בְּמָלְכוֹ : שיר ליום ירושלים

מאי 24, 2017 ~ Alex Ben Ari ~ תגובה אחת

בֶּן-אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה רְחַבְעָם בְּמָלְכוֹ וּשְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִַם

בֶּן-שְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה בְּמָלְכוֹ וְעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וּשְׁמֹנֶה שָׁנִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה אֲחַזְיָהוּ בְמָלְכוֹ וְשָׁנָה אַחַת מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וְעֶשְׂרִים וָתֵשַׁע שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וְשֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-עֶשְׂרִים שָׁנָה אָחָז בְּמָלְכוֹ וְשֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וְעֶשְׂרִים וָתֵשַׁע שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה אָמוֹן בְּמָלְכוֹ וּשְׁתַּיִם שָׁנִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-שְׁמֹנֶה שָׁנָה יֹאשִׁיָּהוּ בְמָלְכוֹ וּשְׁלֹשִׁים וְאַחַת שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה יְהוֹאָחָז בְּמָלְכוֹ וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יְהוֹיָקִים בְּמָלְכוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה יְהוֹיָכִין בְּמָלְכוֹ וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה צִדְקִיָּהוּ בְמָלְכוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶן-אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה רְחַבְעָם בְּמָלְכוֹ וּשְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִַם

בֶּן-שְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה בְּמָלְכוֹ וְעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִַם

בֶּן-שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה יְהוֹרָם בְּמָלְכוֹ וּשְׁמוֹנֶה שָׁנִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם הָיָה בְמָלְכוֹ וּשְׁמוֹנֶה שָׁנִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה אֲחַזְיָהוּ בְמָלְכוֹ וְשָׁנָה אַחַת מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-שֶׁבַע שָׁנִים יֹאָשׁ בְּמָלְכוֹ וְאַרְבָּעִים שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה עֻזִּיָּהוּ בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יוֹתָם בְּמָלְכוֹ וְשֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וְשֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-עֶשְׂרִים שָׁנָה אָחָז בְּמָלְכוֹ וְשֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה אָמוֹן בְּמָלְכוֹ וּשְׁתַּיִם שָׁנִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-שְׁמוֹנֶה שָׁנִים יֹאשִׁיָּהוּ בְמָלְכוֹ וּשְׁלֹשִׁים וְאַחַת שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-שָׁלוֹשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה יוֹאָחָז בְּמָלְכוֹ וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יְהוֹיָקִים בְּמָלְכוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-שְׁמוֹנֶה שָׁנִים יְהוֹיָכִין בְּמָלְכוֹ וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַעֲשֶׂרֶת יָמִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

בֶּן-עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה צִדְקִיָּהוּ בְמָלְכוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם

(השיר מורכב מכל תוצאות החיפוש בתנ"ך של "בן כך וכך שנים" ליד "במלכו", מסודרות על פי סדר ספרי המקרא)

