שעת הפעמונים, ז'ורז' סימנון, הוצ' עם-עובד

לא א.א.מילן, לא קנת גרהם, לא רודיארד קיפלינג, לא אריך קסטנר, לא לואיס קרול. לא.
ז'ורז' סימנון הוא סופר הילדים האמיתי למבוגרים. מדוע ? כי הנובלות של סימנון מחזירות לקורא שלהן את אותה חווית קריאה נכספת שחווינו כל כך הרבה וכל כך בקלות כשהיינו ילדים; לשכב על הספה, ספר פתוח, שקועים באופן מושלם בעולם אחר. בלי יכולת להתנתק, בלי להבחין בדפים המתמעטים והולכים, עד הגילוי המעציב לקראת סופו של הספר שכל כך מעט עוד נותרו.

נכון, יש ספרי מתח או מדע בדיוני שמחזיקים אותך מתוח עד העמוד האחרון, יש ספרים קלילים ומצחיקים שכיף לקרוא בנשימה אחת, יש ספרים עמוקים שתובעים ממך את מלוא הקשב האינטלקטואלי והרגשי שלך – אבל יש מעט מאוד ספרים שפשוט לוקחים אותך, כמו על ענן, ומוליכים אותך במיומנות ובבטחון מחוץ לחייך אל תוך עולם אחר. ז'ורז סימנון הוא אחד מאותם סופרים נדירים שמסוגלים לכתוב סיפורים שמחוללים בקוראיהם את הכישוף הזה.
"שעת הפעמונים" הוא הכרך השלישי בסדרת תרגומיו של יהושע קנז לנובלות של סימנון. קדמו לו "האיש שצפה ברכבות" ו-"מדרגות הברזל", גם הם בהוצאת עם עובד. שתי הנובלות המרכיבות את הספר הזה נעות על ציר משותף. בשתיהן עומד במרכז גבר בשנות הארבעים שלו, בשיאם המקצועי והפיננסי של חייו המסודרים להפליא. בכל אחד מהסיפורים מביא ארוע פתאומי, המגיח כמו משום מקום, לכך שחייו של הגיבור סוטים לחלוטין ממהלכם הרגיל. כתוצאה מכך מתגלים לו, וזו לבה של כל אחת מן הנובלות האלה, היסודות האמיתיים מהם מורכב עולמו והאופן בו הם עצבו את חייו במחשכים והביאו אותו, באופן שמסתבר כבלתי נמנע, אל נקודת השבר בה אנו פוגשים אותו בראשיתו של כל אחד מן הסיפורים.
בקשב, בדייקנות, תוך שליטה מופלאה בקצב הסיפור מצליח סימנון להתחבר לאחד הצרכים העמוקים ביותר של קוראיו. כילדים דהרנו אחרי החמישיה הסודית להרפתקאות מהסוג שנחוץ היה לנו לפנטז, אבל תמיד רק בין קירותיו הבטוחים של החדר, שיכלו לקרות יום אחד גם לנו. עכשיו, כמבוגרים, אנחנו עוקבים, באותה נשימה עצורה, אחרי גיבוריו של סימנון, שכל אחד מהם יוצא להרפתקה המשמעותית ביותר בחייו של האדם הבוגר – הרפתקת חיפוש האמת של חייו, המסע הגדול אל עבר האני האמיתי.

(פורסם ב-6.8.04 ב-'צומת השרון')

סדנת מקרה מנוע – המפגש הרביעי

יום ששי הקרוב (30.07.04), ב-14:00. אפשר כבר לומר – כרגיל.
אחרי חזרה קצרה על הפעם הקודמת (בה דברנו על הקלאץ), רוב המפגש יוקדש למערכת הבלמים והמתלים ומעבר לזה, כמו תמיד, כל שאלה מעשית שתעלה, הדגמות וכו'.

