זהירות – ספוילר לחמשת האחרונים שעדיין רוצים לראות את העונה הראשונה של 24 ועוד לא עשו את זה – עצרו כאן. הרשימה הזו תהרוס לכם.

בשני סופי שבוע אינטנסיביים ראינו את כל העונה הראשונה של 24.
וואו. כייפי כמו רכבת הרים, מענג כמו להכנס לחדר ממוזג באמצע אוגוסט, מהוקצע כמו ריקוד של להקת המעודדות בטיים-אאוט של הלייקרס. יכול להיות שאין הרבה מה להוסיף לגבי הסדרה האולטרה-יעילה-אבל-לא-מילימטר-יותר-מזה הזאת (או כמו שהגדיר אותה היטב חברי יאיר – "טלנובלת מתח"), אבל הנה בכל זאת שלוש מחשבות:

הזדהות: ישנם רגעים בחצי הראשון של העונה שמצליחים, במפתיע, לגעת. המצב הנפשי היסודי של ג'ק באואר, הגיבור, הוא אמפליפיקציה קיצונית של מצב יומיומי מוכר מאוד לכל מי שמחזיק ביומיום שלו משפחה ועבודה (שלא לדבר על האומללים שיש להם גם חיים מעבר לזה כמו, חלילה, כתיבה). התחושה המתמדת של היות על הקצה, להצליח לאזן הכל, להיות בכמה מקומות בבת אחת. זה שם כבר מהדקות הראשונות – באואר מוזעק נוכח איום ההתנקשות בסנטור, במקביל אשתו, טרי, זקוקה לו. גם קים, הבת. והעניינים התוך-משפחתיים הלא פתורים. ופתאום בבת אחת שתי הגזרות מתחממות – יש בוגד בתוך ה-CTU, והילדה נעלמת. עכשיו צריך למצוא מתנקש, למצוא ילדה, להרגיע את טרי, למצוא את החפרפרת, להתכופף כשיורים, לא למצמץ, לא לישון, להיות בשיא. והכל רק כדי שדברים יישארו במקומם, כלומר לא יתפרקו. אלה הם חיינו, חברים.
ישנו למשל הרגע הצובט הזה שבו באואר שוכב מתחת למכונית בחניון, עיף, מזיע, אקדח שלוף, מסתתר משוטרים שמחפשים אותו ממש מסביבו ומדבר בפלאפון בלחש עם טרי, שלא יודעת ולא תדע כלום מכל זה, מרגיע, מבטיח, מסביר. אומר לה שהוא אוהב אותה. 
או התמונה של באואר נוסע במכונית עם האוזניה באוזן, מקבל דרכה הוראות מה לעשות בכל שניה ושניה. הוראות שבאיומי פגיעה ביקיריו, מאלצות אותו לעשות את הדברים הנוראים ביותר שיכול היה להעלות בדמיונו. האוזניה הזו באוזן. אלא הם חיינו, חברים.

נינה: נינה היא הצופה. נינה עוקבת אחרי ג'ק באינטימיות, בדאגה. לבה יוצא אליו מרחוק. זו מהותה. כמו נינה מול מסך המחשב במבטחי ה-CTU, כך הצופה במבטחי ביתו מול המקלט מזדהה עם באואר, דואג לו ומייחל שימצא את המוצא מן המצב הקיומי הקשה בו הוא מצוי (ובכך יתן גם לצופה אשליה של תקווה). הצופה, אם כן, הוא נינה, וכדי לבסס את החיבור הזה הדמות של נינה בנויה כדמות מעוררת האהבה ביותר בסדרה; היא יפה מאוד, חזקה, ומתחת לזה גם שבירה באופן שקל מאוד לזהותו (והלא תמיד קל לנו יותר לחוש קירבה ואינטימיות כלפי אנשים שאנחנו מרגישים שאנחנו מצליחים לראות את מה שהם מנסים לא להראות כלפי חוץ).
להפוך את נינה למקור הרוע בסוף הסדרה הוא, לכן, יותר מטוויסט עלילתי מפתיע. זהו אקט טלוויזיוני קשה פסיכולוגית. זו סוג של התאכזרות כלפי הצופה. זהו מעשה שגובל אולי בחתרנות.

