחת מן הסצנות הללו היא סוג של הלם ויזואלי. באטמן של כריסטופר נולן נראה מקרוב כמו גבר מגודל בתחפושת פורים. מסיכת הפנים, הכמו-שריון על החזה, הגלימה השחורה – הכל נראה כל כך מגושם וילדותי. יש פער גדול כל כך בין באטמן גיבור העל כפי שהוא נתפס כשהוא מרחף מעל העיר או נלחם באויביו ( כל קטעי הפעולה,אגב, ערוכים בקיטועים באופן כזה שבאטמן לא נראה בהם מקרוב ליותר מהרף עין בכל רגע נתון) לבין באטמן הנייח, גבר בשר ודם עטוי אוסף של אביזרים ילדותיים מטופשים (גם הבאטמוביל ממשיך את אותו קו של חוסר אלגנטיות. מדובר באחד הרכבים הפרימיטיביים והמכוערים ביותר שניתן להעלות על הדעת).

הבחירה הויזואלית הזו חזקה כל כך ראשית כי היא חותרת תחת הנראטיב הראשי של הסרט ובכך מייצרת בו תחתית כפולה. הסרט הוא בו בזמן סרט על התהוותו של גיבור-על ועל אי הממשות שלו. כלומר סרט על לידתו של מיתוס ובו בזמן על היותו רק פרי של צורך במיתוס. מבט, ומבט על המבט.  

שנית, יש לבחירה הזו אפקט מיוחד על הצופה. הרגעים החטופים בהם נחשף באטמן בעליבותו מנפצים את חווית הצפיה ומשלחים בצופה אבחה של הכרה עצמית. ההזדהות הטוטאלית, הבלתי מפקפקת בעצמה, מפסיקה לרגע קצר להיות מתגמלת והצופה, כמו באטמן, מתגלה לעצמו במערומיו. גבר בן שלושים ושתיים, יושב פעור עיניים בסינמקס, מדמיין שהוא גיבור-על.

 

 

שלום. חזרתי.
לאן נעלמתי ? לא נעלמתי. פשוט חייתי. יום ועוד יום הצטברו לשבועות בלי שהות לעצור, לגבש את המחשבות. לכתוב. יותר מדי יער, פחות מדי קרחות יער.
האם מעכשיו יהיה אחרת ? אולי. אבל אולי גם לא. אני מקווה, על כל פנים, שכן. לפחות לתקופה. 
האם יש לי על בסיס מה לקוות ? לא ממש. רק איזו תחושה כללית מעורפלת של כיוון הרוח. לא יותר.

פתאום אני נזכר בשיר של אבידן:

קצתוכניות לעתיד

הַנִּיחוּ לִי לִהְיוֹת מוּמְיָה. הָעִירוּ אוֹתִי
אַחַת לְאֶלֶף שָׁנָה בִּזְרִיקַת אַדְרֶנָלִין מְרֻכֶּזֶת, וְאָז
אֶשְׂרֹף מֵחָדָשׁ אֶת רוֹמָא, אֲדַוֵּחַ עַל הָאֵרוּעַ
בְּפָנִים חִוְּרִים וּבְלֵב נִפְעָם, אֲסָרֵס מֵרֹאשׁ
אֶת כָּל הַלּוֹחֲמִים הַבַּרְבָּרִים, שֶׁיַּעֲלוּ עָלֶיהָ, אֶבְעַל
אֶת נְשׁוֹתֵיהֶם הַצְּעִירוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה
מַה לִשְׂרֹף וּמַה לְּסָרֵס כַּעֲבֹר
אֶלֶף שָׁנִים נוֹסָפוֹת. יֵשׁ לִי
סַבְלָנוּת לִמְשִׂימוֹת אֲרֻכּוֹטְוָח .

לא ממש קשור. אבל שיר יפה, לא ?