יום השנה למותו של ישראל אלירז

מרץ 22, 2017 ~ Alex Ben Ari ~ כתיבת תגובה

חָזַרְתִּי לִכְבוֹדְךָ אֶל הַטּוּרִים הָאֲרֻכִּים

הֵגַפְתִּי וּפָנִיתִי פְּנִימָה אֶל הַחֲדָרִים

בָּהֶם עֻבְדַּת מוֹתְךָ עוֹד מִתְבָּרֶרֶת

הַפוּגָה בֵּין הִבְהוּבִים

וּבְמָקוֹם אַחֵר הִיא וַדָּאִית כְּדֶלֶת

וּבֵינֵיהֶם אֲנִי נִמְתָּח, חָרִיף כַּאֲלַכְסוֹן

חוֹצֶה אֶת אַפְלוּלִית הַמִּסְדְּרוֹן

לִפְגֹּשׁ בְּךָ בְּהֵיכָלְךָ

מִתַּחַת לַחֲרִיץ הַפֶּתַח

שׁוֹטֵף פַּס אֲלֻמַּת הָאוֹר הָרַךְ

שֶׁל פֶּלֶס מַבָּטְךָ: מַזְמִין, בּוֹלֵם

מַתְקִין אֶת הַחוֹלֵף בְּאַרְכֻּבַּת הַנֶּצַח

בַּחוּץ, בֵּין שְׁאַר קוֹלוֹת אֲבִיב

זִמְזוּם הֵעָדֶרְךָ

שירים על קירות גדולים

פברואר 11, 2017 ~ Alex Ben Ari ~ 4 תגובות

לפני כמה שבועות עלו בוקר אחד על קירות ארבעה בניינים בירושלים, בצומת הרחובות יפו וקינג ג'ורג' וסביבתם, ארבע עבודות שמורכבות משירים קצרים שלי ואיורים של המאייר אסף קרס. כל זה במסגרת פרויקט "עיר סיפור 2" של האגף לתרבות ואמנויות בעיריית ירושלים.

הפונט שבו אני מקליד את המילים האלה הוא בגודל 14. מה זה אומר לכתוב טקסט שיפורסם בפונט בגודל 500 או 1000 או כמה שלא יהיה הגודל העצום שבו שירים מודפסים על קירות?

מה זה אומר לפרסם טקסט במרחב ציבורי, ברחובות ראשיים, לקוראים שלא בחרו לקרוא אותו אלא נתקלים בו במקרה, מוקפים בעוד אינספור גירויים? מה צריך להיות בטקסט שלפחות עבור חלק מקוראיו יהפוך לחלק משגרת היום שלהם בהחפזם ממקום זה לאחר?

ומה זה אומר לכתוב ארבעה טקסטים שפזורים בארבעה מקומות שונים, לא רחוקים אבל גם לא קרובים דים כדי שייקראו כולם יחד? איך ליצור אחידות בלי לדעת באיזה סדר מישהו יקרא אותם, או אפילו אם יגיע לכולם?

מה זה אומר לכתוב טקסט שלא מונח גלוי על דף לבן אלא נמצא בדיאלוג עם עבודה חזותית של אמן אחר והוא גם חלק מנוף, אלמנט אחד בתוך קומפוזיציה שלמה של בניינים, מדרכות, עמודי תאורה, חנויות, דודי שמש, שלטי פרסומת ופיגומים? טקסט שנראה אחרת מזוויות ראיה שונות, שלעיתים גלוי רק בחלקו ולעיתים אחרות, כמו בתמונה למטה, נפרש בהדרגה מימין לשמאל ככל שיורדים לכיוונו במורד המדרחוב של רחוב ההסתדרות.

לא אענה כאן על השאלות האלה. ענינו עליהן לאט ובהדרגה, אסף ואני, כל אחד לעצמו ותוך דיאלוג בין שנינו במשך שבועות העבודה על הפרויקט; במהלך הסיורים בין הבניינים, תוך חילופי המיילים הרבים, בדיונים על סקיצות, בתובנות פתאום שנשלחות בווטסאפ באמצע היום. התשובות שמצאנו פרושות על הקירות.

אכתוב בכל זאת רק מעט על שאלה מהותית אחת שהעסיקה אותי בתחילת הדרך מעבר לכל האחרות: מה הטעם בשירה הפרושה בענק על ארבעה קירות בלב העיר? האם ולמי היא עשויה להועיל?

טקסטים וציורים על קירות העיר הם לא עניין חדש כמובן, ערים מלאות בגרפיטי למיניו כבר עשורים רבים. גרפיטי מבין הרבה על איך עובדים טקסט ואמנות חזותית בתוך מרחב עירוני. הוא יודע איך לתפוס את המבט, את השכל ואת הלב באיבחה קליטה אחת. הוא מבין מהי דחיפות ואיך לגשת ישר ללב העניין בלי לסטות, איך לדבר בגדולות, איך להניע לפעולה. את כל אלה רציתי ללמוד ממנו.

אבל לא רציתי, ולא רצינו, ליצור גרפיטי. רצינו להיות גיס חמישי, להיות אפקטיביים ובני בית ברחוב כמותו אבל לנצל את כל מה שלמדנו ממנו כדי להגיש למי שנפגש בעבודות האלה דבר מאוד אחר שלתחושתי חסר, אולי הכי חסר, במרחב ובזמן שלנו: שקט ורוחב. את ההזדמנות והיכולת שנשחקה לעצור, להשתהות, להתבונן, להיות קשוב, להתרומם מעבר ענייני השעה ולהיווכח שהדברים אינם מתחילים ונגמרים כאן, שהיריעה היא רחבה ושהעולם פתוח ומלא אפשרויות ואפשר לפגוש, לנוע ולפעול בו במלאות וללא פחד.

