הידעת?

בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-15 הגיעה אמנות הכתיבה בכתב יד לשיא פריחתה ושיכלולה. הרגישות יוצאת הדופן של הכותבים והקוראים כאחד לנימי ההבעה הדקות ביותר של הכתיבה: עוביו של קו העט, צורת האותיות, המרווחים ביניהן וכדומה הרקיעו בעשורים אלה והביאו עמן שטף בלתי נתפס של יצירות גאוניות. כזוהי למשל הנובלה "מסמרות", פרי עטו של הסופר אברהם בן צפריר. הנובלה מתארת תאור יבש, ענייני, את הימים האחרונים לחייו של הגיבור, איתן מורד, אך יחד עם זאת מצליחה, מעשה אמן, לייצר בקוראיה תחושה הולכת ומתעצמת של שבר על ידי כתיבת שמה של הדמות הראשית עם רווח הולך וגדל בין ה-'י' ל-'ת'. ככל שהטקסט מתקדם מתחילים גם שמות החפצים והאנשים המקיפים את איתן להיכתב עם רווחים הולכים וגדלים בין אותיותיהם עד שלקראת סופה של הנובלה הופכת תחושת הפרוק והאין נוכחת כל כך, והפער בינה לבין סגנון הסיפור החף מרגש נעשה עצום כל כך עד שקוראים רבים לא עמדו עוד במעמסה הרגשית והניחו את הספר מידם.

אי אפשר שלא להזכיר בהקשר זה גם יצירת מופת נוספת, "לולאות שמש", מאת ש. קדמן בה מתואר כל אחד מן הגיבורים בכתב יד שונה, שאף מתפצל למספר תת-כתבי-יד על פי הלכי הנפש בהם מצוי אותו גיבור בכל שלב בספר. כתיבת הרומן הצריכה מש. קדמן שתיים-עשר שנים של אימון יומיומי בסיגול כל כתבי היד הללו לעצמו ומרגע שנסתיימה היה הוא, לפיכך, האדם היחיד שיכול היה לייצר עותקים של ספרו, דבר שהעסיק אותו לשארית ימיו ומנע ממנו, למצער, לזכות אותנו ביצירות נוספות פרי עטו.

מיותר לציין שכל המנעד המשוכלל הזה היה, מעצם טבעו, בלתי ניתן לביטוי בדפוס וכך, החל מאמצע אותה מאה, עת החל לשטוף את בירות אירופה, ומאוחר יותר את העולם כולו, שאונן של מכונות הדפוס הגדולות, איבדה האומנות הדקה הזו בתוך שנים בודדות את קהל קוראיה ודעכה מבלי להותיר זכר.

"חשיבה דינאמית ויוצרת פתוחה תמיד לחדש ולבלתי-מוכר ומוכנה לקלוט אותו קליטה-מבוקרת. אלא שאני מבין קליטה-מבוקרת כקליטה, ולאחריה ביקורת – ולא בסדר הפוך. הצרה היא, שרוב האנשים מבינים בקליטה מבוקרת הליך הפוך – קודם בקר, ולאחר מכן – אם בכלל – קלוט. קודם בדוק את ניירותיה של התופעה החדשה, ורק לאחר מכן תחליט, אם אתה רוצה לתת לה אשרת מעבר אל תודעתך.

הליך הפוך זה הוא רמיה-עצמית, משום שכל בדיקה כזו של ניירת היא, עובדתית, בדיקה שניה. אנחנו קולטים תופעה, מאפשרים לה לחדור חדירה בלתי-מופרעת  אל תודעתנו, ולאחר מכן מצווים על משטרת-המכס החשיבתית שלנו לעצור אותה קרוב ככל האפשר לנמל התעופה, להעביר אותה בחזרה אל מעבר לגבול ולבדוק את מצב דרכונה ואשרתה."

[דוד אבידן, מתוך טור מרנין בשם "פעם גלר-תמיד גלר" שפורסם אי-שם בשנות השבעים באחד מגליונות להיטון. נדפס מחדש בגליון הראשון של "כתם – עיתון לשירה יומית"]

ששי. שש וחצי בבוקר. הלל, בן שנתיים וחצי, גילה בתחתית ארון המטבח את המזוודה הענקית
של המקדחה. על הכף עמדה ההכנה הזריזה ליציאה לגן, שבעקבותיה שעות ספורות של שקט יקר ונדיר. מן העבר השני היו העיניים שלו, שנצצו מסקרנות ותשוקה. ברגע של חסד פנימי הצלחתי להרפות, לוותר ולהתמסר לו לגמרי; פתחנו יחד את המכסה הגדול. עברנו פריט פריט, כינינו כל דבר בשמו ותארנו מה הוא עושה. אחר כך הברגנו פנימה מקדח אחד. הלל הראה בידו על חוט החשמל וחיברתי אותו לתקע. לחצתי לחיצה קצרה והמקדחה הסתובבה קצת ומיד הפסיקה – הוא צחק מהפתעה ותענוג. שוב. הוא שלח את ידו ונגע, תחילה בחשש, לאחר מכן בבטחון. אחר כך הסיט את ידי מן ההדק ולחץ בעצמו. המקדחה רעדה והרעימה. אשריי שזכיתי לראות את הנהרה שהתפשטה ברגע ההוא על פניו.
באותו שבריר שניה, לפתע, משום מקום, בחדות גדולה, הציף אותי זיכרון עז ומתוק: נסיעה עם ההורים בצהרי יום ששי לסבא וסבתא. עצירה בחנות קטנה שמוכרת קלטות טייפ מזויפות על גבול ר"ג-בני ברק. הורי ממתינים ואני בוחר קלטת אחת. אחר כך היציאה המאושרת מן החנות, ממשש כל הדרך את הרכישה החדשה, מסביר בידענות למה בחרתי כך ולא אחרת ומה אני מתכנן לבחור בשבוע הבא.
 