הפרטים
מתי
: ששי הקרוב, 30.7, 14:00
איפה: מושב בית עוזיאל, משק 16
איך מגיעים: בית עוזיאל נמצא על כביש 44 (הכביש הישן לירושלים), כ-10 ק"מ אחרי רמלה (למי שבא מהמרכז). מרגע שמסתיים כביש הגישה למושב ומתחילים הבתים הראשונים, לוקחים את הפניה הראשונה שמאלה. נוסעים עם הכביש וסופרים שלושה פסי האטה. מטר לפני הפס הרביעי יש פניה שמאלה לחצר. זה המקום. על הפחים ליד כתוב "משק 16".
כמה זמן: שלוש שעות בערך, עם אופציה להדרן.
מה להביא: בגדים נוחים, פנקס, משהו טעים (אם בא לכם, ממש לא חובה)
מחיר: 50 ש"ח לגולגולת.

הסטוריה

Tim Bray, המוצלח כהרגלו, מביא השבוע שני פוסטים מעניינים מאוד.
הראשון הוא לינק והערה מאירת עיניים על העתיד שכבר כאן:
http://www.tbray.org/ongoing/When/200x/2004/07/07/BigTechnoNums  
השני הוא עדות אישית על משק כנפי ההסטוריה כפי שנצפתה כשהיא עוברת מעל הבלוג שלו :
http://www.tbray.org/ongoing/When/200x/2004/07/11/BrowserLinesCross

 

פינת הציטוט [סימנון, שעת הפעמונים]

כמה נפלא לסכם כך את תקופתנו:

"מדוע שוב הכל קודר ? בגלל פצצת האטום, בגלל קצב החיים המואץ ? הנערות לובשות אותם מכנסי ג'ינס שלובשים הנערים ואלו ואלה, כך יש טוענים, רואים באהבה מין התעמלות."

(ז'ורז' סימנון, שעת הפעמונים, תרגם יהושע קנז).

 

[ וזה ה-'היום' של ה"העולם של אתמול" של סימנון, שה'עולם של אתמול' שלו הוא בעצם ה'היום' של 'העולם של אתמול" של צוויג. והיום כבר יש בינינו שמדברים בגעגוע על ה-'היום' של סימנון, בתור ה'עולם של אתמול' שלהם. ואיפה כל זה שם אותנו, שרק לא מזמן נולדנו ? ]

אדום צהוב שחור, חיים ברעם, הוצ' מעריב

בימים המתוקים, הנפלאים האלה, כשעוגות קצפת של כדורגל מומטרות עלינו ערב ערב מן המסך הקטן, כשהעיניים בולעות בלי לשבוע מן השפע המרהיב, המהוקצע והקוסמופוליטי של יורו 2004 – כמה הולם לאזן את התפריט עם החוויה הצנועה, הנעימה והמקומית כל כך שמציע הספר הזה. להעלות מול כל אריות הכדורגל של אירופה את ההרכב האדום-צהוב-שחור של הפועל-בית"ר-ירושלים-ברעם.

