מחבר Alex Ben Ari
דחיית ארוע ההשקה
עקב המצב הביטחוני נדחים כל ארועי התרבות במכון ויצמן, בכלל זה ההשקה. הודעה על מועד חדש תבוא במועדה.

חלל חדש – הודעה על אירוע השקה

צעד בן אלפי מילין: כמה מילים על "המגרפה" מאת שרון אס
משוררים גדולים אינם עוסקים ברגשות, הם עוסקים בשאלות. בדרך כלל שאלות גדולות. בדרך כלל השאלות הגדולות ביותר, אם כי לגודל השאלה אין חשיבות מיוחדת – כולן שערים לאותו מקום אם עוסקים בהן ברצינות, כלומר מתוך הכרח, כלומר מתוך אי־נחת שאיננה מושבעת מהישגי ביניים. מהו המקום הזה שאליו השאלות הן שער? אולי מקום היא מילה מצַמצמת. מרחב. המרחב המשתרע מעבר לַסף שאליו מילים יכולות להביא את הנמען שלהן.
אל השאלות הללו מצטרפת תמיד אחת מובלעת. נוסעת סמויה. השאלה של הכתיבה. איך להעביר את הפיל דרך קוף המחט? איך דרך שירה שמקוֹרה, המבוע שלה, נטוע באני הפרטי, המשתוקק, הצובר, האוהב, המתנגד, איך אפשר בשירה כזו לבוא במגע עם אזור הגבול שלאחריו מסתיימות המילים ואיתן המחשבה והחושב, כלומר האני על ריבוא התפרטויותיו? איך לעשות באמצעות מילים את הדרך אל היפוכן, אל התאיינותן לטובת יריעה רחבה, בלתי בדידה?
שאלת הזינוק אל המעבֶר היא שאלה שכל משורר צריך למצוא לה מענה. כלומר לא כל משורר, משורר שעוסק בשאלות הגדולות. אפשר, כמו בפתיחת הדברים, לכנות את המשוררים מן הסוג הזה משוררים גדולים (לאו דווקא במובן של איכות אלא של מוקד עיסוק, אם כי אני מודה שיש לי קורת רוח מסוימת מכפל המשמעות). אפשר גם לחפש להם שם אחר, לא נתעכב על שאלות לשון. מה שוודאי הוא שהם קבוצה לעצמם וששרון אס נמנית עליהם.
המענה לשאלה של הכתיבה קשור ללא הפרד בשאלת הצורה ובשאלת המוסיקה, וכמותן הוא מתחולל, נפרש, בזמן אמת ברגעי הכתיבה והקריאה. שיר הוא תמיד על מה שקורה כשכותבים את השיר. ומה שקורה כשכותבים את השיר הוא בראש ובראשונה הכתיבה. במובן הזה כל שירה (גדולה, פעם אחרונה) היא ארס־פואטית.
עד כאן, פחות או יותר, הדברים הידועים. כעת למגרפה.
נושא חוזר ברבים, כמעט בכל, שירֵי הספר, הוא בבואה של שאלת הכתיבה. בבואה המותקת מרמת השיר הבודד אל חיי היומיום. שוב ושוב משורטטים בשירים קווי המתאר של התהום בין חיי המעשה: העבודה, שגרת הטיפול בבית ובילדים ושאר מופעים של מלאכת החיים לבין חיים אחרים: חיי הכתיבה. בקוטב האחד חיי שעה אפורים, ארוכים, תחומים ומנגד חיי נצח – רחבים, מוארים, מכונפים.
הִכָּנְסִי וּשְׁבִי בַּמִּתְגַּלָּה: בְּעוֹד / בַּנִּרְאֶה / / אִשָּׁה בּוֹהָה בֵּין מְלָאכָה לִמְלָאכָה
רוּחַ גְּדוֹלָה הָעוֹלָה בַּלַּיְלָה מֵאֲפֵלַת הַתָּמִיד שֶׁל חִשּׁוּב חֶשְׁבּוֹנוֹת:
שני הציטוטים האלה, כמו גם השניים הבאים, לקוחים מן השיר הפותח את הספר ("כלי מלאכה", עמ' 9–10) וכמותם יש כמעט בכל השירים.
