על הנובלה 'מכתב לשופט' מאת ז'ורז' סימנון

זהירות !
הרשימה הבאה חושפת כמה מפרטי המפתח בעלילת הנובלה "מכתב לשופט".
מי שמתעתד לקרוא את הנובלה, ואני ממליץ בחום לעשות זאת, מוטב שישוב כעת על עקביו ויחזור רק לאחר הקריאה. מי שכבר קרא אותה או שאין לו ממילא כוונה לקרוא  – ברוך הבא.

הנובלה "מכתב לשופט" מאת ז'ורז סימנון ממנה הבאתי כאן ציטוט בפוסט שעבר היא כל כולה הערת שוליים שקדנית, מענגת, מאירת עיניים, כתובה להפליא וכירורגית בדיוקה על האימרה המפורסמת של אוסקר ויילד "each man kills the thing he loves". כל זה אמור לגבי 196 מתוך 197 העמודים שלה. בעמוד האחרון מתרחשת תפנית עלילתית שהופכת את הטקסט הזה מעוד עלילה פסיכולוגית סוחפת כמותן מפליא סימנון לכתוב  (מעין "ז'ול ורן של הנפש", אם תרצו) ליצירה מלאת תובנה.

לאורך 196 עמודים מגולל הגיבור, דוקטור שארל אלאבואן, במכתב ארוך שהוא שולח מתא כלאו אל השופט החוקר של משפטו את ההשתלשלות הנפשית שהביאה אותו לרצוח במו ידיו ובכוונה תחילה את מרטין, האישה היחידה שאהב מימיו והיצור היחיד שבמחיצתו ידע אי פעם אושר.
עקב בצד אגודל הוא מתחקה אחר התהליך בו צומחת בנפשו התהום בין מרטין האהובה ללא גבול לבין מי שהוא מכנה 'מרטין האחרת', כלומר מרטין של התקופה שלפני שהייתה שלו. אותה 'מרטין אחרת', שחטאה העיקרי הוא שהיא בעלת עבר שאיננו כולל את שארל, מעוררת בו סלידה ובוז תהומיים.
הפער הזה בין האהוב מכל לבזוי מכל נעשה מרגע מסוים בלתי נסבל והדרך היחידה להשתחרר ממנו היא למגר את אחד הקטבים, וכך אכן קורה: שארל חונק למוות את מרטין הפיסית (שבתוכה קיימות גם מרטין האהובה וגם 'האחרת') על מנת שיוכל לקיים רק את מרטין האהובה שבזכרון.

כל אחד הורג את הדבר אותו הוא אוהב, מדגים אם כן סימנון בנובלה הזו, משום שהוא איננו יכול לשאת את העובדה שמושא אהבתו בוגד בו ללא הרף עם העולם, כלומר שמושא אהבתו הוא דבר חי ומשתנה כל העת. לשון אחר, כל אחד הורג את הדבר אותו הוא אוהב כי מה שהוא אוהב למעשה הוא לא את הדבר עצמו אלא את האהבה שלו לדבר. כלומר את מה שהתחולל בתוכו בעקבות המפגש עם הדבר. ולשם כך, על מנת לשמר את אותו רגש ראשוני, מושא האהבה חיב להשאר בדיוק כפי שהיה ברגע ההתאהבות. עליו להיוותר קפוא. נצחי. חנוט. כלומר מת.

עד כאן טוב ויפה ומוכר פחות או יותר.
ואז מגיע העמוד האחרון. 
זהו עמוד קצרצר המובא כפרק בפני עצמו. כל כולו ארבע פסקאות הולכות ומתקצרות. בניגוד לשאר הנובלה, הפרק הזה לא מובא מפיו של הדוקטור אלאבואן אלא הוא ציטוט של דו"ח רשמי של הנהלת בית הסוהר על התאבדותו של אותו שארל אלאבואן בבליעת רעלים. הדיווח מסתיים בפסקה בת שתי מילים: "נפתחה חקירה".

הנובלה הזו, שכולה מוקדשת לתאורה המדוקדק של חקירה אחת מסתיימת, אם כן, בפתיחתה של חקירה נוספת. לאורך 196 עמודים אנו מלווים את החקירה העצמית של שארל את נפשו ואת מניעיו (כשברקע החקירה ה"רשמית" של השופט החוקר את מקרה הרצח) רק על מנת שבעמוד האחרון, לאחר שהכל בורר ונאמר והתפענח – נהיה מוטלים לפתע, והפעם לבדנו, לפתחה של חקירה חדשה.
מדוע מתאבד שארל אלאבואן ? מדוע דווקא לאחר שהצליח לרפא את עצמו מן השניות שטרפה את נפשו ולשמר את מהותה של מרטין בתוכו הוא איננו מסוגל בשום אופן להמשיך ולחיות ?

