משוררים גדולים אינם עוסקים ברגשות, הם עוסקים בשאלות. בדרך כלל שאלות גדולות. בדרך כלל השאלות הגדולות ביותר, אם כי לגודל השאלה אין חשיבות מיוחדת – כולן שערים לאותו מקום אם עוסקים בהן ברצינות, כלומר מתוך הכרח, כלומר מתוך אי־נחת שאיננה מושבעת מהישגי ביניים. מהו המקום הזה שאליו השאלות הן שער? אולי מקום היא מילה מצַמצמת. מרחב. המרחב המשתרע מעבר לַסף שאליו מילים יכולות להביא את הנמען שלהן.
אל השאלות הללו מצטרפת תמיד אחת מובלעת. נוסעת סמויה. השאלה של הכתיבה. איך להעביר את הפיל דרך קוף המחט? איך דרך שירה שמקוֹרה, המבוע שלה, נטוע באני הפרטי, המשתוקק, הצובר, האוהב, המתנגד, איך אפשר בשירה כזו לבוא במגע עם אזור הגבול שלאחריו מסתיימות המילים ואיתן המחשבה והחושב, כלומר האני על ריבוא התפרטויותיו? איך לעשות באמצעות מילים את הדרך אל היפוכן, אל התאיינותן לטובת יריעה רחבה, בלתי בדידה?
שאלת הזינוק אל המעבֶר היא שאלה שכל משורר צריך למצוא לה מענה. כלומר לא כל משורר, משורר שעוסק בשאלות הגדולות. אפשר, כמו בפתיחת הדברים, לכנות את המשוררים מן הסוג הזה משוררים גדולים (לאו דווקא במובן של איכות אלא של מוקד עיסוק, אם כי אני מודה שיש לי קורת רוח מסוימת מכפל המשמעות). אפשר גם לחפש להם שם אחר, לא נתעכב על שאלות לשון. מה שוודאי הוא שהם קבוצה לעצמם וששרון אס נמנית עליהם.
המענה לשאלה של הכתיבה קשור ללא הפרד בשאלת הצורה ובשאלת המוסיקה, וכמותן הוא מתחולל, נפרש, בזמן אמת ברגעי הכתיבה והקריאה. שיר הוא תמיד על מה שקורה כשכותבים את השיר. ומה שקורה כשכותבים את השיר הוא בראש ובראשונה הכתיבה. במובן הזה כל שירה (גדולה, פעם אחרונה) היא ארס־פואטית.
עד כאן, פחות או יותר, הדברים הידועים. כעת למגרפה.
נושא חוזר ברבים, כמעט בכל, שירֵי הספר, הוא בבואה של שאלת הכתיבה. בבואה המותקת מרמת השיר הבודד אל חיי היומיום. שוב ושוב משורטטים בשירים קווי המתאר של התהום בין חיי המעשה: העבודה, שגרת הטיפול בבית ובילדים ושאר מופעים של מלאכת החיים לבין חיים אחרים: חיי הכתיבה. בקוטב האחד חיי שעה אפורים, ארוכים, תחומים ומנגד חיי נצח – רחבים, מוארים, מכונפים.
הִכָּנְסִי וּשְׁבִי בַּמִּתְגַּלָּה: בְּעוֹד / בַּנִּרְאֶה / / אִשָּׁה בּוֹהָה בֵּין מְלָאכָה לִמְלָאכָה
רוּחַ גְּדוֹלָה הָעוֹלָה בַּלַּיְלָה מֵאֲפֵלַת הַתָּמִיד שֶׁל חִשּׁוּב חֶשְׁבּוֹנוֹת:
שני הציטוטים האלה, כמו גם השניים הבאים, לקוחים מן השיר הפותח את הספר ("כלי מלאכה", עמ' 9–10) וכמותם יש כמעט בכל השירים.
הַמָּעוֹת הַקָּשׁוֹת שֶׁל לֶחֶם וְחַשְׁמַל וְלִמּוּד אוֹתִיּוֹת הָאָלֶף בֵּית: / הַחַיִּים מְשַׁלְּמִים בְּחַיִּים // עֲבוּר הַחַיִּים: /
הִתְגַּלּוּת שֶׁל עֹשֶׁר: נִקְרַע שַׁעַר וְקוֹל נַקָּר נִשְׁמָע: וְהָעֲיֵפוּת הוֹפֶכֶת /לִתְפִלָּה:
כיצד – נשאלת שוב ושוב בספר השאלה – אפשר להתקיים בתוך הפער הזה? עבור מי שכמו הדוברת בשירים מבינה את עצמה כמי שעל כתפיה מוטלת האחריות לזמן את אותו "מֵעֵבר" ההופך את החיים לראויים לחיותם, זוהי שאלה שהיא לא פחות מקיומית. שירי הספר טעונים בדחיפות הזו.
משאלת היסוד הזו מתפרטות שאלות נוספות: מה היחס (המהותי, אבל גם הכמותי ממש) בין הקטבים? כיצד מתחולל המעבר ביניהם? האם ייתכן ביניהם שילוב ואם כן, מה מִתארו? כיצד הם והיחסים ביניהם משתנים לאורך השנים? כולן שאלות ממישור החיים אבל הכפילות שבה הן עוסקות מתקיימת בה במידה גם בשיר ובשורה הבודדת. גם מילים מרבית הזמן הן ענייניות ואפורות ורק לפרקים ובידי מעטים הן נעשות שירה. מה היחס בין הקטבים האלה בתוך שיר? כיצד מתרחש המַעבר? השאלה איך לחיות מתלכדת בספר הזה לא אחת עם השאלה איך לכתוב. סמוך לראשיתו של אותו שיר פתיחה אס כותבת: "עוֹד לֹא לָמַדְתִּי / מָה נָחוּץ / לַלְפֶתַע. לומר זאת אחרת קשה, אם לא בלתי אפשרי.