הַמָּעוֹת הַקָּשׁוֹת שֶׁל לֶחֶם וְחַשְׁמַל וְלִמּוּד אוֹתִיּוֹת הָאָלֶף בֵּית: / הַחַיִּים מְשַׁלְּמִים בְּחַיִּים // עֲבוּר הַחַיִּים: /
הִתְגַּלּוּת שֶׁל עֹשֶׁר: נִקְרַע שַׁעַר וְקוֹל נַקָּר נִשְׁמָע: וְהָעֲיֵפוּת הוֹפֶכֶת /לִתְפִלָּה:
כיצד – נשאלת שוב ושוב בספר השאלה – אפשר להתקיים בתוך הפער הזה? עבור מי שכמו הדוברת בשירים מבינה את עצמה כמי שעל כתפיה מוטלת האחריות לזמן את אותו "מֵעֵבר" ההופך את החיים לראויים לחיותם, זוהי שאלה שהיא לא פחות מקיומית. שירי הספר טעונים בדחיפות הזו.
משאלת היסוד הזו מתפרטות שאלות נוספות: מה היחס (המהותי, אבל גם הכמותי ממש) בין הקטבים? כיצד מתחולל המעבר ביניהם? האם ייתכן ביניהם שילוב ואם כן, מה מִתארו? כיצד הם והיחסים ביניהם משתנים לאורך השנים? כולן שאלות ממישור החיים אבל הכפילות שבה הן עוסקות מתקיימת בה במידה גם בשיר ובשורה הבודדת. גם מילים מרבית הזמן הן ענייניות ואפורות ורק לפרקים ובידי מעטים הן נעשות שירה. מה היחס בין הקטבים האלה בתוך שיר? כיצד מתרחש המַעבר? השאלה איך לחיות מתלכדת בספר הזה לא אחת עם השאלה איך לכתוב. סמוך לראשיתו של אותו שיר פתיחה אס כותבת: "עוֹד לֹא לָמַדְתִּי / מָה נָחוּץ / לַלְפֶתַע. לומר זאת אחרת קשה, אם לא בלתי אפשרי.
על הַמַּענים שנותן הספר לא ניתן לומר הרבה במילים כמו אלה שאני כותב כאן, ואולי וגם אין צורך. מי שיקרא בו ברצינות יבוא איתם במגע. מה שכן כדאי אולי לשאול הוא ממה הספר הזה עשוי. אילו "מכונות שיר" בנתה אס ומאכלסות את דפיו? כיצד הן מתוכננות לממש את ייעודן? איך, במילים אחרות, לקרוא אותו?
שירי הספר הם הכלאה בלתי מצויה בין דגם השיר הלירי המקובל במקומותינו לבין צורות שיר ארוכות ומובְנות יותר כמו האיליאדה והאודיסיאה או הקומדיה האלוהית. שיר טיפוסי בספר מחזיק שלושים עד חמישים שורות שיר ארוכות המחולקות לבתים בני שתיים או שלוש שורות, כשכל שורה משתרעת על מרבית רוחבו של הדף. בתוך המבנה הארוך למדי הזה השירים מתנהגים מצד תוכנם ומצד המוסיקה שלהם כמו שירה לירית "רגילה".
השילוב הזה אינו מקרי. כל שיר הוא מסע זוטא. לא ארוך דיו כדי להפוך את המסע עצמו, בין אם במפורש או במובלע, לעניין המרכזי, אבל ארוך מספיק לכפות על הקריאה כמה תכונות יסוד של מסע: מאמץ, הצטברות של זמן, חדוות ההסתעפות, מצוקת ההתמצאות, סכנת איבוד הדרך. כל אלה כאמור בממדים "ביתיים". מסע אפי המתחולל במרחב הלירי. עשר שנים דחוסות, עתירות נפתולים וסכנות על מנת לשוב הביתה מן העבודה, בכל שיר מחדש.
כיצד, בנסיבות השיריות הלא שכיחות האלה, מתרחש אותו זינוק אל מעבר לאני הפרטי, אל המגע עם הגדול? אס יוצקת אל התבנית האפית־לירית תָּווך שירי קשה למעבר. קושי שהוא מלאכת מחשבת של דיוק. אלה אינם שירים סתומים או פרומים. כלל וכלל לא. שרון אס איננה, כפי שטועים לעיתים לחשוב, "משוררת קשה". במידה רבה ההיפך הוא הנכון. היא כותבת שירה שביסודה ערכים של בהירות, תנופה, זרימה, רוחב. אבל זו גם שירה שהמענה שלה לשאלת היסוד בה פתחתי נשען, כפי שיובהר מיד, גם על מינון מסוים של קושי. האיזון בין הקושי הזה לבין קלות התנועה הוא ציר מרכזי בהתפתחות של שירתה והוא מגיע בספר הזה (ובאופן אחר גם בספר־מסה היום שאחרי מ־2018) לנקודת שיא של דיוק.