התשובה פשוטה ומפתיעה כאחת. שארל מוכרח להרוג את עצמו מאותה סיבה שהיה מוכרח להרוג את מרטין: כי כל אחד הורג את הדבר שהוא אוהב. מרגע שהופעל העקרון הזה פעם אחת, וזו התובנה הגדולה של הנובלה הזו, הוא מופעל מיד בהכרח פעם נוספת על ההורג עצמו. מרגע שנרצחה מרטין נוצרה בתוכו של שארל אותה כפילות שאותה ניסה למגר במרטין. הכפילות בין אישיותו כפי שהכיר (ואהב, במובן הידוע בו כל אחד מאיתנו אוהב את מי שהוא) כל חייו לבין "שארל האחר", הרוצח. ההתקיימות המקבילה הזו יצרה בתוכו של שארל אלאבואן פער שהלך וגדל עם הזמן עד אשר, נכון, מרגע מסוים הוא נעשה בלתי נסבל והדרך היחידה להשתחרר ממנו הייתה למגר את אחד הקטבים. כלומר להתאבד.

כעת אנו יכולים גם להבין מחדש את פעולת כתיבת המכתב לשופט החוקר. כפי שמרטין האמיתית נועדה לחיות בנפשו וזכרונו של שארל לאחר רציחתה של "מרטין האחרת", כך המכתב שהוא מותיר אחריו נועד לאפשר לשארל האמיתי לחיות בזכרונו של השופט החוקר (וכחלק מנפשו של שארל תשתמר גם מרטין כמובן). כלומר, וזו עוד תובנה של הנובלה הזו לגבי המשפט של אוסקר ווילד, חלק בלתי נפרד של הריגת מה שאתה אוהב הוא מציאת מנגנון שיישמר את הדבר שנהרג. ואחד המנגנונים האפשריים לשם כך הוא הכתיבה. כעת, בעקבות ההבנה הזו, אפשר להפוך לגמרי את הכיוון ובבואנו אל טקסט לשאול: האם מטרת הטקסט הזה לשמר משהו אהוב שנרצח, ואם כן מהו אותו דבר, ולמה היה חיב להירצח. כלומר הנובלה הזו של סימנון מתווה יחסים אפשריים בין טקסט לקוראו  – הקורא, ביחסים כאלה הוא תמיד שופט חוקר שבפניו מגיש הכותב, ואריאציה נצחית על שארל אלאבואן, את הטקסט, שאינו אלא תמציתו של הדבר שנרצח ויש לשמרו. במובן הזה 'מכתב לשופט' היא גם יצירה ארס-פואטית. 

 

יום השנה למותה של אלישבע גרינבאום

אֱלִישֶׁבַע מֵתָה. זָהִיר יוֹצְאִים גַּעְגּוּעַי
כִּיחִידַת עִלִּית שֶׁאִחֲרָה לָבוֹא
וּפוֹעֲלֵי הָאַחְזָקָה כְּבָר מְפַנִּים מָקוֹם
בִּמְזָוֵה הַזִּכָּרוֹן.
 
אַךְ דְּבַר מַה מְּמָאֵן. מוֹנֵעַ-לֹא מוֹנֵעַ. כְּסוֹרֵג.
 
בַּלְּוָיָה עָמַדְנוּ, לֹא צְפוּפִים דַּיֵּנוּ, כְּלוּאִים חַסְרֵי מָנוֹחַ
בְּתִלְבֹּשֶׁת אֵבֶל אֲחִידָה.
הֵעָדְרָהּ, אֲשֶׁר שָׁנִים עָמַד כְּבֵית סוֹכְנוּת קָטָן בְּפַרְבְרֵי חַיַּי
נָעוּץ עַכְשָׁו, מִגְדַּל זְכוּכִית מַבְהִיק, בְּטַבּוּרָם.
 
אֱלִישֶׁבַע מֵתָה. רִבּוּעֵי הָאֹהָלִים שֶׁבְּחָפְזָה קֻפְּלוּ
מִטַּשְׁטְשִׁים אֶל תּוֹךְ הָאֲדָמָה.
בְּדַלִּים וּבַקְבּוּקִים רֵיקִים. קְרָעִים שֶׁל עֲטִיפוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת.
אֲנִי חוֹצֶה אֶת רַחֲבַת הַיְּרִידִים הַנְּטוּשָׁה.