לשם מכוונים, כל אחד בדרכו, גם הטקסטים וגם האיורים. אין לי וכנראה לעולם לא יהיה לי מושג אם ובאיזו מדה הצלחנו, אבל היה עונג גדול לנסות.

האתר הרשמי של הפרויקט: http://www.ir-sipur.co.il/

דף הפייסבוק: https://www.facebook.com/irsipur/

קֹמֶץ – ספר הייקו חדש

דצמבר 26, 2016 ~ Alex Ben Ari ~ תגובה אחת

יכול להיות שאנחנו רציניים בעניין הזה של ההייקו.

הספר השני בהוצאת ספרי ההייקו "ירח חסר" שהקמנו לפני חצי שנה הגיע מהדפוס לפני כמה ימים והוא זמין למכירה מוקדמת באתר שלנו, או דרך הכפתור בתחתית הפוסט הזה. מאמצע ינואר נפיץ אותו גם למספר חנויות ספרים עצמאיות.

"קמץ" הוא מבחר שערכנו יחד מתוך שירי ההייקו של ששתנו (יעקב רז, איתן בולוקן, דרור בורשטיין, ליאת קפלן, יובל אידו טל ואני) מן השנתיים האחרונות.

העריכה הייתה פלא של קשב: ששה אנשים רכונים על שבע-שמונה מילים ומצליחים לדייק אותן יחד לא ברוב קולות אלא בשיחה, לפעמים ארוכה ומפורטת מאוד, וכל זה כשאחד מהם הוא זה שכתב את השיר. למדתי בחודשים האלה על הייקו, על עריכה ובעיקר על איך קבוצת אנשים עושה משהו יחד יותר ממה שחשבתי שאפשר.

כמו באתר, השירים מופיעים גם בספר ללא ציון שם המחבר.

חֲנֻכַּת בַּיִת
עַל רִצְפַּת הָעֵץ
כָּל הַצְּעָדִים שֶׁיַּעֲשׂוּ

חוֹזֵר הַבַּיְתָה.
מִמָּחָר
הֲכָנוֹת לַמַּסָּע

הספר הראשון שראה אור ב-"ירח חסר", מבחר ההייקו "יותר חלונות מבית" מאת המשורר האמריקאי גארי הותם, מכר כבר למרבה השימחה כמעט את כל המהדורה שלו ומימן בכך את הוצאת הספר הנוכחי. אנחנו מקווים ש"קמץ", בתורו, יממן את הספר הבא שמתוכנן לראות אור בהוצאה: מבחר הייקו ראשון בעברית מאת יעקב רז.

לרכישה מאובטחת של "קמץ" בפייפאל או בכרטיס אשראי במחיר של 40 ש"ח כולל משלוח:

שיר ליום נישואין

ספטמבר 26, 2016 ~ Alex Ben Ari ~ 3 תגובות

שָׁנִים הָפְכוּ אוֹתָךְ מִנּוֹף לַגֵּאוֹגְרַפְיָה, אוֹתִי מִמִּיתוֹלוֹגְיָה לְמַדַּע

כִּרְכֵי מַאֲמָרִים עַל אִצְטַבְּאוֹת שְׁנוֹתֵינוּ נָחִים לְצַד סִפְרֵי עֶזְרָהּ עַצְמִית, תּוֹלְדוֹת הָאֱמוּנָה

אַךְ בְּטַבּוּר נִסְתָּר אַתְּ וַאֲנִי מִתְרוֹצְצִים, כְּשֵׁבֶט אָמָזוֹנָס שֶׁעֵין תַּרְבּוּת עוֹד לֹא שָזְּפָה

חֻקָּה, מִשְׁפָּט, הָגוּת, אַרְכִיטֶקְטוּרָה חַגִּים רָחוֹק מֵעַל, בִּשְׁמֵי הָעַד, כְּעַנְנֵי נוֹצָה

הוצאת ספרים חדשה

יולי 17, 2016 ~ Alex Ben Ari ~ 3 תגובות

"אחד המקימים של הוצאת ספרים חדשה" – הנה משהו שלא חשבתי שאי פעם אכתוב על עצמי. אבל לפני כמה ימים דרור הגיע מהדפוס עם העותקים של הספר הראשון וחודשי השיחות, ישיבות העריכה, שרשורי המיילים ושובל של צלחות חומוס ריקות נעשו באחת לצירוף הקצר הזה.