אלה כאמור אינם שירים סתומים. הם מאפשרים, מזמינים אפילו, תנועה רצופה של קריאה, אבל תובעים לשם כך, בגלל התווך הקשה למעבר, את מלוא שטח הפָּנים שלך כקורא. הַמִּדרך צר ופתלתל. המעברים בין מילה למילה משופעים פערים הדורשים תכופות זינוק תודעתי, כמו טרזן המרחף בג'ונגל בין עץ לעץ, מצליח תמיד ברגע הנכון, האחרון, לתפוס בשרך או ענף קטן ולהניף את עצמו הלאה. בפעמים אחרות חוט המחשבה דק כל כך שהקריאה נדמית להליכה על רצפה חלקלקה; כל צעד מדוד, זהיר, מתבונן נכחו בריכוז.
בנוף קריאה כזה כל מטען עודף שאיתו הגעת מכביד, מְסכן, חייב להיות מוּשל. במהרה אינך יכול עוד להוסיף ולהחזיק בדבר שאיננו הרגע הנוכחי של הקריאה. אחד אחרי השני אתה משליך מעלייך צרורות. זה מפריע להשתחל באיזה מעבר צר, ההוא נשמט כשנתפס באיזה שיח קוצני, אחר הנחת לרגע כשהפריע את שיווי משקלך ושכחת לאסוף. על מנת לשמור את התודעה הקוראת יציבה על גבי גשר החבלים הצר של השיר עלייך להיעשות קל יותר ויותר. להיות פחות ופחות אתה ויותר ויותר השיר.
ככל שעוד ועוד נושל ממך ואתה נעשה קל ובטוח יותר בצעדייך, השיר מצדו כמו מגיב ומעבה עוד את הסבך, מוסיף ומצר את המקום למדְרך הרגל. תמיד במידה שמאזנת מחדש בין האפשרות להמשיך ללכת לבין ההכרח להוסיף ולהשיל ממך כל מה שאיננו הכאן ועכשיו של הקריאה. ואתה משיל ומשיל עד אשר אתה מגיע, מִתאר קל ורפה של אתה, לקצה שורה אחרונה. מתמזג עם המרחב הלבן שמכל עברייך. והופך את הדף, ומתחיל שוב.
… מִתֹּקֶף
עִוְרוֹנוֹ הַמְּשׁוֹרֵר מַעֲנִיק [לַשִּׁיר]
אֶת הַמֵּיטָב – גּוּף רִאשׁוֹן חָבוּי כִּמְעַט לְגַמְרֵי
עוֹקֵב בָּאוֹר אַחֲרֵי גּוּף שְׁלִישִׁי.
(שורות הסיום של השיר החותם את הספר, עמ' 117)
כמה מילים על הג'ולות של דגנית ברסט

סדרת העבודות הזו של דגנית ברסט, שחלק ממנה הוצג עד ממש לאחרונה בגלריה גורדון, מתעתעת ממש כמו העצם הממשי בו (תרתי משמע) היא מתמקדת. אלה תצלומים שנדמים כעושים דבר אחד, פשוט מאוד, אבל למעשה עושים דבר אחר. על הפער הזה ועל משמעותו אני רוצה לכתוב כאן בקצרה.
עצם מוכר עובר הזרה באמצעות היסט כלשהו – הגדלה, הקטנה, שינוי הקשר, התקה חומרית וכדומה. תודות להזרה הזו, עבודת האמנות מאפשרת להתבונן במוכר בעיניים חדשות. העט כמעט נשמט משעמום רק מלכתוב את התיאור הזה. כמה עשרות, אולי מאות, יצירות מן הסוג הזה כבר ראינו וקראנו? זה לכאורה בדיוק מה שקורה גם בתצלומים האלה. ג'ולות, שעשוע הילדות המוכר, עובר הגדלה והיסט צבעוני. בעקבות ההיסט הזה אנחנו, הצופים, נחשפים לכדורים הגדולים, המסתוריים למראה, מלאי ההוד שעל הקירות. אנו רוכנים בסקרנות אל התווית, מגלים שמדובר בג'ולה ובתודעתנו נפתח הפער האמור בין העצם המוכר לבין תצורתו החדשה שלפנינו. פער שבתגובה אליו פושט בנו מינון כזה או אחר של ההנאה המוכרת לעייפה (עד כדי אירוניה) שבלראות את העולם בעיניים רעננות. האם זה באמת הכל? נדמה לי שמי שישהה אפילו מעט עם סדרת התצלומים הזו לא יוכל לפתור אותה מעליו בקלות כזו, ואם ישהה אתה דיו יסתכן בלגלות שלא יוכל לפתור אותה מעליו כלל.