סיכום השנה בבלוג

רשימות

  • פרסמתי כאן השנה 26 פוסטים, כלומר 2.2 פוסטים לחודש או 0.5 פוסטים לשבוע – מה שהופך לדעתי את הבלוג הזה למתמודד רציני על תואר הבלוג הכי פחות מתעדכן מבין הבלוגים הפעילים ברשימות.
  • עוד כמספר הזה של רשימות נעצרו בשלבים כאלו או אחרים של הכתיבה מחמת חוסר זמן, איבוד עניין בנושא או רמתו הירודה של התוצר הסופי.
  • שבעה מתוך הפוסטים הם שירים (27%). ארבעה מתוכם שלי, שניים לא שלי ואחד שהוא גם שלי וגם לא שלי .
  • פרק הזמן הארוך ביותר בין שני פוסטים: שישים יום (בין ה-30.10 לפוסט שאתם קוראים ברגע זה).
  • פרק הזמן הקצר ביותר בין שני פוסטים: פחות משישים שניות בבוקר יום שני ה-24.1
  • המדור הפעיל ביותר (בהפרש עצום): שוטף – 10 רשימות.

מילים

  • בסך הכל נכתבו בבלוג השנה 5053 מילים, מתוכן 399 מנוקדות (8%).
  • קצב קריאה של קורא ממוצע: 150 מילים בדקה.
  • אדם שיתחיל לקרוא את כל מה שפורסם בבלוג השנה ברצף יסיים כעבור 34 דקות.
  • ממוצע מילים לפוסט: 194
  • הפוסט הארוך ביותר: "עוד קצת באטמן, הפעם של פרנק מילר" – 865 מילים.
  • הפוסט הקצר ביותר: "עקדה" – 12 מילים.
  • המלה "אני" הופיעה השנה בבלוג 35 פעמים. כלומר 0.53 פעמים לפוסט, כלומר אחת לכל 145 מילים.
  • המלה "אהבה" הופיעה שלוש פעמים, בדיוק כמו המילה "ארגז".
  • המלה "לא" – 58 פעם.
    "כן" – 3 פעמים.

עיניים

מקלדות

  • המספר הכולל של תגובות בבלוג : 176.
  • מספר תגובות ממוצע לפוסט: 6.8.
  • התגובות הגיעו מ-52 מגיבים שונים. ששה מהם מוכרים לי אישית.  
  • 42% מהמגיבים הזדהו באמצעות מייל או כתובת אתר אישי.
  • 15% מן המגיבים הם בעלי אתרים אישיים ברשימות.
  • המלך הבלתי המעורער של המגיבים באתר הוא אני – 30%.
  • הרשימה ה"מוגבת" ביותר: "שמתי לב" – 19 תגובות. 
  • לרשימה " עוד קצת באטמן, הפעם של פרנק מילר" התפרסמו חמש תגובות. כולן שלי.

תודה לכל מי שקרא השנה ולכל מי שהגיב.
תודה גם לאורי לירדן ולאילן על כל העבודה שהם משקיעים כאן ובכלל ושהופכת את האינטרנט דובר העברית למקום משמעותי יותר לגלוש בו.  

נמשיך, בלי נדר, להשתמע גם בשנה הקרובה.

מפגשיר

ביום חמישי הקרוב, ה-3.11, כלומר בעוד ארבעה ימים, אני מעביר מפגשיר ב-'מקום לשירה' במנהל הקהילתי "לב העיר" בירושלים.
'מקום לשירה' הוא מוסד מבורך מיסודה של קבוצת משוררים המתכנה קבוצת 'כתובת'. מתקיימת בו פעילות שוטפת של ערבי קריאה, סדנאות כתיבה ומיזמי שירה נוספים.
מפגשיר הוא אחת מאותן פעילויות שוטפות. מדובר במפגש בן-שעה של דיבור על שירה בקבוצה מצומצמת. אני מתכוון להקדיש את המפגש למושג של "אינטנסיביות" בקריאת שירה. את זה אני מקווה לעשות באמצעות שתי קריאות; האחת בתהילים קכ"א, שאת עיקריה פרסמתי פעם מעל דפי הבלוג הזה,  והשניה בשיר "גשם בשדה קרב" מאת יהודה עמיחי. 

מיד אחרי ה-'מפגשיר' מתקיים ערב קריאת שירה בהשתתפות המשוררים טוביה ריבנר, אריאל זינדר וענת שרון. הכניסה גם למפגשיר וגם לערב הקריאה חופשית.
את התוכניה הרשמית (כולל כתובת וטלפון של המקום) אפשר למצוא כאן.