חתרנות: האם 24 היא סדרה חתרנית ? מצד אחד, כמובן שלא. 24 היא סדרת פריים-טיים גורפת רייטינג, היא מכונת בידור מיומנת להפליא, היא לא החומר שממנו עשויה איכות אנטי-ממסדית. מצד שני, היא מתאכזרת לצופיה (הריגתה של נינה), מסמנת אופציה פוליטית מתריסה (המועמד המוביל לנשיאות הוא שחור) ויותר מהכל – טרי מתה בסוף. 
במקום שבשוט האחרון המשפחה תתאחד בביתם החמים תחת עץ האשוח (ע"ע 'נשק קטלני' ודומיו) היא מתרסקת. ג'ק, שכנגד כל הסיכויים עמד במשימתו, לא מקבל את התופין ההוליוודי שמגיע לו. להיפך, בסוף הסדרה הוא אדם שבור שפורש מעבודות ומאבד את חייו כפי שהכיר ואהב אותם. מי הרוויח ? הסנטור, שניצל מהתנקשות ו-CTU שזקף לזכותו הצלחה גדולה. כלומר הרוויחה רק המערכת, זו שדואגת בראש ובראשונה לשמר את עצמה ונבנית ללא רחם על גבם של אזרחיה. סיום אנטי-ממסדי ומאוד לא מיינסטרימי, חייבים להודות.
אז האם 24 היא סדרה חתרנית ? לא באמת. יש בה אלמנטים חתרניים אבל הם משרתים מטרה מאוד מיינסטרימית. החתרנות לכאורה של 24 היא אקט של מיצוב עצמי של הסדרה כ-"הדבר הנכון", כעומדת באיזה "תו-תקן" של איכות שקהל היעד שלה מצפה לו. כלומר חתרנות מבוקרת בשירות הרייטינג.

אני שב ומזהיר מפני 'הסמוראי האחרון'.
לאור הירידה התלולה במכירות הכרטיסים בעקבות ההזהרה הקודמת הוחלף חלק מן הצוות, נבחרו מספר לוקיישנים חדשים ופוטרה המלבישה. הסרט נארז מחדש בחדר העריכה והוא מופץ כעת במקומותינו תחת השם 'טרויה'.

 יוסף סדן, פרופסור לתרבות האיסלאם וספרות ערבית בימי הביניים מכנס בספר הזה סיפורים שלא מצאו את דרכם לתוך הקבצים הקאנוניים "אלף לילה ולילה" ו- "מאה לילה ולילה". את הסיפורים הללו, שלוקטו מתוך כתבי יד עתיקים שמעולם לא ראו אור, משבץ העורך בתוך סיפור המסגרת הידוע על שהראזאד החייבת לספר למלך סיפור חדש בכל לילה על מנת להציל את עצמה מהוצאה להורג.
הציר המרכזי בסיפור המסגרת הוא הבגידה, ליתר דיוק בגידת האישה, וההחלמה ממנה. לאחר שנודע לו על בגידת אשתו, מחליט מלך הודו לא להתמסר עוד לעולם לאישה. כל מה שהמאצ'ו הפגוע מרשה לעצמו הוא לבלות כל לילה עם נערה אחרת ולהוציא אותה להורג עם שחר. עד מתי ? עד שמגיעה האחת – שהראזאד, הסוללת את הדרכים אל לבו של הוד מלכותו דרך סיפוריה שבזכותם, כלומר בזכות יכולתם לשבות את לבו של המלך, נצלים חייה מלילה ללילה עד לסוף הטוב (המלך מחזיר לעצמו את האמון במין הנשי ומתחתן עם שהראזאד) . היכולת לספר סיפור מקבלת כאן תפקיד עצום, מציל נפשות, נותן חיים; הן, כאמור, לשחרזאדה והן למלך, שאת נפשו הם מצליחים למשות בהדרגה מן המקום הפגוע והנבגד ומאפשרים לו בכך לחזור ולחיות חיים של ממש, כלומר חיים שיש בהם מקום לאהבה. 