מדוע שב אלי דווקא הזיכרון הזה? ומדוע דווקא ברגע הזה? ואולי השאלה המעניינת ביותר – מדוע עלה בעוצמה כזו, כאילו שכב שם כל השנים האלה ורק המתין להזדמנות הנכונה להגיח? מה הפך את חצי השעה הזו עם הלל לנכונה כל כך עבורו?   

קצה החוט, אני מרגיש, טמון בעניין השמחה. אני מנסה להיכנס עוד פנימה לתוך הזיכרון ורואה את הורי עומדים בצד הפתח, סמוך ממש לכניסה, מפנים את הבמה לי ולמוכר. הוא נגש אלי, ילד בן תשע או עשר, ומסביר בכובד ראש מה חדש על המדפים. אני מצדי מספר מה שמעתי השבוע ברדיו ומצא חן בעיני וביחד אנחנו מתייעצים ובוחרים ואורזים בשקית ואני יוצא נרגש מן הקלטת אבל בעצם – הנה, עכשיו אני מבין את מה שלא ידעתי לספר לעצמי באותו רגע רחוק – מאושר בראש ובראשונה מן העצמאות מרחיבת החזה שהוענקה לי על ידי הורי בפשטות ובאהבה כאלה. 
זה היה, אני רואה עכשיו, רגע של תחושת עוצמה פנימית בלתי רגילה, של הבנה שהעולם מלא אין סוף אפשרויות שמצויות בקצות אצבעותיי. זה היה משכר כמו להציץ מקצהו של צוק גבוה, זה היה בדיוק כמו מה שראיתי על פניו של הלל כשהאצבע הקטנה שלו לחצה על ההדק והפעילה ברעם ורעד אדירים את המקדחה.

מה ששב אלי הבוקר הוא זיכרון בתוך זיכרון. בתוך תמונת העצירה בחנות הקלטות המזויפות צפון מה שארע שם באמת וחלף מבלי שהילד שהייתי אז היה נוכח בהתרחשותו. רוח רפאים של מאורע ששכבה שם, ממתינה להתפענח, עד לרגע הזה, עשרים וחמש שנה מאוחר יותר, בו ראה המבוגר את מה שארע אז כהוייתו. 

*

אחר כך, בשולי כל הדברים הללו, נזכרתי בקריאה בספר האחרון, היפה כל כך, של ישראל אלירז "לפני הדלת, מעבר לקיץ". ספר שכולו ילדות וזמן וזיכרון וקשב והחסד הגדול שישנו בלראות את הדברים בהתהוותם. אני שב אליו ומרפרף מבלי לדעת מה אני מחפש, ומוצא:

לְאַט נוֹדַע לַיֶּלֶד עַל יַלְדוּתוֹ,
הוּא כְּבָר לֹא הָיָה שָׁם.

אִם עֶפְרוֹנִי עָבַר, הוּא לֹא יָדַע
שֶׁעֶפְרוֹנִי עוֹבֵר.

צִפּוֹר הִיא צִפּוֹר. כָּל עֵץ הוּא מִן עֵץ.

הָעֵשֶׂב הִצִּיעַ אֶפְשָׁרֻיּוֹת, שֶׁחֶלְקָן,
בְּתוֹךְ סֵדֶר הַדְּבָרִים, הֻחְמַץ.

מִמִּי לָמַד הַיֶּלֶד שֶׁיֵּשׁ טָעַם לְסַפֵּר
רַק עַל הַדְּבָרִים הַנִּמְחָקִים
תּוֹךְ כְּדֵי סִפּוּרָם?

הוּא יָשַׁב וְהִבִּיט אֶל מַה
שֶּׁאִישׁ לֹא יָדַע מַה

וְרָאָה אֶת חוּטֵי הָרְאִיָּה יוֹצְאִים מִן הָעַיִן
וּדְבֵקִים אֶל הַקֵּיצִים הָהֵם 

(ישראל אלירז, "לפני הדלת, מעבר לקיץ", הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 12).