הוצאת "ירח חסר" נולדה מתוך הבלוג "ירח חסר" שמוקדש להייקו בעברית ובו אנחנו (כלומר יעקב רז, דרור בורשטיין, איתן בולוקן, ליאת קפלן, יובל אדו טל ואני) מפרסמים שירי הייקו בלי לציין מי מאיתנו כתב אותם.

במשך הכמעט שנה וחצי בה הוא פועל, הבלוג נעשה עבורנו למקום, למרחב שהכתיבה והמחשבה על הייקו מתנקזת אליו ומתעצבת דרכו. עם הזמן הוא נעשה גם למקום פיסי, בדמות השולחן הגדול במטבח של ליאת סביבו התחלנו להיפגש, תחילה לעיתים רחוקות ובהרכבים משתנים ובהדרגה במעין מקצב שדומה לסדירות ובהרכב כמעט מלא.

מקום, מעצם טבעו, מאפשר משך. משך, מטבעו, מזמן הצטברות והתרבדות. נדמה לי שההוצאה החדשה היא מפירותיהן של ההצטברות וההתרבדות האלה סביב הבלוג וסביב שולחן המטבח הגדול. במובן הזה מתאים מאוד לפתוח אותה בדיוק בספר המסוים הזה: "יותר חלונות מבית" – מבחר של 121 הייקו של המשורר האמריקאי גארי הותם שנבררו מתוך 40 שנות כתיבה.

מעבר ליופיים של השירים שבחר ותרגם דרור בורשטיין, עצם המבחר, שמסודר באופן כרונולוגי, מאפשר התבוננות מרוכזת באיזון הנוגע ללב בין התפתחות של תודעה אחת לאורך שנים לבין גרעין יסודי ובלתי משתנה שמבצבץ מתוכה שוב ושוב. הוצאת מבחר כתבים של משורר היא דבר מקובל, כמעט אופנתי במקומותינו בשנים האחרונות, אבל בניגוד לכרכים גדולי מימדים (לא אחת בצירוף אחרית דבר כרסתנית מאת דן מירון) שקשה מאוד כקורא להכיל אותם במלואם, את המבחר של הותם אפשר לספוג כמעט בבת אחת, קריאה ראשונה מהירה תקח ודאי פחות ממחצית השעה, ולגעת מתוך כך באופן בלתי אמצעי, באופן שמעולם לא יצא לי לחוות לפני כן עם משורר, באיזו ליבה של הוויתו דרך גלגוליה בזמן.

גֶּשֶׁם שֶׁבְּקֹשִׁי נִשְׁמָע

דַּף אַחַר דַּף

שֶׁל תְּמוּנוֹת מִשְׁפָּחָה

סוֹגְרִים אֶת דֶּלֶת הַמָּלוֹן

דָּבָר מִמָּה שֶׁנּוֹתָר מֵאָחוֹר

אֵינוֹ שֶׁלָּנוּ

מֵעַל לַמִּצְעָד –

חַלּוֹן שֶׁאִישׁ אֵינוֹ

מַבִּיט מִמֶּנּוּ

ראוי מאוד לכתוב עוד על הליבה הזו ועל האופן שבו היא מתגלה דרך השירים. אולי עוד אעשה זאת, אבל לא כעת. גם כך לא התכוונתי להאריך כל כך, רק לספר בקצרה על ההוצאה הזו ועל השימחה שהיא מביאה. וגם לומר שזו הוצאה שאנחנו מממנים מכיסנו והיא איננה למטרות רווח. אנחנו מקווים שנוכל בכל ספר למכור די עותקים על מנת להחזיר את הוצאות הפקתו ובכך לאפשר את הוצאת הספר הבא.

בגלל יכולת ההפצה העצמית המוגבלת שלנו, הספרים יימכרו במספר מצומצם של חנויות עצמאיות: המגדלור וסיפור פשוט בתל אביב, מילתא ברחובות ובקרוב גם אדרבא בירושלים. כמו כן ניתן לרכוש אותם בקלות ברשת דרך אתר אינדיבוק או דרך האתר של ירח חסר.