החלוץ המרכזי שמעמיד חיים ברעם בספר הזה הוא סיפור יריבותן של שתי קבוצות הכדורגל של ירושלים, הפועל ובית"ר, בשנות החמישים ותחילת הששים. דרך עיניו של ילד, ואחר כך נער ובחור, שהכדורגל עבורו הוא הכלי המרכזי דרכו הוא מפענח את המציאות שסביבו. דרך עיניו נפרשים יחסי הכוחות בין שתי האגודות, יחסים שהם שיקוף של תמונת המצב הפוליטית והחברתית בישראל של אותם ימים.
שתי תובנות גדולות נחשפות בהדרגה בפני הקורא דרך עיניו של ברעם הצעיר. הראשונה היא תופעת ה"אנוסים", כלומר אותה שכבה של אוהדי בית"ר שבשל צרכים כלכליים-חברתיים (למשל מקום עבודה נוח באחד מגופי ההסתדרות) מסתירים את אהדתם האמיתית ומתחזים לאוהדי הפועל. שכבה שלתדהמתו של ברעם הצעיר היא רחבה מכל מה ששיער ומגיעה עד המעוזים "האדומים" ביותר. כך למשל נסים כהן, חבר ועד העובדים בחברת החשמל ו"עסקן פועלים מסור" ש"מרחף באוויר עם שאר אוהדי בית"ר, מתמוגג מאושר" כשבית"ר מנצחת במשחק בית את הפועל פתח תקווה האימתנית. התובנה השנייה, הנשענת על הראשונה ומרחיבה אותה היא ההבנה ההדרגתית שזרעי מפלתה של מפלגת מפא"י נבטו בחשאי כל העת; ניזונים מן העוורון לרחשי הלב האמיתיים של "העם" ומן היהירות האידיאולוגית שניסתה "לתקן" את "האספסוף ולהפכו לגוף של "פועלים". בכך פערה בינה לבינו תהום שלתוכה התדרדרה המפלגה בבחירות 77.
הספר הזה הוא ספר שכונתי במובן הטוב והרע של המלה. מחד הוא ידידותי ונעים מאוד לקריאה; פרקונים קצרים, קולחים, מלאים בתיאורים צבעוניים ומלאי פרטים של משחקי כדורגל ושל הדמויות הססגוניות של ירושלים של אותם ימים. מאידך הוא נגוע ברישול עריכתי וחוסר מיקוד. יותר מדי דמויות ועלילות משנה מופיעות לרגע ונעלמות בלי להותיר משקע, יותר מדי קפיצות לא מוצדקות קדימה ואחורה בין זמנים. ברעם מדלג בין המישורים השונים של הספר – ביוגרפיה פרטית, סיפור תקופתי צבעוני על ירושלים, תעוד של תהליך היסטורי פוליטי – מבלי להתחייב ברצינות על אף אחד מהם. אף על פי שכל אחד מן המרכיבים הוא מלא חן ולעיתים קרובות מאיר עיניים, חסר כאן ההידוק הנחוץ לספר צנום כזה בכדי להותיר את הקורא עם חווית קריאה משמעותית באמת.

(פורסם ב-24.6.04 ב-'צומת השרון')

סדנת מקרה מנוע – המפגש השלישי

המפגש הבא של מקרה מנוע יהיה ביום ששי הקרוב (סליחה על ההתראה הקצרה) ויוקדש לטיפול ה-10000 המפורסם (או 15000 או 20000, נדמה לי שדרישות היצרן משתנות בין דגמים). נראה מה בדיוק טיפול כזה כולל ומה המשמעות של כל אחד מהשלבים שלו. אחר כך כל אחד יוכל לעשות במקום טיפול מלא כזה לאוטו שלו בליווי צמוד של בוריס ויניב.

הנה מה שצריך להביא מי שרוצה לעשות בפועל את הטיפול:

  • ארבעה פלאגים
  • פילטר אויר
  • פילטר דלק
  • פילטר שמן
  • שמן מנוע
  • אפשר גם ספריי לניקוי קרבורטור (מהסוג שעולה 20-25 ש"ח לבקבוק – לא צריך את הכי יקר)

אפשר גם להביא רק חלק מהחלקים ואפשר, כאמור, גם לא להביא בכלל.
איפה קונים ? לא יודע. תסתדרו. כעקרון בכל חנות של חלקי רכב אמור להיות.
חנות אחת שבטוח יש בה היא 'אוטו מודיעין' שנמצאת ברח' הפלד באזור התעשייה של חולון.
מי שלא יצליח למצוא בסביבתו מוזמן לכתוב לי ואני אשאל את בוריס/יניב איפה יש חנות באזור שלו.

