דִּמְמַת בֹּקֶר.
בִּקְצֵה הֶחָצֵר חָתוּל צָעִיר
מִתְאַמֵּן בְּצֵיד פַּרְפָּרִים.
דִּמְמַת בֹּקֶר.
בִּקְצֵה הֶחָצֵר חָתוּל צָעִיר
מִתְאַמֵּן בְּצֵיד פַּרְפָּרִים.
החלו הימים הנפלאים לחלוף בהם במכונית על פני שדות פתוחים ולשמוע מהדהד בראש את השיר הקצר והמדויק הזה של אילן שיינפלד:
זִיו נֶגֶב
לִבְנַת זָהָב לְיַד לִבְנַת זָהָב
עֲזוּבוֹת עַל פְּנֵי מֶרְחָב.
(מתוך "ארעי", הוצאת תמוז, 1992)
רוּחַ שׁוֹכֶכֶת.
עֲשָׂבִים מִשְׁתַּתְּקִים.
הידעת?
בשניות הקצרות בהן שרה רונה קינן בהופעה את המילים "והכל יקפא" מתוך השיר "מבול", צונחת הטמפרטורה הממוצעת של לבבות המאזינים בשלוש מעלות לערך.
מפל טמפרטורות זה מביא לכך שטיפות כבדות של רגש מתעבות על הקירות החיצוניים של חדרי הלב.
כּוֹס יְחִידָה
בַּכִּיּוֹר הַשָּׁטוּף.
מַחְשְׁבוֹתַי סְבוּכוֹת הַלַּיְלָה.
זְבוּב רָץ עַל קוֹרַת הַשַּׁעַר הָאָדֹם.
הַאִם זֶה שֶׁבָּאתִי לְבַקְּרוֹ
נִמְצָא בַּבַּיִת?
נִצָּנִים אֲדֻמִּים
בִּקְצוֹת עַנְפֵי הָעֵץ הֶעָרֹם.
טְפִיפוֹת רִאשׁוֹנוֹת שֶׁל אָבִיב.
1.
אֲנִי עֲנָק וְרַק
אֲנִי עֲנָק. כַּאֲשֶׁר אֲנִי מֵרִים
אֶת רֹאשִׁי, כּוֹכָבִים
נוֹגְעִים בְּרֹאשִׁי. כַּאֲשֶׁר אֵינֶנִּי מֵרִים,
אִישׁ אֵינֶנּוּ מֵשִׂים
אֶת לִבּוֹ, שֶׁאֵינֶנִּי מֵרִים .
2.
כְּשֶׁכָּבַד עָלַי אֶבְלִי מְאֹד, חָטָאתִי לְדַמּוֹת
אֶת מַהוּתִי לְשַׂק בָּשָׂר חֲסַר תַּכְלִית,
אַךְ אָז, כִּמְעַט מִבְּלִי מֵשִׂים,
אֶל מוּל עֵינַי הַנִּדְהָמוֹת,
נִדְחַק לוֹ צִיץ יָרֹק אֶל תּוֹךְ נַפְשִׁי,
פָּשׁוּט, צָלוּל, וּמִתְעַקֵּשׁ לִנְבֹּט.
3.
כְּשֶׁרְאִיתִיהָ
זָקְפָה צַוָּארָהּ בִּמְשִׁיכָה יָפָה.
אַיָּלָה מֻפְתַּעַת פָּקְחָה עֵינַיִם.
כְּשֶׁרְאִיתִיהָ
הֵחֵל עוֹרִי מְפַעְפֵּעַ הִתְרַגְּשׁוּת.
אוֹקְיָנוֹסִים נִקְווּ בִּי בְּשָׁאוֹן עָצוּם, אָמַרְתִּי לָהּ אֲבָל
בֶּאֱמֶת הִתְרַגַּשְׁתִּי. הַדָּם בָּרַח לִי לְפִנּוֹת
גּוּפִי. הָיָה
כְּמוֹ פְּגִישַׁת חֲרָקִים בְּאוֹר גָּדוֹל.
4.
בְּאוֹתוֹ פֻּנְדָּק
לָנוּ יַחַד – זוֹנוֹת
תִּלְתָּן וְיָרֵחַ.
5.
לִפְעָמִים אֲנִי חֵדֶק שֶׁל פִּיל (כְּלוֹמַר קָצֶה עָבֶה, רוֹטֵט, מַרְגִּישׁ) וְלִפְעָמִים
גִ'ירָפָה נַנָּסִית, חֹר בְּגַבּוֹ שֶׁל דַּג זָהָב, מַטְבֵּעַ פְּלַסְטִיק, טְרוֹפִּית לְלֹא קַשִּׁית.
לִפְעָמִים אֲנִי רַכֶּבֶת אֲרֻכָּה, רֵיקָה, אִטִּית. מַנְעוּל רָטֹב. דְּגֵי זָהָב בְּבַיִת רֵיק,
אוֹ סֶדֶק שֶׁכֻּסָּה וְשׁוּב נִפְעַר. פַּס דַּק, כָּסוּף שֶׁל הַפְרָדָה . דָּבָר סוֹפִי, סָתוּם,
אֲשֶׁר אֵינוֹ מוֹתִיר בְּרֵרָה.
קידותיי העמוקות לנתן זך, לתמיר גרינברג, לאדמיאל קוסמן ולמאצואו באשו.
הנה חמישה שעוד לא כתבו ואני סקרן לראות אותם מתמודדים עם הז'אנר:
דרור בורשטיין, מילי דיוויס, אלכס אפשטיין, יעקב נגן ועומר מיכאליס