או פשוט דרך הכפתור הזה כאן:

רשימה של דרור בורשטיין על הספר ועל תהליך העריכה >>>

ישראל אלירז (1936-2016): כמה מילות פרידה

מרץ 23, 2016 ~ Alex Ben Ari ~ 3 תגובות

אתמול בבוקר נפטר ישראל אלירז. מחר, ביום הולדתו השמונים, הוא יקבר בירושלים, בקרית ענבים.

הוא היה בעיני האלתרמן האמיתי של דורנו. זה לא ניכר אולי במבט ראשון כי המוסיקה של שירתו שונה כל כך מהרעש והצלצול האלתרמני אבל הפעולה שלה על האוזן ועל התודעה ועל הלב היא אותה פעולה ממש: כישוף. שיר שלו הוא גביע בו נמסכות מילים לשיקוי חזותי-צלילי שחודר לאוזן ונספג בדם ומביא לשיכרון הרוח. אצל שניהם, אלירז ואלתרמן, מרגע שקראת אתה מוצא את עצמך לעיתים מסתובב ימים הלום, במצב של כמו-חלום, ממלמל שברי פסוקים, מחכה לרגע שתוכל לשוב ולהתעטף בשירים השלמים.

אֲנִי לֹא רוֹצֶה לְצַמְצֵם אֶת הָעוֹלָם עִם

מָה שֶׁיֵּשׁ לִי לוֹמַר עָלָיו

(בשבח הדברים החולפים, עמ' 34)

היה רגע בו הבנתי את זה וכתבתי סביב ההבנה הזו רשימה לא קצרה על שירתו ופרסמתי בכתב עת ספרותי. הוא קרא ובוקר אחד צלצל הסלולרי ושמעתי לראשונה את קולו. יש מיגבלה מהותית לפואטיקה המכשפת הזו, הן אצלו והן אצל אלתרמן, וגם עליה עמדתי באותו מאמר. על החלק הזה אף פעם לא דיברנו. לא בשיחת הטלפון הקצרה ההיא ולא בפגישה הארוכה בביתו בירושלים שבאה לא הרבה אחריה. היה בו השילוב הזה: אימוץ אוהב של היש לצד יכולת התנגדות עדינה, עקיפית, שפעלה ממש בה בעת בערוצים חשאיים ומקבילים, בלי לפגום במאומה במלאות נוכחותו של הטוב. הכי טוב הבנתי את זה מעט מאוחר יותר, כשאותו שילוב החל להיות מופנה גם כלפי.

הוא אהב מאוד מה שכתבתי כשהכרנו. זה היה בתקופת "ימים סמויים", הספר הראשון שלי. יחד עם זה דאג תמיד במקביל גם להביע את חוסר שביעות רצונו מכך שפניתי מן השירה הלירית אל ההייקו ואל שאר דברים שהיו מבחינתו בזבוז זמן, סטייה לא אחראית מדרך המלך השירית שנועדה לי.

את כל זה, כאמור, לא אמר לי מעולם ישירות אלא תמיד באותה אלגנטיות מעקפית; בדברי ברכה על ספר חדש שהושהו בדיוק במידה, בקטעי שיחות פרטיות שניהל ודאג שיצוטטו באזני, בנימה הרב-שכבתית בה שאל, מיד אחרי חיבוק, "אז מה שלומך? במה אתה עוסק עכשיו?" כשניתקלנו זה בזה מעת לעת בארוע ספרותי ובשאר מחוות קטנות שכיתרו אותי כל השנים במסר הזה באופן שלא ניתן היה להחמיצו. התרגשתי מהדאגה ומן האהבה שמאחוריה והודיתי לו עליה בלבי גם אם, בינתיים לפחות, לא נעניתי לה.

הַדְּבָרִים הַחוֹלְפִים מְעִידִים שֶׁהַחוֹלֵף

אֵינוֹ חָדֵל לִהְיוֹת

וְהוּא מוֹשֵׁךְ אוֹתָנוּ לִמְצֹא אוֹתוֹ,

לְהִתְפַּיֵּס אִתּוֹ, לְהַחְזִיק בּוֹ, לְהֵאָחֵז בּוֹ,

לְהָכִיל אוֹתוֹ, לִהְיוֹת לוֹ לְכִיס, לְפֶה.