הפרטים
מתי
: ששי הקרוב, 18.6, 14:00
איפה: מושב בית עוזיאל, משק 16
איך מגיעים: בית עוזיאל נמצא על כביש 44 (הכביש הישן לירושלים), כ-10 ק"מ אחרי רמלה (למי שבא מהמרכז). מרגע שמסתיים כביש הגישה למושב ומתחילים הבתים הראשונים, לוקחים את הפניה הראשונה שמאלה. נוסעים עם הכביש וסופרים שלושה פסי האטה. מטר לפני הפס הרביעי יש פניה שמאלה לחצר. זה המקום. על הפחים ליד כתוב "משק 16".
כמה זמן: בין שעתיים לשלוש, עם אופציה להדרן.
מה להביא: בגדים נוחים, פנקס, משהו טעים (אם בא לכם, ממש לא חובה)
מחיר: 50 ש"ח לגולגולת.

חורף בקלנדיה, ליה נירגד, הוצ' חרגול

"אי אפשר לבקר באותו מחסום פעמיים", כותבת ליה נירגד בפתיחת הספר בפאראפראזה צינית-מרירה על אימרתו של היראקליטוס. במקום הנהר החי, הזורם בחופשיות של האימרה המקורית, ישנו כאן המחסום – התגלמותה של אי התנועה. אל מחסום אחד כזה, מעט דרומית לקלנדיה, בין רמאללה לירושלים, שבה נירגד פעם אחר פעם, בכל אחד מששה עשר פרקי הספר הזה. בכל ביקור כזה היא מתארת בפירוט רב את ההתנהלות היומיומית בו. את הדרמות שחוזרות על עצמן שוב ושוב; הפלסטיני הזקוק לטיפול רפואי שמגיע למחסום עם מלווה אבל נאלץ להמשיך לבד או לוותר כי למלווה אין אישור מתאים, משפחות שנאלצות להמתין שעות בתור על טפן ומטענן בגלל איזה ברור עלום שיש לערוך ואיש אינו מזדרז לבצעו, פועלים שמעוכבים שעות ארוכות כעונש על כך שניסו, בייאושם, לעקוף את המחסום, נהג טרנזיט שרשיונותיו הוחרמו, בעל מקצוע שממהר לעבודתו אך מעוכב כי הנהלים השתנו והאישור שבידיו כבר איננו מתאים.

פרק אחר פרק חוזרות על עצמן ההתרחשויות, נבדלות זו מזו רק בפרטים הקטנים, ובדיוק בזה כוחו של הספר עוכר השלווה הזה. מי שמוכן ללכת את המסע שמציעה נירגד לקוראיה הופך, מפרק לפרק, מפרט לפרט, לבן בית במחסום, לצופה פעיל במלאכה היומיומית של הכיבוש. בין הפלסטינים, לחיילים, לנשות מחסום-ווטש הבלתי נלאות (שנירגד היא אחת מהן) הופך הקורא להיות חלק משגרת המחסום. ההיכרות הזו, שהולכת ומעמיקה ככל שמתקדמת הקריאה מדללת אט אט את שכבת המטענים האידיאולוגיים של הקורא, יהיו אשר יהיו, לטובת ההתרחשות האנושית הפשוטה, שאותה קשה לראות מבלי להזדעזע.
אלא שלמרבה הצער מה שנותנת נירגד ביד אחת, היא לוקחת באחרת. מי שנוטל עמו את הקורא למסע מסוג כזה, מי שמציע את עצמו כזוג עיניים מדויקות ומהימנות, חיב לשמור את המבט ואת הקול המדווח נקיים מכל שיפוט. אולם נירגד מניחה לא אחת לעמדה האידיאולוגית-מוסרית הברורה שלה נגד הכיבוש ונגד שהייתם של החיילים במחסום להגיח מתוך דיווחיה. כל מעידה כזו מערערת את אמונו של הקורא בדיווח שלה וזורקת אותו חזרה לשדה ההתנצחות הפוליטית שבו כלואים כולנו ללא סוף. ולמרות הכל, בחשבון אחרון מדובר עדיין במסמך חשוב ורב-עוצמה שראוי מאוד לכל אחד לקוראו.

 

(פורסם ב'צומת השרון', ב-4.6.04)