ביסוד הצפיה בעבודות הללו ישנה חוויה פרטית וחשאית בהרבה, ועם זאת גם קולקטיבית. ג'ולה היא אחד העצמים הראשונים שהיינו (כלומר רבים מאיתנו, מי שהיה כאן ילד בעשורים הרלוונטיים הלא מעטים בהם שלטו הג'ולות בכיפה לצד אחיהם המגושמים והארציים יותר, הגוגואים) במגע יומיומי אתם והיה בהם מטען אסתטי שאיננו מגודר בהקשר רשמי, מוסדי. הם לא היו יצירת אמנות או שיר שלומדים בכיתה או רקמה שתלויה בבית או גילוף עץ מעל הטלוויזיה שהובא במתנה על ידי דודים שחזרו מטיול באיטליה או אפריקה. הן לא היו חפץ שמקוטלג אל תחומה של האמנות על שלוחותיה היותר או פחות אנינות אלא חוויה של יופי בלתי מתורץ ובלתי מנוסח. איזה כיס פנימי סודי של המציאות.
לא ידעתי בתור ילד מה לעשות ביופי הזה. אני חושב שמותר לי להרהיב ולכתוב את זה בלשון רבים: לא ידענו. ידענו לצעוק במקוטע את שבחן בעודנו רוקמים עסקאות חליפין או מפתים זה את זה למשחק או להתערבות. ידענו להחזיק אותן לרגע מול השמש כדי להניח לאור להשתבר בהן ולהפטיר "וואו", או "תראה,". אבל יותר מזה לא ידענו. היה בחווית המפגש היומיומי אתן איזה עודף שלא מצאנו לאן להוליכו. לא היו לנו מילים. לא היו חדרי איחסון מתאימים בנפש. יותר מזה, ידענו שאיננו יודעים ובידיעה הזו, שהיו בה שילוב של מבוכה ובושה, הייתה קריאה, צו, שהרגשנו שממתין לנו בסבלנות נחושה ושעד שניענה לו נגזרת עלינו איזו גלות, שגם אותה לא ידענו לנסח. מה שכן ידענו הוא שכמוס בג'ולות האלה פלא שגדול מהן עצמן. דבר שקשור ביופי, שעובר דרך יופי ונוסק ומעפיל למקום שאיננו יכולים ללכת בעקבותיו. ראינו את כל זה ונבוכנו ואת אין האונים והמבוכה דחקנו בחפזה לפינה חשוכה ולא עסקנו בהן יותר.
עכשיו הסדרה הזו פרושה על קירותיה של גלריה גורדון כאילו יד ענקים פיזרה חופן גולות, ממש כפי שנהגנו אנחנו בשעתו על החולות בשולי מגרש הכדורגל של בית הספר. אלה שהפעם הן מסודרות מדודות ומדויקות על משטחי הקיר הלבנים. דיירות בעולמם של המבוגרים, נציגותיו של אותו צו מפעם. הפליאה ההיא שלא ידענו לאן להוליכה, אותה עודפות, אותו קצה חוש שהתעורר, היכן הם? האם שלפנו במהלך השנים את מה שהוצפן אי-אז בחפזה? ואם לאו, האם אנחנו עוד זוכרים היכן הוא? ואם לאו, האם אנו עוד זוכרים איך לחפש ואת מה אנחנו מחפשים בכלל, או שערמנו מעל המקום העתיק ההוא כל כך הרבה עד שהערמנו גם על עצמנו? אתה נכנס לתערוכה הקטנה הזו שאנן, נינוח, נכון ללטף את ערפו של המוכר ובבת אחת הקירות כולם צועקים – אייכּה?