(בשבח הדברים החולפים, עמ' 35)

הפגישה ההיא בירושלים הייתה למעשה פגישתנו היחידה. מאז היו רק אותן התקלויות בארועי שירה ומעת לעת, כשהיה איזה דבר דחוף יותר לאמרו, מכתבים קצרים בדואר. אז החלו גם להגיע הספרים. תמיד רגע לפני צאתם לחנויות, תמיד עם הקדשה בכתב היד היפה שלו, המרקד לעיתים על גבול הלא-מובן. האחרונה הייתה בשנה שעברה, כשיצא "מה היה אחר כך?".

הספר האחרון, "איש יושב ומביט באגסים הבוערים באמצע הלילה", כבר הגיע עירום מהקדשה, לפני חודש, כשכבר היה כבר חלש וחולה והוא מן היפים ביותר שכתב.

בְּשֶׁקֶט, כֵּלִים מְדֻיָּקִים וְיָפִים

יוֹצְאִים מִכְּלַל שִׁמּוּשׁ

אֶל תּוֹךְ הַלֹּא נִרְאֶה,

לְיָדְךָ

("הבט", עמ' 23)

ניסוי בכתיבה שיתופית: מבטים על קיץ

פברואר 20, 2016 ~ Alex Ben Ari ~ תגובה אחת

הרצף השירי הבא הוא חלק משבוע של כתיבה שיתופית של שלושה: קרן איל-מלמד, אילנה זידמן ואנוכי. פתחנו קבוצת ווטצאפ וכתבנו אל תוכה: שלושה כותבים שהם הורים לילדים בחופש הגדול, שהם עובדים במישרה מלאה, שהם אנשים רצים בלב הקיץ הלוהט והלא נגמר.

נטלנו על עצמנו שני אילוצים בלבד. הראשון: שכל הקטעים יהיו סביב מלה אחת שנבחרה מראש – קיץ. השני היה הקשבה: כל פרגמנט נולד מתוך קשב לזה שקדם לו. לעיתים החיבור ברור, לעיתים הוא סמוי יותר ולעיתים פנימי לגמרי. לא היה סדר קבוע מראש בין הכותבים, כל אחד כתב מתי שרצה וכמה שרצה.

מעניינים יותר אולי הם האילוצים שלא בחרנו במפורש אלא התגלו לנו אגב עשייה ועיצבו במובלע את טיבו של הרצף הזה. מלבד זה שהיא הכתיבה בדיעבד נטיה אל הפרגמנט הקצר, הבחירה לכתוב בקבוצת ווטצאפ שמה אותנו באזור ביניים שבין התכנסות מכוונת על מנת לכתוב, כמו למשל במושב רנגה, לבין כתיבה ספונטנית לחלוטין. הטלפון, ולכן הקבוצה שבתוכו, נמצאים כמעט תמיד בהישג יד. הנוכחות המתמדת הזו יצרה בהקשר של הכתיבה היפוך מפתיע: במקום גורם קוטע ומטריד, הפך הטלפון בשבוע הזה לגורם של חיבור והרמוניה, למייצג גשמי של המקום הפנימי הנוכח, המתבונן, זה שמרחף, שקט, בגובה נמוך מעל פני השטח ההומים. הזמינות היתרה של המכשיר, ולכן של הקבוצה, איפשרה לנו לשוב למקום הזה לא ברגעי חסד נדירים אלא כעניין של יום יום, עם כל הודעה שהגיעה ועוררה בנו הדים, עם כל חמיקה של כל אחד מאיתנו לכמה דקות משנתגבש בו איזה דבר לאמרו.

הנה אם כן מקבץ מתוך הרצף של השבוע הזה. הקטעים מובאים כפי שנכתבו במקור. הסדר ביניהם שונה רק מעט בנקודות שהיה צורך לפצות על קטעים שלא נכנסו.

