מה לעשות עם ספר שכבר העמוד הראשון בו שובר את לבך? – על "הליום" של נורית זרחי

(פורסם במוסף הספרות של מעריב בששי האחרון)

אף אחד מאיתנו איננו חכם מספיק כדי לכתוב על השירים של נורית זרחי. לא כי הם מסובכים מאוד (הם לא) לא כי הם אסוציאטיביים או מופשטים מדי (גם לא), אלא כי הם מעידים על רובד של הקיום שהוא בלתי נתן להבנה אלא על ידי חוויה ישירה שרק מעטים מסוגלים לה, או דרך השירים של נורית זרחי עצמם. ובאמת התגובה ההולמת ביותר לספר הזה הייתה לעבור עליו בשתיקה נרגשת, מלאת השתאות, כשל בני כפר המסתופפים סביב השמאן או כילדים סביב בקתת המכשפה ביער, מציצים בגניבה מן החלונות. אבל אי אפשר לעבור עליו כך – הוא כה עז עד שמשפגשת בו אתה חש חובה דחופה לבשר אותו הלאה. וכך, בין האי-אפשר למוכרח, עלינו לעשות את המיטב.

המהלך האופייני בשיר של נורית זרחי הוא משיכה של הקורא שלו פנימה, כמו יד שנשלחת מתוך ביצה עמוקה או משוליו של יער שאיש אינו נכנס אליו. לעיתים המשיכה היא פתאומית וחזקה (גַּלֵּי הָעֵצִים הַסְּגַלְגַּלִּים / מַטְבִּיעִים אוֹתִי – עמ' 49) ולעיתים היא מושהית וסלולה יותר (אָסוּר הָיָה / שֶׁנִּסְתּוֹבֵב בֵּין הַבְּרִיּוֹת בִּמְעִילֵי זָהָב / אֶלָּא שֶׁנֵּלֵךְ הַרְחֵק / לֶאֱכֹל אֶת אַהֲבָתֵנוּ – עמ' 29). אבל מרגע שהקורא נמשך פנימה השיר נסגר עליו והוא נותר לבדו בלי מי שיוליך אותו או יגונן עליו במקום העתיק והשוצף אליו נקלע. רק קולה של הדוברת נמצא שם, אץ בחיפזון, ויש למהר ולאחוז בשולי מעילו כדי לא לאבד את הדרך. אבל הקול הזה איננו מורה דרך מן הסוג של וירגיליוס המוליך את דנטה בבטחה בעקלתוני ה'תופת', זוהי מנוסה משותפת, כתף אל כתף, עם אחד מדרי השאול שבאורח מקרה נקלעת למחיצתו. מנוסה ששוב ושוב מובילה אל מקומות שנדמה שכמעט ורק נורית זרחי יודעת לומר אותם: "סוֹף הָעוֹלָם דּוֹמֶה כָּל כָּךְ / לְאִי הֲבָנָתוֹ" (עמ' 67)

זה ספר שיש בו הרבה עצב וקושי שבמדה רבה נובעים בדיוק מן המתח בין שני הקטבים הללו – בקתת המכשפה בעבי היער מול המכולת שבלב הכפר. מי שחי כך: "בְּמַטָּעֵי הָאָנָנָס שֶׁלִּי נָסְקוּ יוֹנְקֵי דְּבַשׁ / מִגְּבִיעִים שְׁקוּפִים כְּנַפָּצֵי צַעֲצוּעַ" (עמ' 66) מתקשה מאוד בעולמם של אלה המסוגלים לראות רק את הנגלה, "הַמְּכַבִּים אֶת שַׁלְהֶבֶת הַדִּמְיוֹן בִּגְבִישׁ הַמּוּדָעוּת (עמ' 64). המפגש הזה דורש מן הדוברת מאמץ מתמיד ומייסר של התאמה ועל גביו עוד מאמץ על מנת להסתיר את המאמץ הקודם: "מְכַסָּה עַל הַהִשְׁתַּדְּלוּת בְּעוֹרִי / תַּחַת כּוֹבָעִים וּמְעִילִים" (עמ' 56) . הנקודה שבה החיכוך הזה מגיע לשיא היא היחסים הרומנטיים, שם ההזדדקקות עזה כל כך שהיא איננה מאפשרת עוד אפילו את מפלט ההסתתרות ותובעת לחתוך ביקר מכל: "מָחַקְתִּי / מִצִּדּוֹ הֶהָפוּךְ שֶׁל הַקָּלֵידוֹסְקוֹפּ / אֶת הָאוֹפֶּרָה הַנֶּעֱרֶכֶת בַּמּוֹחַ / אֶת זַמָּרֵי עַד מוֹת"  (עמ' 14) או: "מָחַקְתִּי הַכֹּל / אֶת גְּבִיעַ הֶעָבָר, / אֶת תְּכוּנוֹתַי, / לְנֹכַח זֶה שֶׁהֶעֱנַקְתִּי לוֹ אֶמְצַע". (עמ' 12)

מסרו את עצמכם בידי הספר הזה. תנו לו לשבור את לבכם. הניחו לו, כפי שכותבת זרחי בסופו של אחד השירים היפים בספר, לפתות את החיים לזמזם בכם יותר משתוכנן.

 

עד היום הראשון

אַתָּה הֶהָרִים

שֶׁמִּסְתַּתֵּר בְּתוֹכָם אַתָּה.

כְּשֶׁהָאוֹר נָע מֵעַל הָרֶכֶס,

מִי יֶאֱסֹף אֶת קֶצֶף קוֹרוֹתֵינוּ?

 

לוֹ נִפְגַּשְׁנוּ בַּמִּישׁוֹר

בְּעוֹד עֲלֵה הַיַּלְדוּת עָלֵינוּ,

יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת עַד הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן.

 

כָּאן דֶּרֶךְ אָזְנֵי הֶהָרִים הַקְּטַנּוֹת

הַשָּׁרוֹת אֶת שֶׁבֶר הָאוֹקְיָנוֹס

 

אֵינְךָ יָכוֹל לִשְׁמֹעַ אוֹתִי,

וְתַחַת לְכִסְּאוֹת הַטִּיטָנִים

חוֹזְרוֹת הַמִּלִּים וְנִנְעָלוֹת בְּתוֹכִי.

 

(מתוך 'הליום', עמ' 16)