סיפור המסגרת, אם כן, מתפקד כאן לא רק ככלי קיבול ספרותי המאגד את הסיפורים, אלא גם כקנה המידה שעל פיו יש לבחון אותם. לסיפורים האלה, אנו מבינים עתה, אין ולא מוכרח להיות נושא משותף או אחידות סגנונית. מה שמלכד אותם לחטיבה אחת היא אותה איכות משותפת ששימשה בשעתו את שהראזאד: היכולת לשעשע, לרתק, להקסים, להחיות את הנפש. הסיפורים האלה, קורא יקר, אם רק תניח להם, יכולים להציל את חייך. ואכן יש בספר הצנום הזה מכל טוב; סיפורי אהבה עתירי תהפוכות רומנטיות (שודד הים והנסיכה, העלם מקורדובה ובת המלך), סיפור מוסר דתי (פרשת הצדיק עבדאללה אלאנדלוסי), סיפורי מתח והרפתקה (אי האזמרגדים), הלצות נוסח הרשלה (שלוש הלצות על ג'וחא,  דברי ימי כסילון) ועוד מלוא החופן של שפע שתענוג לצלול לתוכו.
התרגום של סדן עושה חסד עם הטקסטים. העברית שלו מדויקת, קולחת. הוא מתרגם ברגישות ספרותית גבוהה ובמידה נכונה של חופש יצירתי, המאפשרים לו להעתיק את הסיפורים אל העברית מבלי שיאבדו מרעננותם. למרות היותו חוקר ידוע של התחום, מוגשים הסיפורים המקובצים כאן בראש ובראשונה כחומר קריאה. ההערות הרבות והמפורטות לסיפורים (שברובן, יש להניח, לא מאוד יעניינו את הקורא הממוצע) מרוכזות בסוף הספר כך שאינן מפריעות לשטף הקריאה. כדאי מאוד, לעומת זאת, לא לדלג על פתח הדבר מאיר העיניים הדן בגלגוליו של הסיפור העממי המזרחי בכלל ושל הקובץ "אלף לילה ולילה" בפרט.

(פורסם בגרסה מקוצרת ב-20.05.04 ב-'צומת השרון').

המפגש השני יצא לדרכו ביום ששי בעוד שבוע (28.5) בשעה 14:00.
המפגש הקודם הוקדש לסקירה כללית של מבנה המנוע ואחר כך עבר להתמקדות ספציפית במערכת הקרור, כולל הדגמות והסברים על איתור ותיקון תקלות נפוצות.
בפגישה הקרובה הפוקוס יהיה על מערכת ההצתה. מי הרכיבים, איך היא עובדת, מה עושים כשלא מניע וכו'.
אנו מתכבדים להזמין את הר בורשטיין לשאת כאן גם הפעם את דברי הפתיחה:

הפרטים
מתי: ששי הקרוב, 28.5, 14:00
איפה: מושב בית עוזיאל, משק 16
איך מגיעים: בית עוזיאל נמצא על כביש 44 (הכביש הישן לירושלים), כ-10 ק"מ אחרי רמלה (למי שבא מהמרכז). מרגע שמסתיים כביש הגישה למושב ומתחילים הבתים הראשונים, לוקחים את הפניה הראשונה שמאלה. נוסעים עם הכביש וסופרים שלושה פסי האטה. מטר לפני הפס הרביעי יש פניה שמאלה לחצר. זה המקום. על הפחים ליד כתוב "משק 16".
כמה זמן: בין שעתיים לשלוש, עם אופציה להדרן.
מה להביא: בגדים נוחים, פנקס, משהו טעים (אם בא לכם, ממש לא חובה)
מחיר: 50 ש"ח לגולגולת. 

איך זה התחיל

אחרי כמה עיכובים בלתי נמנעים יוצאת סוף סוף סדנת "מקרה מנוע" לדרך.
המפגש הראשון יתקיים ביום ששי הקרוב – 7.5 בשעה 14:00.
אחרי מבוא כללי ליישור קו לגבי איפה נמצאים כל המרכיבים הבסיסיים של הרכב, מההגה ועד הפגוש יוקדש לב המפגש, כמובטח, לעניין הבוגדני ששמו הצתה. איך זה עובד, איפה ולמה זה נכשל, איך לאבחן איפה בדיוק התקלה ואיך לתקן לבד. אפשר ורצוי להגיע עם הרכב הפרטי וללמוד בחי ממש עליו (אם כי לא בטוח שיהיה מקום בחצר לכל הרכבים, אבל נסתדר כבר עם איזו רוטציה).