בואו.

רשימות מעבר – 3

באותו ארגז, בשכבה גיאולוגית אחרת מצאתי את זה:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מחברת בית ספר חומה פשוטה עטופה שרוול ניילון לבן. על המדבקה ריטה בימי התום הקצוצים שלה:
"אלכס בן-ארי. אינדקס משחקי מחשב.".

140 משחקי מחשב בדיוק היו לי באותם ימים של 1986, קצת אחרי שנכנס המחשב הראשון, אטארי 800XL , לחיי בני השלוש-עשרה וקצת, וכל אחד מהם קיבל את מקומו במחברת הזו. 17 עמודים של טבלה ארוכה בת שתי עמודות. באחת שם המשחק יחד עם מספר סידורי ובשניה משפט ביקורת קצר מלווה בציון בין 0 ל – 100.

הנה כמה פנינים:
#32 – Silent Service –  סימולצית צוללות אדירה. גרפיקה פנטסטית. לא ידוע איך משחקים בה – 90
#43 – Pac-Man – משחק מבוך אדיר. מרתק מאוד. גרפיקה יפה. מהנה ביותר – 87
#44 – Sargon II – משחק שח ברמה די טובה. חושב יותר מדי. חמוד מבחינה גרפית. – 80
#60 – Pitstop II – איזו אכזבה. משחק ריקני, איטי ומרגיז. טוב יותר מבחינה גרפית. – 79
#71 – Robin Hood – משחק מטומטם באופן פאטאלי. צריך לירות באנשים. – 68

מעבר לשעשוע והנוסטלגיה שבקריאת הניסוחים הללו אני שואל את עצמי: מדוע נוצרה המחברת הזו ? מה הצדיק אז, לפני 19 שנה, לשבת שעות ולמלא עמוד אחר עמוד במין ביקורות שכאלה ? 
אפילו ממעט הציטוטים שהובאו כאן צריך להיות ברור שהביקורות עצמן לא היו העניין. גם לא הציונים השרירותיים משהו או הצורך לרכז במקום אחד את כל רשימת המשחקים. לא.
אני מרשה לעצמי לנסח בעניין הזה תובנה לילית זריזה שאולי איננה מדויקת עד הסוף אבל מצביעה, נדמה לי, בכיוון הנכון. מה שהצדיק את קיומה של המחברת הזו היא הטבלה. הגריד הריק המצפה להתמלא באינפורמציה. ההזדמנות לייצר סדר. להיות אדון. בורא. להפריד בין מים למים. לייצר לעצמי אי של בלעדיות, מקום שכולו ידוע לי לפני ולפנים. מקור של כוח ונחמה נחוצים כל כך באותם ימי התבגרות מוזרים ומלאי טלטלות. המשחקים היו התירוץ. הגלם. העיקר היה הטבלה:

.

ועל גבי התובנה הקודמת, עדיין בחסותו הסלחנית של הלילה, אני מרשה לעצמי לערום עוד אחת, פריכה עוד יותר מקודמתה אך עיקשת דיה להסתנן פנימה: שבעה-עשר העמודים של המחברת הזו לא היו התרחשות מקרית בודדת אלא חוליה בשרשרת שעוברת לאורך השנים ומגיעה, אחרי אבולוציה ארוכה עד לא הכר כמעט, עד המחברות בהן אני כותב שירה היום. 

בזאת תם ונשלם מעבר הדירה ועמו, בדרך הטבע, גם רשימות המעבר האלה.
החיים והבלוג שבים מעתה, יש לקוות, למסלוליהם.

והודעה קצרה לסיום: במהלך המעבר הייתי, לתקופה,בלתי מקוון לחלוטין. כל אחד שהשאיר תגובות באתר במשך התקופה הזו (נאמר, שלושת השבועות האחרונים) מוזמן לשוב ולבדוק אותן. עניתי לכל מה שראיתי לנכון.

שמחת חג

Michael Barrish המכונה, ובצדק, במחוזות הבלוג הזה "הבלוגר הגדול מכולם" הכריז לפני עשרה ימים שהוא מתכוון לכתוב פוסט חדש בבלוג שלו מדי יום במשך 100 הימים הקרובים. 
אלה, חברים, מה שאני קורא חדשות משמחות ביותר. בייחוד בהתחשב בעובדה שהפעם האחרונה שהוא העלה רשימה הייתה בערך לפני חודשיים. התגעגעתי.
אל תחמיצו, למשל, את תחילתה של סדרת רשימות מקסימה בשם "נערות שמעולם לא נישקתי".
אל תחמיצו, בעצם, שום דבר שהוא כותב.