קרן:

בקיץ אחותי נולדה

ובכל קיץ היא רחוקה ממני

אילנה:

בקיץ

יש חורף

במקום אחר

אלכס:

מהבית לקפה

חוצה

סבכה של קיץ

אילנה:

דרור קטן עומד

בריבוע צל שמטיל

לוח מודעות שעליו

ציור של מזגן

קרן:

הרחק ממני

נח בתוך לוח השנה

החופש הגדול

אלכס:

הרחק למטה

מחלון בנין משרדים

קיץ

קרן:

השמיים זירת פצע

אילנה:

קיץ

חרדי ספרדי בבגדי אבות

אבותיו של חרדי אשכנזי

מסתיר את פניו

אלכס:

רבי חסידא היה נותן בסוף הקיץ סימנים.

אמרו לו:

וכלום אם אינם מתקיימים אין הקיץ מסתיים?

אמר להם: "בין אם מתקיימים ובין אם לא, עומד הקיץ לעולם".

והוסיף עליו רבי עדאי:

חורפו של קיץ – קיץ

אביבו של חורף – קיץ

סתוו של אביב – קיץ

אביבו של סתיו – קיץ

אילנה:

סוף הקיץ

תחת נוף שצבעיו דהו

מוכן חצב

אלכס:

משב רוח חם

הופך את הכוס

מזכיר לי להמשיך בענייני

מתוך גליון 5 של ננופואטיקה שראה אור בימים אלה. אפשר להשיג אותו באינדיבוק ובחנויות הספרים העצמאיות בתל-אביב ובירושלים.

עוד בגליון: מבחר מתוך תרגום ראשון לעברית של קלאסיקת האוליפו "תרגילים בסגנון" מאת רמון קנו (תרגום: רותם עטר), "סאיכומים" – ניסויים בסיכומים ממוחשבים למחצה לסיפור "הנידח" של עגנון (חולל והוסיף מסת מבוא: ד"ר מני אדלר מהמחלקה לבלשנות חישובית באוניברסיטת בר-אילן), מסה של ד"ר יעל נצר מאוניברסיטת בן-גוריון על יצירתיות חישובית, פרק נוסף בפרויקט משניות השירה של נועה שקרג'י ועמיחי חסון, מבחר הייקו מן השירה האמריקאית בת-זמננו בתרגומו של דרור בורשטיין, שירי הייקו מאת רועי צ'יקי ארד ואיתן בולוקן ועוד המון שירה, מקור ותרגום מאת שמעון בוזגלו ,שי דותן, נדיה עדינה רוז, עינה ארדל, גלעד מאירי, ליאור שטרנברג, נעמה בוגט, רוני סומק, אלה נובק, אבנר מרים עמית, מרילין מונרו, צ'רלס סימיק, פול דורקן, אלן גינזברג ורבים נוספים.

לאט לאט, דבר דבר: כמה מילים על הפואטיקה של רוברט לקס וכמה תרגומים

נובמבר 6, 2015 ~ Alex Ben Ari ~ תגובה אחת

אינני יודע הרבה על רוברט לקס. נתקלתי בחוברת דקה משיריו בחנות ספרים בלונדון. עיינתי בערך הויקיפדיה אודותיו. הדפסתי מאמר עליו מהרשת וטרם קראתי. הזמנתי ספר שלו ב-bookdepository וטרם קיבלתי. בחנות הספרים רפרפתי בחוברת כמה דקות, שילמתי ולקחתי אתי ארצה. כאן היא שכבה על המדף שבועיים שלושה בלי שפתחתי. צהרי ששי אחד בקפה קראתי אותה מכריכה לכריכה ותרגמתי מתוכה מבחר קטן.

למה אני מספר את כל זה? אולי כי זה לא באמת חשוב. כלומר, אולי כי לקרוא שלושה שירים של רוברט לקס בעמידה ב-Foyle's בלונדון רגע לפני שחייבים ללכת או להניח לו לשכב אחר כך על מדף חודש בלי לפתוח אותו או לקרוא את כולו בקפה בשקיקה זה כמעט אותו דבר, כי הרגע המכונן במפגש עם השירים האלה הוא ההרף בו אתה נחשף לאופן הדיבור המיוחד שלהם. מאותו רגע הדיבור הזה מתחיל להתפשט בתודעה כמו גלולה קטנה שהחלה לפעול.