הפרטים
מתי: ששי הקרוב, 7.5, 14:00
איפה: מושב בית עוזיאל, משק 16
איך מגיעים: בית עוזיאל נמצא על כביש 44 (הכביש הישן לירושלים), כ-10 ק"מ אחרי רמלה (למי שבא מהמרכז). מרגע שמסתיים כביש הגישה למושב ומתחילים הבתים הראשונים, לוקחים את הפניה הראשונה שמאלה. נוסעים עם הכביש וסופרים שלושה פסי האטה. מטר לפני הפס הרביעי יש פניה שמאלה לחצר. זה המקום. על הפחים ליד כתוב "משק 16".
כמה זמן: בין שעתיים לשלוש, עם אופציה להדרן.
מה להביא: בגדים נוחים, פנקס, משהו טעים (אם בא לכם, ממש לא חובה)
מחיר: 50 ש"ח לגולגולת. 

מי שמתכוון לבוא שישתדל בבקשה לכתוב לי קודם דרך האתר (דרך הלינק של "כתבו אלי" ליד התמונה בפינה הימנית העליונה) כדי שנוכל לדעת פחות או יותר כמה מגיעים.
יאללה, יום ששי. מי שלא קופץ, צהוב (או אדום, יוועץ כל אחד בנפשו).

רָזֵי נוֹף / יעקב פיכמן

אֵין דַּי לְצַיֵּר וְלִבְחֹשׁ וְלָשִׂים
בְּיַד תֹּאֲמָה אֶת הַכְּחוֹל בַּוָּרֹד ,
וְכֹה הַעֲלוֹת בִּצְבָעִים תּוֹסְסִים
נוֹפִים עַל הַבַּד וּתְמוּנוֹת וּמַרְאוֹת;
כִּי יֵשׁ לְהַשְׁהוֹת רְגָעִים נֶחְפָּזִים
וּזְכֹר וְהַקְשֵׁב וֶאֱסֹף הַפְּזוּרוֹת,
כִּי נוֹף הוּא לְכֹד פִּלְאֵי-אֶרֶץ כְּמוּסִים,
וְהוּא גַּם חִדּוּשׁ הָעוֹלָם בַּנִּרְאוֹת;
וְיֵשׁ, כִּגְרוּטוֹת, מִכְמַנִּים כְּנוּסִים –
חֵן שָׁוְא, זֶה יַתְעֶהָ , לְהַשְׁלִיךְ לַמְּדוּרוֹת,
וּכְבֹשׁ אֶת הַמְּעַט, הַשָּׁמוּר בִּרְמָזִים ,
בְּחִידוֹת תּוֹךְ דָּמְךָ הָאָפֵל עֲצוּרוֹת,
וּבוֹ הַנְּצוּרוֹת וְהַהוֹד הַגְּנוּזִים;
וְיֵשׁ תָּו אֶחָד מִתְעַלֵּם, – הוּא יִקְרוֹת
תֵּבֵל לְךָ אָבְדוּ יַחְשֹׂף בְּלִי מֵשִׂים , –
אַל נָא תִּתְיָאֵשׁ וְהוֹסַפְתָּ לִכְרוֹת,
בְּשַׁגָּם בּוֹ אַתָּה. וְהוּא כְּתַב הָרָזִים,
וְהוּא שֹׁרֶשׁ כָּל חֵן וּמִבְחַר אוֹצָרוֹת.

שיר שברו כתוכו. כלומר, שיר לא נחפז, לא מסתפק בצבעים תוססים, במשקליו ההדורים.
שימו לב, למשל, איך ניתן היה בקלות לסיים אותו כבר אחרי ארבע צמדי השורות הראשונים. יתכן שזה היה אפילו הופך אותו לאלגנטי, קומפקטי יותר. אבל לא. מעשה כזה היה חותר תחת עצם האמירה של הטקסט. תחת אותו "אין די", שאתו פותח פיכמן. ואכן, השורה הבאה ממהרת להבהיר מדוע חיב היה השיר להימשך: "ויש, כגרוטות, מכמנים כנוסים". והטקסט מתעקש ולוקח לעצמו את השהות להמשיך ולכבוש את המעט הזה.