על הַמַּענים שנותן הספר לא ניתן לומר הרבה במילים כמו אלה שאני כותב כאן, ואולי וגם אין צורך. מי שיקרא בו ברצינות יבוא איתם במגע. מה שכן כדאי אולי לשאול הוא ממה הספר הזה עשוי. אילו "מכונות שיר" בנתה אס ומאכלסות את דפיו? כיצד הן מתוכננות לממש את ייעודן? איך, במילים אחרות, לקרוא אותו?
שירי הספר הם הכלאה בלתי מצויה בין דגם השיר הלירי המקובל במקומותינו לבין צורות שיר ארוכות ומובְנות יותר כמו האיליאדה והאודיסיאה או הקומדיה האלוהית. שיר טיפוסי בספר מחזיק שלושים עד חמישים שורות שיר ארוכות המחולקות לבתים בני שתיים או שלוש שורות, כשכל שורה משתרעת על מרבית רוחבו של הדף. בתוך המבנה הארוך למדי הזה השירים מתנהגים מצד תוכנם ומצד המוסיקה שלהם כמו שירה לירית "רגילה".
השילוב הזה אינו מקרי. כל שיר הוא מסע זוטא. לא ארוך דיו כדי להפוך את המסע עצמו, בין אם במפורש או במובלע, לעניין המרכזי, אבל ארוך מספיק לכפות על הקריאה כמה תכונות יסוד של מסע: מאמץ, הצטברות של זמן, חדוות ההסתעפות, מצוקת ההתמצאות, סכנת איבוד הדרך. כל אלה כאמור בממדים "ביתיים". מסע אפי המתחולל במרחב הלירי. עשר שנים דחוסות, עתירות נפתולים וסכנות על מנת לשוב הביתה מן העבודה, בכל שיר מחדש.
כיצד, בנסיבות השיריות הלא שכיחות האלה, מתרחש אותו זינוק אל מעבר לאני הפרטי, אל המגע עם הגדול? אס יוצקת אל התבנית האפית־לירית תָּווך שירי קשה למעבר. קושי שהוא מלאכת מחשבת של דיוק. אלה אינם שירים סתומים או פרומים. כלל וכלל לא. שרון אס איננה, כפי שטועים לעיתים לחשוב, "משוררת קשה". במידה רבה ההיפך הוא הנכון. היא כותבת שירה שביסודה ערכים של בהירות, תנופה, זרימה, רוחב. אבל זו גם שירה שהמענה שלה לשאלת היסוד בה פתחתי נשען, כפי שיובהר מיד, גם על מינון מסוים של קושי. האיזון בין הקושי הזה לבין קלות התנועה הוא ציר מרכזי בהתפתחות של שירתה והוא מגיע בספר הזה (ובאופן אחר גם בספר־מסה היום שאחרי מ־2018) לנקודת שיא של דיוק.
אלה כאמור אינם שירים סתומים. הם מאפשרים, מזמינים אפילו, תנועה רצופה של קריאה, אבל תובעים לשם כך, בגלל התווך הקשה למעבר, את מלוא שטח הפָּנים שלך כקורא. הַמִּדרך צר ופתלתל. המעברים בין מילה למילה משופעים פערים הדורשים תכופות זינוק תודעתי, כמו טרזן המרחף בג'ונגל בין עץ לעץ, מצליח תמיד ברגע הנכון, האחרון, לתפוס בשרך או ענף קטן ולהניף את עצמו הלאה. בפעמים אחרות חוט המחשבה דק כל כך שהקריאה נדמית להליכה על רצפה חלקלקה; כל צעד מדוד, זהיר, מתבונן נכחו בריכוז.
בנוף קריאה כזה כל מטען עודף שאיתו הגעת מכביד, מְסכן, חייב להיות מוּשל. במהרה אינך יכול עוד להוסיף ולהחזיק בדבר שאיננו הרגע הנוכחי של הקריאה. אחד אחרי השני אתה משליך מעלייך צרורות. זה מפריע להשתחל באיזה מעבר צר, ההוא נשמט כשנתפס באיזה שיח קוצני, אחר הנחת לרגע כשהפריע את שיווי משקלך ושכחת לאסוף. על מנת לשמור את התודעה הקוראת יציבה על גבי גשר החבלים הצר של השיר עלייך להיעשות קל יותר ויותר. להיות פחות ופחות אתה ויותר ויותר השיר.
ככל שעוד ועוד נושל ממך ואתה נעשה קל ובטוח יותר בצעדייך, השיר מצדו כמו מגיב ומעבה עוד את הסבך, מוסיף ומצר את המקום למדְרך הרגל. תמיד במידה שמאזנת מחדש בין האפשרות להמשיך ללכת לבין ההכרח להוסיף ולהשיל ממך כל מה שאיננו הכאן ועכשיו של הקריאה. ואתה משיל ומשיל עד אשר אתה מגיע, מִתאר קל ורפה של אתה, לקצה שורה אחרונה. מתמזג עם המרחב הלבן שמכל עברייך. והופך את הדף, ומתחיל שוב.
… מִתֹּקֶף
עִוְרוֹנוֹ הַמְּשׁוֹרֵר מַעֲנִיק [לַשִּׁיר]
אֶת הַמֵּיטָב – גּוּף רִאשׁוֹן חָבוּי כִּמְעַט לְגַמְרֵי
עוֹקֵב בָּאוֹר אַחֲרֵי גּוּף שְׁלִישִׁי.
(שורות הסיום של השיר החותם את הספר, עמ' 117)
אלכס בן-ארי 