השירה הזו, אפשר לראות מיד, צרה וארוכה. המילים נדחסות לפס דמיוני ברוחב של אותיות בודדות. כתוצאה מזה, חלקן מתקפלות לעיתים לשני חלקים, לפעמים ליותר. ומה אומרות המילים? שום דבר מיוחד בעצם: זה דיבור מתבונן, אבל לא פילוסופי או זני. הוא בעצם די דומה לדיבור המתבונן הימיומי של התודעה של מרביתנו: קצת חכם, קצת סתמי, קצת פיוטי, קצת עודף, קצת טיפשי. ובכל זאת יש משהו מרומם מאוד בשירה הזו. למה?

נדמה לי שהתשובה נעוצה בשני עניינים, שניהם לא קשורים ישירות בתוכן. הראשון הוא הצורה הגרפית. אם הדף הריק הוא מרחב, הרי שהשיר המערבי הסטנדרטי הוא כתם או גוש המסתיר את חלקו. כלומר עצם פעולת הכתיבה, הנחת השיר על הדף, גם אם מטרתה לגלות, קודם כל מייצרת הפרעה, מגבבת את המישור הנקי והפתוח. הדבר נכון הן ברמה הפיסית והן ברמה התודעתית. קחו שיר של אלתרמן או ויזלטיר, לאור או אבות ישורון או כל משורר או משוררת שתעלו על דעתכם כמעט: הפעולה הראשונה שהקריאה עושה דומה מאוד למה שקורה על הדף הלבן – השיר משתלט על התודעה, מטביע בה את אותו גוש שהשיר הכתוב מייצר על הדף: חוסם, תובע לעצמו את מרכז המרחב, תוחם את התודעה הקוראת למימדיו.

ההשפעה הזו בבסיסה היא כמובן תוצר לוואי בלתי נמנע של עצם פעולת הכתיבה, בדומה למשל לאכילה או פעולות בסיסיות אחרות. אי אפשר הלא לכתוב בלי להניח משהו על הדף הריק כפי שלא ניתן לאכול בלי התערבות כלשהי בעולם כדי להשיג או לייצר מזון. אבל גם בתוך ההכרח הפיסיקלי יש דרגות של חופש והרמוניה. השירה המערבית ה"רגילה" חסרה בדרך כלל את ה"מודעות הסביבתית" הזו ביחס למרחב הפיסי והתודעתי בו היא מתחוללת. השירים של לקס מנסים ומצליחים לפעול אחרת. הפסים הדקים של השיר אינם כופים את עצמם על הדף אלא עובדים אתו, מאפשרים לשיר ולדף להיות נוכחים זה לצד זה בו זמנית, כמו חלון עם סורג או נוף עם בוסתן מעובד קטן בצדו. יש הרבה רווחה, פיסית ותודעתית, ביחס האורגני הזה למרחב. בתור קורא אתה חש בה מיד.

העניין השני הוא המוסיקה: פס המילים הצר והמילים השבורות לעיתים מכתיבים קריאה שיש בה השתהות. ההצטברות של מלה למלה אוטומטית פחות, המעבר בין שורות דורש עוד הרף של קשב, הפיצול של מילים דורש עוד רגע על מנת להבין אותן. כך מייצר שיר טיפוסי בשירי הנזיר של לקס מרחב קריאה שיש בו איכות מדיטטיבית, איטית, מושהית, לא מתנפלת על הטקסט. האיכות הזו היא משלימתה של תחושת הרווחה המרחבית שיוצר פס השיר הדק על הדף. שתיהן חוברות לאפשר דבר פשוט כשם שהוא נדיר: נוכחות ערה של הקורא לצד השיר, תודעה קוראת שאינה נבלעת בטקסט או מתגוששת אתו אלא נמצאת במלאות, כאן ועכשיו, לצדו. מתוך הנוכחות הזו, האפשרות להיות נוכח לצדם במלואך, נוצרת תחושת הרוממות שהשירים האלה, למרות ומתוך פשטותם, עטויים בה. אתה מאזין להם, מאזין לך, מביט לסירוגין בשיר ובדף הריק שסביבו. לאט לאט, דבר-דבר.

אט

בר

הנה כמה תרגומים מהחוברת ההיא. רפרפו בהם ושימו על המדף לשבועיים שלושה, או סעו ללונדון, קחו חוברת וקראו ממנה קצת בעמידה, או פתחו את הגליון וקראו אותם בשקיקה מקצה לקצה. זה לא באמת חשוב.