שימו לב גם כמה קל לקרוא את השיר הזה במהירות. כמה מפתה "להבין את העקרון" ולהמשיך הלאה. אבל "להבין את העקרון" משמעו במקרה הזה בדיוק לא להבין את העקרון. האופן שבו הטקסט מזמין "להחליק עליו", להזרים את העין בקלילות לא מחויבת במורד החרוזים ההדוקים עומד בסתירה ערמומית לתוכן שלו. בכך שהוא מקפל בתוכו, הן ברמת התוכן והן ברמת הצורה, את שני ההיבטים האלה; את ה"יד התואמה" יחד עם ה-"אל נא תתיאש והוספת לכרות", מצליח הטקסט הזה להיות טקסט אקטיבי; כלומר כזה שמזמן לקורא העירני אפשרות לגלות, מתוך המודעות לתהליך הקריאה שלו עצמו, את היחס בינו לבין אותו מקום מושהה שאליו מנסה השיר להצביע.

מה קורה כאן ?

הרבה ימים עברו. ימים שמחים, דחוסים, נטולי שהות ומשופעי פרטים. כמו נחש שבלע פיל, מסתגל הכל לאיטו למצב החדש.
עכשיו, בזהירות הראויה, מנסה האתר לשוב ולהניף את דגלו. ברוכים השבים. ברוכים הנמצאים. שלום.

הרוקי מורקמי הוא אמן היאוש השקט, היומיומי, הפרוש על החיים כרשת אפרפרה, חובקת כל. זה איננו יאוש מן הסוג העמוק, הקיומי. לא ייאוש של מחוות גדולות או מעשים קיצוניים. זהו ייאוש קהה. גידם. גיבור הספר הזה הוא אדם שנקטע מנפשו החלק הפנימי החי שלה, מה שגורם לו להיות מנותק לחלוטין מחייו מבחינה רגשית. הוא מסתובב בעולם – עובד, אוכל, שותה בבארים, שוכב עם נשים, מתחתן, מתגרש וכל העת הזו חייו נחווים על ידו כחסרי משמעות ופשר, מלאי כמיהה בלתי ממומשת לחזור ולגעת באותו חלק חי בתוכו שאבד. "רק חצי ממך חי," אומרת למספר בת-זוגו בפגישתם הראשונה, "החצי השני מונח איפשהו ואיננו בהישג יד".

את התחושה הזו מצליח מורקמי לשרטט ביד אמן לאורך חמישים וששה העמודים הראשונים של הספר. הכתיבה שלו עומדת בהלימה מוחלטת עם מצבם הנפשי של גיבוריו, ובזה כוחה; משפטים רזים, לאקוניים, מסתפקים כמעט רק בתיאור יבש, נקי מרגש, של פעולותיו ומחשבותיו של הגיבור כאשר מעת לעת, כמו תזכורת עמומה לחלק האבוד, החי של הנפש, מתפרצים פנימה דימויים צבעוניים, מפתיעים, מלאי חיות. "הרגשתי פתאום כאילו הפכתי להיות בריכה ריקה. בריכה ריקה, מלוכלכלת וסדוקה שאי אפשר לדעת אם בשנה הבאה עוד תהיה בשימוש.", או "לאחר שעצמית עיניים שמעתי מן קול, כאילו מליון גמדים קטנים מטאטאים את פנים ראשי במטאטים קטנים."
אבל אז, למרבה האכזבה, בעמוד חמישים ושש באמצע, מתחילה העלילה.
הגיבור מזומן למפגש עם זר מסתורי במהלכו מסתבר לו שכדי להציל את משרד הפרסום שלו ושל שותפו מסגירה מיידית עליו לצאת למסע לאיתור כבשה מיוחדת מאוד. כבשה שבמציאתה עשוי להיות תלוי לא רק עתידו של הגיבור אלא גם של אחד הארגונים רבי העוצמה ביותר ביפן. מורקמי משתמש כאן בתבנית קלאסית של גיבור היוצא למסע פיסי שהוא גם מסע רוחני של גילוי עצמי, נוסח 'לב המאפליה' של קונרד (שרמזים אליו פזורים, אגב, פה ושם לאורך הספר). מסע שאמור להוביל אותו למפגש עם החלקים המתים שבתוכו ולהשלת כל הידוע לו על עצמו ועל עולמו עד לסוג של לידה כואבת מחדש.
עד כאן טוב ויפה, אלא שמרגע שהעלילה מתחילה לנוע, משנה הספר את פניו ומקבל תפנית נונסנסית-סוריאליסטית שבוגדת בחוזה שחותם הספר עם קוראיו. העלילה ההזויה מפגישה את הגיבור וחברתו עם גלריה של דמויות ומצבים שמקדמים אותם, כל אחד בדרכו המשונה עוד צעד בכיוון פתרון התעלומה. הורקמי מרוקן ממשמעות את דגם מסע הגילוי העצמי והופך גם אותו לרצף אקראי וריק של ארועים. בכך הספר, כמו גיבורו, חומק ממגע אמיתי עם המצב הקיומי הקשה שהוא כה הפליא לפרוש בתחילתו, והופך לסאגה קלילה, אמנם קולחת, קריאה מאוד ולפרקים משעשעת למדי, אבל בסיכומו של עניין נטולת משקל ספרותי של ממש.
מה שהתחיל כהבטחה הופך, למרבה הצער, ללא יותר מספר טיסה אינטליגנטי ומבדר.