עמ' 259 – 266: פרק קצר אבל קורע את הלב בשתי אבחות חדות. הראשונה במחצית השניה של עמ' 261 בסצנה בין מלכיאל רובינזון ואשתו, והשניה היא התמונה הנועלת את הפרק, נחמן לורי הקטן ממתין שעות על הגג, בגשם, לאמו. מוזר – עמודים רבים כל כך ורק כאן, לראשונה, אני חש את הלב מתכווץ, ועוד פעמיים בפרק קצר אחד. המשותף, נדמה לי, לשני המקומות הללו הוא העדרו המוחלט של הצחוק לסוגיו; גם זה הפשוט, גם זה העמוק יותר עליו מצביע ע.מ. הצחוק הזה הוא מרחק והעדרו הפתאומי, כמו מרצפת חסרה שגורמת לרגל למעוד, מותיר באחת את הלב חשוף למגע.

"הרוצחים" מקפיד לשמור כל העת על מרחק בינו לבין קוראו. מרחק שמורכב מן הצחוק לגווניו, מן הוירטואוזיות הסגנונית והאדריכלית של הרומן הגורמת לקורא לנוע בתוכו כמו תיר בעיר יפה, כלומר לקרוא בו אבל בה בעת גם להביט בו כל הזמן בהתפעלות מעט מבחוץ, ומורכב גם מן המאמץ המתמיד שהטקסט הזה תובע מן הקורא שלו (מאמץ שעליו ניסיתי להרחיב ברשימה הקודמת). 
צמד המעידות הסמוכות הללו (בין אם הן מכוונות ובין אם לאו) מאפשרות אולי, על דרך השלילה, להבין מדוע מקפיד כל כך הספר הזה לייצר את אותו מרחק. המרחק הזה, נדמה לי, מגן בראש ובראשונה על הספר מפני עצמו. בפשטות – ללא המרחק העולם של "הרוצחים" היה מקום בלתי נסבל להיות בו. כמות הסבל בו רבה כל כך והעין המתבוננת חדה כל כך שרק הצצה ממרחק בטוח, כמו גהירה מעל כלוב זכוכית של מושבת חרקים, היא בגדר האפשר.

עמ' 277 – שוב צחוק רם.

אני מוצא את עצמי חושב שוב ושוב על הספר הזה כעל מחזור עצום של שירי הייקו. מחשבה משונה. לכאורה אין שני יצירים ספרותיים שונים יותר מאשר פרק של "הרוצחים" ושיר הייקו, ובכל זאת היא מתעקשת. נדמה לי ששורש הדמיון הוא היחס של שניהם לזמן. גם שיר הייקו וגם פרק של 'הרוצחים' אינם מתרחשים בזמן הלינארי המוכר. המוקד של שניהם הוא הרגע הבודד. בהייקו זהו רגע המבט, ההרף הדומם בו מתרכב האני המתבונן עם העולם. ב-"רוצחים" זהו רגע קצר ורועש של הווה ממנו נשלחות ללא הרף זרועות הן אל העבר והן אל העתיד, יוצאות, שבות ושוב נשלחות, מצטלבות זו בזו ומסתעפות עד שהכל נעשה מערבולת אחת. כאן וגם כאן הרגע הוא נקודת מוצא, קרש קפיצה אל עבר האינסופי – גם אם באופנים שונים מאוד.

מסועף, מסועף הרומן הזה. דמות מסתבכת בדמות. עלילה נשזרת בעלילה. ככל שהקריאה מתקדמת נערמים עוד ועוד קשרים, הן דקים והן מהותיים, עד שמרגע מסוים הכל נדמה למין פקעת אחת של חיים, טיעון משפטי מפותל שאין ממנו מוצא. כדור בוץ שיד נעלמה טופחת עליו שוב ושוב, מהדקת ומהדקת. 

רק עם המגע הראשון בגוף הקטן שהבריא בן-לילה, אחרי ימים של חום גבוה, מתחוור כמה מדויק הוא חומו הטבעי של הגוף, כמה נעים למגע, כמה נכון. ומתוך כך מתחוור לפתע גם כמה מצוקה, בלתי מודעת בחלקה הגדול, הייתה טמונה בכל מגע בו כאשר היה חם יותר במעלה או שתיים בסך הכל. עד כמה השינוי הפעוט לכאורה הזה מצליח למסור מסר רב עוצמה כל כך ליד הנוגעת.
עלינו לקוד לו, לגופנו, על הדיוק המופלא הזה, ועוד יותר מזה עלינו ללמוד ממנו את חוסר המוכנות לסטות מן הדיוק הזה ימינה או שמאלה. את ערנותו להזדעק מיד נוכח כל שינוי ולהתריס במלוא שטח הפנים.

"בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ, אַל-תִּשְׂמָח; וּבִכָּשְׁלוֹ, אַל-יָגֵל לִבֶּךָ." (משלי כ"ד, י"ז)
אויבך. כלומר: איבה-פרטית שבין אדם לחברו, אך אם הוא רשע מנאץ ה' ונפל. כתוב "ובאבד רשעים רנה" (משלי י"א, א). וגם בזה לא ישמח מצד נצחונו עליו, אלא לשם שמיים: שהרע נאבד.
(ספר 'מנות הלוי', שלמה בן-משה אלקבץ, קלח, א)

"את אויבנו יש לשנוא מתוך שיקול שנתידד עוד"
(איאס, סופוקלס, שורות 679-680, תרגום אהרן שבתאי, הוצאת שוקן)