התקווה 74

למי שתוהה מה בכלל הדבר הזה, אפשר לקרוא בקצרה כאן או לראות ולשמוע כאן.
תְּשׂוּמָה: במקור מציינת את הפעולה של להניח משהו. לשים. בגלגול העכשווי שלה הדבר ששמים הוא בעיקר כסף, או בלשונו הצלולה של אבן-שושן: "מכלול האמצעים הַמשֻׁקּעים בארגון מפעל או בפעולה מסוימת (Input)". נדמה לי שאפשר לחוש דרך ההגדרה הזו את המלה ברגע של התרחבות אי אז בשנות החמישים, תקופת חיבור המילון, ממשמעותה התנ"כית המקורית למשמעות העכשווית המושאלת. הקפיצה המסחררת שיש בהגדרה מן הספציפיות של "ארגון מפעל" אל הכלליות של "פעולה מסוימת" מהדהדת את רגע המעבר הזה. מחד ברור לאבן-שושן שמדובר בראש ובראשונה במלה שנועדה להקשרים כלכליים, מאידך הוא לא בטוח דיו על מנת לצמצם אותה להקשרים הללו בלבד. אני מדמיין אותו מתאמץ להביא דוגמה רווחת אחרת, מתקשה, ובוחר לבסוף במונח הכללי ולכן הבלתי מתחייב ביותר: "פעולה מסוימת". עדות נוספת באותו כיוון היא הבחירה שלו להביא ככתבו וכלשונו, בבחינת שחקן חיזוק, את המינוח הלועזי: Input.
לוֹלָב: אני כנראה לא היחיד שלא מכיר את המלה הזו: המונח התלמודי לבורג. מבחינת אבן-שושן לא רק שהמלה שרירה וקיימת, הוא עוד מגדיל ומביא אחריה שני ערכים נוספים שנגזרים ממנה. הראשון הוא שם התואר לוֹלָבִי, שאותו הוא מפליא להגדיר כ-"חלזוני, שעשוי בתבנית סלילי בורג", ולצד זה משפט דוגמה מתוך "כתבים" של יעקב קלצקין: "לפנינו התפתחות קו בצורה לולבית, שהולכת וגדלה עם כל סיבוב וסיבוב". אדם מבלה את חייו בלתרגם את שפינוזה (עד ראשית שנות האלפיים התרגום הכמעט בלעדי ובוודאי המרכזי בעברית ל"תורת המידות" היה זה של קלצקין), בלכתוב מונוגרפיות על גדולי עולם ואינספור מסות בהגות ובספרות ובסוף נקבע בנצח דרך משפט שמרגיש כאילו נלקח מספר גיאומטריה.
אגב, אחת הדרכים בה מוגדרת באבן-שושן המלה חֶלְזוֹנִי, המשמשת בהגדרה של לוֹלָבִי, היא בָּרְגִּי (מלשון בורג), מה שסוגר מעגל לוֹלָבִי קטן בין שלושת המונחים. באופן מעניין המלה בָּרְגִּי עצמה איננה מופיעה כערך במילון. אבל חזרה לקלצקין: אבן-שושן מסרב להניח לו ובהגדרת של חֶלְזוֹנִי הוא מביא משפט דוגמה נוסף משלו, שוב באותה רוח, שוב מתוך "כתבים":" השתלשלות לולבית, חלזונית, עיגול על גבי עיגול". אכן השתלשלות לולבית. הארכתי מדי? מה פתאום.
פּוֹסְטוֹת מַחְמְצָן: פּוֹסְטוֹת הן ריבוי של פּוֹסְטָה, שהיא פשוט תחנת דואר. מַחְמְצָן היא "בריכה של כובסים שהיו שמים בה חמרי ניקוי שונים והיו שורים בה את הלבנים לפני הכביסה". השילוב המתקבל הוא כינוי לא-בלתי-הולם לנקודות איסוף הדואר שפשו לאחרונה בחיינו בירכתי קיוסקים ושאר בתי עסק ואחוז מסוים מן החבילות נאכל בהן לעולמי עד.
עִמְקָה לְצַמְרִיּוֹת צוֹפִיָּה: עִמְקָה היא חלל בין שני מבנים עיליים על סיפון אנייה. מונח בספנות שנגזר מן המלה עמק. צַמְרִיּוֹת היא "תכונת הצמר, רכּוּת ושעירוּת".