ראיון עם מורקמי:
http://www.onlineenglishdegree.com/resources/haruki-murakami-interview/

 

 

אתמול נתקע לי האוטו. לא מניע. מכאן והלאה השתלשלות העניינים הרגילה – ביטוח גרירה, המתנה, מוסך. כמה פעמים עשיתי את המסלול הזה בחיי ? עשרים, שלושים אולי יותר, ותמיד הוא מלווה באותה מצוקה שמקורה בבורות העמוקה שלי בכל מה שנוגע למה שקורה מתחת למכסה המנוע. לא בכל יום יוצא לאדם להיות בסיטואציה שהוא בור גמור בה מחד אבל חיב לפעול בתוכה באופן אקטיבי מאידך. פתאום מתגלה, כל פעם מחדש, קשת התחושות שהבורות מייצרת – רגש נחיתות, התאמצות נפשית, ייאוש, אלימות, חשד, פאראנויה. זה נשמע אולי מוגזם אבל זה לגמרי לא. הכל שם. לא בעוצמות הרסניות, אבל מספיק כדי לראות איך כל המנגנון עובד.

והנה בפעם הזאת קרה נס קטן. הבחור שהגיע להניע לי את המכונית התחיל עם כל השאלות הרגילות, שמבחינתו הן טריוויאליות (יש סטארטר ? מגיע דלק למנוע ? הרצועה של האלטרנטור ?) ולי אין לי שמץ של מושג מה לענות עליהן, אבל איכשהו במקום להתדרדר במדרון המוכר התחלנו פשוט לדבר על זה. כלומר על הבורות. סיכמנו, בין היתר, שהכי טוב יהיה להכניס שיעורי חובה של מכונאות בסיסית לתכנית הלימודים בכיתות י"א-י"ב אבל עד אז, היות והוא איש עם תשוקת מנועים ואני איש עם תשוקה להחלץ מבורותי עלתה הקומבינציה הבאה:
נארגן קבוצה קטנה של אנשים שתגיע אליו לחצר במושב, כל אחד עם האוטו הפרטי שלו, נפתח שני שולחנות ארוכים, אחד עם אוכל ואחד עם כלי עבודה ונעשה סדנא מעשית של טיפול מכונאי נמרץ.
אג'נדה ראשונית אפשרית:

• עולמה הקסום של ההצתה – למפות אחת ולתמיד מה שרשרת הארועים שמתרחשת בהצתה, איפה נמצאים הרכיבים הרלוונטיים, מה התקלות האפשריות ומהי סדרת הבדיקות הפשוטה המאפשרת לאתר ולתקן אותן לבד.
• תקלות ברות תיקון עצמי – מה ריאלי לתקן לבד, איך מתקנים, מה חלקי החילוף וכלי העבודה שכדאי להחזיק ברכב וכו'.

התוכנית, כמובן, פתוחה לחלוטין לשינויים לפי צרכי הקבוצה. מעבר לזה בכל פגישה, בזמן העבודה המעשית, כל אחד יוכל גם להקדיש זמן עם המכונאי לברור עניינים ספציפיים שקשורים למכונית שלו. לא גדול ?

מי שרוצה להצטרף מאוד מאוד מוזמן/נת. פשוט לכתוב לי.

 

 

הערב, בסופר, ראיתי:

"קנה שתי חבילות חיתולי פמפרס
הוסף 29.90 וקבל
חלזון מנגן".

חילזון מנגן, כן. מנגן. אבל רק למי שקונה 160 חיתולים ועוד נשאר לו קצת כסף.