מי שיטרח ויחשב ימצא שהפוסט האחרון בפרויקט ייצא בדיוק, אבל בדיוק, בערב חג המולד.
שנה טובה. 

רשימות מעבר – 2: שירמהיר בעקבות הרשימה הקודמת

הַיּוֹם אֲנִי רוֹצֶה לִכְתֹּב קַל וּמָהִיר בְּלִי לְהַכִּיר בְּסַרְגֵּלִים
וּמְעַכְּבֵי תְּפוּקָה. מוּלִי, בִּקְצֵה הַמִּדְרָכָה הַמְּרֻצֶּפֶת, כְּלָבִים
מְרַחְרְחִים אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי. כָּתֵף נוֹגַעַת בְּכָתֵף בְּלִי נְבִיחָה. לְעוֹלָם
לֹא הָיִיתִי מִתְעַכֵּב עַל כָּךְ לוּלֵא הַחִישְּקוּק הַפִּתְאוֹמִי הַזֶּה לִכְתֹּב קַל וּמָהִיר לוּלֵא
הַתְּחוּשָׁה הַדַּקָּה, הַנְּחוּשָׁה הַמִּתְפָּרֶקֶת בִּי כִּתְנוּעַת הֲמוֹנִים לַכִּכָּר. בְּעֶצֶם
גַּם עַכְשָׁו לֹא הִתְעַכַּבְתִּי, רַק לְרֶגַע הִתְכּוֹפַפְתִּי לְהָזִין בְּפַחֲמֵי הַמְּצִיאוּת אֶת
קַטָּרֵי הַיְּצִירָה. כְּלוֹמַר הַכֹּל הוּא חֳמָרִים וּנְגִישׁוּתָם. חֳמָרִים וּמְחִירָם. חֳמָרִים וּנְצִילוּתָם.
גַּם הָעֲצִירוּת הַכְּפוּיָה הַזּוֹ, הַמִּסְנֶנֶת הַדַּקָּה, הַחֲמוּרָה כְּמוֹרָה בְּרִיטִית אֲסוּפַת שֵׂעָר
אֵינָהּ אֶלָּא הַעֲלָאַת הָרַף הַמְּקוֹמִי, בִּדּוּל עִסְקִי, מִגּוּן עַצְמִי מִפְּנֵי שְׁבִירַת שׁוּק הַשִּׁירָה.

רשימות מעבר – 1

עוד שבוע עוברים בית. החדרים הולכים ומתרוקנים מרהיטים, הולכים ומתמלאים בקופסאות. 
והנה הערב אני מוצא את עצמי בתנוחה הבלתי נמנעת: יושב בגופיה על כסא קש, רכון מעל ארגז קרטון ענק, מלא זכרונות נייר.

מכתבי אהבה, מכתבי גילוי לב, מכתבים שנועדו להרשים. מכתבים שקבלתי. ששלחתי. שלא שלחתי. פתקים. יומנים. הכל עומד צבור ודומם במשך חודשים ושנים – מנוער רק במעברים כגון אלה. ואולי בכלל זו הסיבה שפעם בכמה שנים אנחנו קמים והופכים לכמה שבועות את חיינו ומשתקעים מחדש במקום אחר – מהגעגוע לפתוח את הארגזים המתפקעים הללו שפותחים אתם את הארגזים שבפנים.

ושירים. כמה שירים. עשרות, אולי מאות. מנין בא השצף הזה ? איזו יד משוחררת, חפה מאחריות, לא נרתעת מלהתרועע בחברה מילולית רעה של חוסר הידוק, אי-דיוק, קלישאות, צרופים כבולים. שמה פס על העולם ועושה את הדבר שלה כמו שיוצא לה באותו רגע בלי להסתכל מאחורי הכתף כל הזמן. ובתוך כל זה יודעת, בין ערמות ההבל, להבליח מעת לעת עם פנינים. וגם עליהן לא להתעכב.

מתי לאורך 15 השנים שחלפו מאז הארגז הזה, אני שואל את עצמי, עברתי מהברזלים לסלונים הרשמיים, המעונבים. מהמדרכות של השכונה למעבדות עם חלוקים לבנים ? קשה לומר. אבל עברתי.
אין בי צער על התהליך הזה אבל הערב, כשידיי טובלות עד המרפק בדפים מצהיבים, אני מבין שאני נושא בתוכי גם הרבה געגוע לימים ההם. ללרדת למטה אחר הצהריים, כל אחר צהריים, לבעוט קצת בכדור עם המילים.