סיימתי לקרוא את ארבעת הכרכים הראשונים של Earthsea. זו יצירה נפלאה. חכמה. סבלנית. עדינה. על פניה היא סדרת פנטסיה והרפתקאות על מכשפים ודרקונים וכוחות אופל מול כוחות הטוב וסיפורי חניכה ומעשי גבורה וכיוצא באלה, אבל בתוך המעטפת הזו מוצפנת חווית קריאה אחרת מאוד.
אני חושב שזה קשור לעובדה שבעצם קורה בספרים האלה די מעט, ודאי ביחס למקובל בסוגה, ויחד עם זה סיימתי כל כרך בתחושה שיחד עם הדמויות עברתי ארוע גדול, מפרך, פיסת חיים שהותירה אותי אחר ממה שנכנסתי. השילוב הזה נובע, אולי, מאיכות הקשב בו הסדרה הזו כתובה. קשב עמוק, רציני, כזה שנותן לכל התרחשות לתפוס את מלוא הנפח שלה, שמוכן לשהות בה בלי להחפז כמו שלעיתים, ברגעי חסד, אנחנו מאפשרים לעצמנו להתבונן בחרק שהולך על השולחן או בהתנודדות של עלים ברוח או מניחים לחשש קטן שהילד שלנו מספר לנו כבדרך אגב למלא את החלל, בלי לפטור או לפתור אותו. אלו רגעים שבהם החיים משתנים. אתה מביט עליהם לאחור ולא מאמין שיכולת גם פשוט לחלוף לידם, שכל זה היה שם ויכולת פשוט לא לעצור ולהקשיב לו.
את סוג הקשב הזה מפנה Earthsea גם לארועים הדרמטיים והרי הגורל שמתוארים בה. ארועים שדווקא בגלל הגרנדיוית והדחיפות שלהם שלהם זוכים לקשב כזה בדרך כלל עוד פחות מאחיהם הטריוויאליים. לא בספרים האלה. גם אם מניחים לשאר הפלאים שלהם, והם רבים, די באיכות המחנכת של הקשב מן הסוג הזה בכדי למלא את הלב תודה.
אני מחכה מאוד לכרך המלא, שכולל את שני הרומנים הנוספים ואת הסיפורים הקצרים. בדיוק הבוקר הגיעה הודעה שהוא יצא לדרכו, ביבשה ובאוויר, מבריטניה לרחובות.
אבל לא ככה התכוונתי לכתוב על הספרים האלה. משכתי אלי הבוקר את המחברת בגלל עניין אחר. בגלל הציטוטים.
במהלך הקריאה, שנמשכה כמה חודשים אבל מרביתה התרחש בשבועיים וקצת בהם הייתי גם אני במסע, היו משפטים שעצרו אותי. שגרמו לי להניח את הספר ולהשתהות עליהם. השאלה למה דווקא הם ולא אחרים מעניינת כשלעצמה אבל אליה כבר לא אגלוש. ברור רק שזה לא קשור רק להיותם יפים או חכמים, אם כי הם כמובן גם כאלה. אולי זה האופן האחר בו הם נכנסו לתוכי, שהיה שונה משל האחרים. זה קרה לא דרך התוכן שלהם אלא כמו שרסיס קול מוכר עוצר אותך פתאום ברחוב לחפש מנין הוא בא.
חשבתי להעתיק לכאן את הציטוטים האלה, הם לא רבים. לראות לכדי מה הם מצטברים ואגב כך גם לקבל עוד הזדמנות לשהות אתם, מצח למצח, על הספה.
רבים מהם, מסתבר, עוסקים בעוצמה ובייעוד. האם בגלל שזה נושא עומק של הספר, או אולי דווקא להיפך, בגלל שזה נושא עומק שלי? אני שם לב גם שמרבית הציטוטים מרוכזים בשליש הראשון של היצירה. האם זה מגלה משהו על מבנה הספר, למשל שהוא הגותי יותר בתחילתו ועלילתי יותר בהמשך, או אולי דווקא על מבנה הקריאה שלי?
מרגע שהבנתי, לקראת סוף הקריאה, שאולי אעשה בהמשך משהו עם המשפטים האלה, נכנסה פנימה מודעות-יתר שכמו חלון שנפתח ונטרק חליפות ברוח חזקה שיבשה את הקשב הטבעי, הפשוט. חלק מהשיבוש הזה, שזלג גם לבחירה של המשפטים, השתדלתי ונדמה לי שהצלחתי, לסלק בדיעבד.
בין הציטוטים יש גם ציטוט אחד מומצא.
What was the good of having power if you were too wise to use it?
Have you never thought how danger must surround power as shadow does light?
It is dangerous, that power. It is most perilous. It must follow knowledge, and serve need. To light a candle is to cast a shadow.
And the truth is that as a man's real power grows and his knowledge widens, ever the way he can follow grows narrower; until at last he chooses nothing, but does only and wholly what he must do…
Freedom is a heavy load, a great and strange burden for the spirit to undertake. It is not easy. It is not a gift given, but a choice made, and the choice may be a hard one.
Do not ponder what it is you need to do, this will seldom lead you down the right path. Instead, simply ask yourself where you need to be. The right·action will follow from your presence.
I use your love as a man burns a candle, burns it away, to light his steps.
… it was a dark, wild, queer heart, like a crow, going its own ways on its own errands
I never saw a man till I was a woman grown. Only girls and women. And yet I didn't know what women are, because women are all I did know. Like men who live among men, sailors, and soldiers and mages… – do they know what men are? How can they, if they never spoke to a woman?
אלכס בן-ארי 