הַתְּשׂוּמָה בַּת שְׁקוּפִיּוֹת אַלְפַּיִם: הלא הוא ליל השימורים של הכנת מצגת הפאוור-פוינט האינסופית לקראת ישיבת המשקיעים שלמחרת.
עֳפִי: ענף. צורת היחיד של עפאים.
בַּדְחִית: המלה שרק בשבילה היה שוה ליצור את השיר הזה השנה. המונח העברי לפארסה. כמה תמימה נראית היום ההגדרה של אבן-שושן, שלא חורגת לרגע מהמשמעות הבימתית של המונח: "פַרְסָה, מחזה מוסיקלי מבדח, מחזמר היתולי". כמה המלה הזו התרחבה במרוצת העשורים הלא רבים שחלפו מאז לכלול כמעט כל היבט של חיינו.
לפעמים יש לאבן-שושן הרגעים האלה שאתה לא בטוח אם הוא רציני או משחק אתך. מחזה מוסיקלי הוא מחזמר. מבדח זה היתולי. כלומר ההגדרה הקצרצרה הזו מורכבת מאותו מונח בדיוק שחוזר על עצמו פעמיים. פארסה?
–
זה הכל אני חושב. שנהיה ענפים חופשיים בבַּדְחִית הזו שאנחנו מנהלים כאן כולנו יחד וכל אחד ואחת בחייה. חג שמח.
הקדמה ארוכה שבסופה הודעה על ארוע
אני לא זוכר מתי בדיוק עלה בדעתי הרעיון לחזור לספר השירה הראשון שלי, "ימים סמויים" וליצור אותו מחדש באמצעות מחיקה. אני כן זוכר את השניה המדויקת שבה השתכנעתי להתמסר לזה. רכבתי הביתה על האופניים ולקראת אמצע העלייה הכי קשה, מאלה שדורשות ממך להתנתק ולתת לגוף לעשות את שלו בלי להפריע, בדיוק אז צפה בדעתי כותרת הספר והעובדה המהממת שבמחי מחיקת ארבע אותיות אפשר להעלות מתוכה על פני השטח את מה שמכריז על עצמו כמסתתר. להפוך "ימים סמויים" ל-"מים מים"
מאז חזרתי שוב ושוב אל השירים בספר ויצרתי כל אחד מהם מחדש באמצעות מחיקה של מילים מן השיר המקורי. אני כותב "יצרתי מחדש" כי לא השתמשתי בשירים המקוריים כחומר גלם כפי שנוהגים לעשות למשל במחיקה של ספרים ומסמכים בפרויקט המאוד יפה הזה או של תשדורות בין נאס"א לחללית אפולו 11 כאן וכיוצא באלה. ב-"מים מים"' השיר המקורי הוא לא מצע אלא דגם. נקודת יציאה. במרבית הפעמים מצאתי את עצמי מנסה, כמאמרו היפה של באשו, לחפש את מה שהשיר המקורי חיפש. להמשיך, באמצעות פעולת הגריעה, ממנו והלאה. ללכת באמצעות ההשלה של המילים רחוק יותר מן הנקודה בה השיר המקורי עצר.
אגב הנסיון התברר לי, לעיתים בבהירות מכאיבה, מדוע השיר המקורי עצר לפעמים מוקדם מדי. יש לפעמים נקודה בכתיבה שבה נולדת תחושת היופי. רגע שממנו והלאה אתה נעשה מודע לאיזו איכות (נמשיך ונקרא לה כרגע יופי למרות שזו לא המלה הכי מדויקת) שעולה מתוך הצטברות המילים שאתה מניח על הדף. זו תחושה משכרת והשיכרון הסירני הזה יכול, ולעיתים קרובות בדיוק כך קורה, להסיט את השיר ממסלולו. להפוך סיבה ומסובב ובמקום שהיפה ישרת את תנועת השיר, ידחוף אותו אל יעדו, היפה נעשה תכלית ותנועת השיר סוטה ומכפיפה את עצמה אליו. התוצאה היא שירים שמרגע מסוים ליופי שלהם אין כיסוי. שהם יפים ותו-לא. שירים כאלה תמיד עוצרים מוקדם מדי, ולו בגלל שהם כבר לא זוכרים לאן רצו להגיע מלתכחילה.
