אני עובר בתערוכה כשהלל, בן תשעה חודשים, תלוי לי במנשא על החזה. העיניים שלו עוברות על הקירות, תצלום מושלם אחרי תצלום מושלם – אינן מבינות דבר. ברגע מסוים אני מתקרב קצת לאחת התמונות ומראה לו את השתקפותו במסגרת. הוא מזהה את עצמו וצוהל למראה דמותו הנשקפת אליו מתוך התצלום. מאותו רגע ואילך מול כל תצלום שאנו עוברים הוא נרכן קדימה בכל כוחו, מבקש שוב למצוא את עצמו ואותי. קורן מאושר עם כל הצלחה.
האם אני, בעניין הזה, שונה ממנו ?
מה ששמח אותו היא העובדה שבים חוסר הפשר הצבעוני והדומם נגלה לו לפתע משהו מוכר, בעל משמעות. יותר מזה, נגלה לו המשהו המוכר ביותר – פסה ממנו עצמו. מרגע זה הופכת עבורו התמונה כולה לבעלת משמעות, לאהובה. הבבואה שלו בתוכה משמשת לה מעתה מסגרת חדשה הממשמעת את כל מה שסביבה.
זהו לעיתים קרובות, אולי תמיד, מקור הסיפוק הראשון במגע עם יצירת אמנות. רגעי המפגש הראשונים עם יצירה הם כמעט לעולם רגעים של זרות, קושי, מבוכה, לעיתים מצוקה. רגע המהפך, אם הוא מגיע, הוא הרף העין בו בתוך הישות חסרת הפשר מזדהר דבר מה מוכר. בדרך כלל המוכר ביותר. בו מתגלה לך ביצירה בבואה כלשהי של עצמך. זהו שער הכניסה, מקור החיבור. המפתח להבנה ראשונית של היצירה.
אני כותב 'הבנה ראשונית' כי אותה התחברות ראשונית היא גם זו שמגבילה את יכולתנו לראות את היצירה במלאותה. כלומר כפי שהיא ללא קשר אלינו, הצופה הספציפי. זו טיבה של מסגרת. השלב החשוב הבא הוא להשתחחר מן ההקסמות מבבואתנו ולהקשיב ליצירה עצמה. כלומר לעשות את המעבר מ"מה היצירה הזו עושה לי" ל-"מה היצירה הזו עושה". מדיבור סובייקטיבי על אמנות בו כל אחד מתחבר או לא מתחבר לדיבור מדויק וקשוב יותר. כלומר ליחסים בוגרים אתה. זהו היתרון הקל ביחס להלל ששנותי העודפות מאפשרות לי.
אלכס בן-ארי 
התערוכה, למיטב הבנתי, כבר איננה מציגה:
http://www.open-museums.co.il/he/exhibition/?id=107
אהבתיאהבתי
נעים לקרוא ולהרגיש קשר. דרישת שלום.
אהבתיאהבתי
אתה חושב? אני לא בטוח שזו הגישה הבוגרת יותר. אני לא חושב שיש משמעות לפרספטיבה הסובייקטיבית במגע עם אומנות. איך אפשר בכלל לגשת לשאלה 'מה היצירה הזו עושה' כשאתה מחוץ לשיקלול, זה כמו לצלם בלי מצלמה :אני מנסה לגשת לאומנות באיזשהי אגוצנטריות רכה. אני עדיין במרכז, מה שאני מרגיש עדיין מקבל את החשיבות העליונה.. אבל יש בי רצון לנסות מחשבות ורגשות שונות (מהרגיל אצלי) בעזרת האומנות, אז אני הולך לקראתה. אני חושב מעבר לעצמי כדי לקדם את עצמי.
אצל הרבה אומנים אני מרגיש שאני לא סתם משתקף.. אלא גם מקבל יותר עומק, מבין את עצמי טוב יותר. כשמשורר כותב את הרגשות שלי, נגיד. אני חושב במיטה על if i had a soul she'd be my soul-mate.. אין מצב שהייתי מנסח את הרגשות שלי טוב מזה.
איזה מתוק הלל נשמע 🙂
אהבתיאהבתי
גילי – תודה. לא צריך למסור, היא כבר תקרא 🙂 אני ואת, כך יוצא, כמעט מכירים עכשיו משני מקומות שונים.
סג-אן: יפה בעיני הניסוח 'אגוצנטריות רכה'. אבל אני לא חושב שזו צריכה להיות שאיפה. השאיפה היא כן ההקשבה ליצירה כפי שהיא. לא במובן של אובייקטיביות רציונלית אלא במובן של קשב עמוק ואמפטיה. במצב כזה האני הוא מינימלי ככל שהוא מצליח להיות. במרווח שנוצר אפשר, כתוצר לוואי חיובי, לקבל יותר עומק. אם כי תוצר הלוואי החיובי הנעים עוד יותר עבורי היא תחושת הקלות והשחרור שהקשבה כזו מייצרת.
אהבתיאהבתי