זה קורה כמובן לא רק, אפילו לא בעיקר, בשירים. זה עניין של יומיום שכל אחד מאיתנו מכיר מתוך תנועת חייו כשהיא פוגשת תחושות מאותה משפחה רחבה: נוחות, שביעות רצון, הצלחה וכדומה.
עד כאן בינתיים. הכרזתי בכותרת על הקדמה ארוכה. נדמה לי שקיימתי. עכשיו לארוע: בשלושת החודשים האחרונים, בזכות תכנית שהות אמן של מוזיאוני בת-ים, זכיתי לבלות הרבה ימים בבית שלום אש, החלל המדויק ביותר לכתיבה שאי פעם עבדתי בו. ימים שבהם יכולתי להתפנות ולהשלים מה שמרגיש לי כמו גרסה, שגם אם היא עוד רחוקה מסופית היא לראשונה אולי כבר ראויה לתואר שלמה.
לציון אבן הדרך הזו וסיומה המתקרב של שהות האמן, תהיה לי הזכות להחליף מחשבות עם האוצרות דלית מתתיהו והילה כהן-שניידרמן על מחיקה באמנות חזותית ובשירה בכלל ועל "מים מים" בפרט.
השיחה תתקיים ביום רביעי הקרוב (26.8) בשעה 19:00. בזום ובפייסבוק לייב. ההרשמה בקישור הבא: http://bit.ly/moby_erase
יציאה
נעים, מוזר ומערער להיות שוב עד כדי כך בעמדת המתחיל. אני מציג בימים אלה שתי עבודות קטנות בתערוכה קבוצתית בשם "פעולה מתוזמנת" בבית הנסן בירושלים.
בהלימה עם הנושא של התערוכה, כל אחת מהן היא נגיעה קטנה בחוויה של התקופה הזו. לאחת מהן, זו שאי אפשר כל כך לצלם, באמת קוראים "נגיעה". זו השניה.
התשואה (התקווה 72)
הַתְּשׂוּאָה
כָּל עוֹד בַּלּוּל פְּנִימָה
נְשִׁירַת יִידִישׁ הוֹמִיָּה
וּלְפוֹנֵמוֹת מַחְמָל קָדִימָה
עֲמָמִיּוּת לְצַמְצַמָּה צוֹפִיָּה
עוֹד לֹא אָבְדָה תְּשׂוּאָתֵּנוּ
הַתְּשׂוּאָה בַּת שַׁקְדָנוּיוֹת אַלְפַּיִם
לִהְיוֹת עִפּוּר חָפְשִׁי בִּבְדוּתֵנוּ
בְּדוּת צַמְצַמָּה וִירוּשָׁלַיִם.
–
- המציאות חדשה, הפרוצדורה אדישה
- תְּשׂוּאָה היא רווח שנכס מניב. במקרא היא משמשת במשמעות אחרת: רעש, שאון, המולה. יש דמיון מעניין בין השימושים. כאן וגם כאן זו מלה שמסמנת משהו עודף שנוצר מתוך דבר אחר. רווח שנוצר מנכס ורעש שמייצר אוסף של אנשים. משמעויות שונות מאוד שקשורות זו בזו דרך מבנה מרחבי. נפלאות דרכי השפה.
שתי המשמעויות, רווח ורעש, אינן בהלימה עם הזמן. אני כותב את המילים האלה בחלון פתוח בערב יום העצמאות. הרחוב מתחתיי שקט כמעט לגמרי פרט לקריוקי א-קפלה עגום שאחד מדיירי הרחוב מתעקש עליו במרפסת. גם התשואות הכספיות של רבים מאיתנו פחות או יותר דוממות. - אבל עוד לא אבדה תשואתנו. וגם לא תקוותנו, תרגימתנו, תרעבתנו, תרקדתנו וכל יתר המילים הרבות שהעברתי בתבנית הזו במשך השנים. מה שעובר בה לא אובד לעולם, בהגדרה. כך היא בנויה. כל עוד כך וכך (למשל בלול פנימה נשירת יידיש הומיה במקרה הזה), עוד לא אבדה איזו מלה שלא נשים בה. אולי זה מה שהופך אותה לבסיס מוצלח כל כך לבנות עליו הימנון. נפלאות דרכי השפה.
- צַמְצַמָּה. מלה של מתרגמים. חפשו אותה
בשולי הדברים: למי שתוהה מה כל הדבר הזה, אפשר לקרוא כאן וגם כאן, לראות כאן ולקנות כאן