כבר כמה שנים שאני עוקב אחרי חטיבת הטקסטים הזו של של אורית קרוגלנסקי שהפכה בימים אלה לספר. "אחד עשר קצרים לאהובי הפסיכופט ועוד כמה לילות סתם" הוא אוסף של ששה-עשר קטעים קצרים, עזים, המתעדים סידרה של מפגשים כמו-מיניים בין שתי דמויות, הוא והיא. אני כותב "כמו-מיניים" כי מה שמתחולל בין הדמויות בכל מפגש כזה הוא מצד אחד מין קיצוני מאוד, פנטסטי לגמרי, ובו בזמן הוא איננו מין כלל אלא תעוד של שרשרת התנגשויות רגשיות אלימות ומפותלות, כאילו הרים מישהו את מכסה המנוע מעל מכונת היחסים וחשף את המנגנונים המניעים אותה. 

קשה להכין מישהו למפגש עם הספר הקטן הזה. יש בו איזו  סגולה של  'אחרות' יסודית שהופכת את הקריאה בו לחוויה נדירה. אלה טקסטים שמותירים לקורא בהם רק שתי ברירות: לדחות אותם מפניו בכוח או להחשף בעוצמה למשהו חדש. יש בהם חוסר יראת כבוד מוחלט כלפי הקורא שלהם: הטקסט מושיט אליך יד, אוחז אותך בצווארונך ומושך בכוח. הפעלת כוח נגדי ונמלטת? לך לשלום. נשארת? – על כורחך אתה נגרר ונמשך ומונף ונחבט ונמרט כמו בסרט מצויר. זו כוחניות שאיננה נובעת מרוע אלא מעצם טיבם של הטקסטים האלה – כמו לשחק עם אריה.

ולא אמרתי עדיין דבר על הציורים המלווים את הספר. ארבעה-עשרה תמונות של האמן רוברטו סוטו, מרביתן של דמות גברית בודדת בגוני כחול-סגול-דיו עם הרבה לבן. היסוד החוזר בכל התמונות, האטום של הקומוניקציה הויזואלית שלהן, הוא כתם שצורתו מזכירה יותר מכל אמבה או תא. הכתמים הללו פזורים בתוך הציורים, שטים בתוכם כמו בנוזל, לעיתים שני כתמים כאלה או יותר נפגשים ומתמזגים ליצור כתם חדש, לעיתים הם מאורכים ולעיתים קטנים ופחוסים, לעיתים הם צפופים מאוד ולעיתים פזורים בדלילות. הפלסטיות הזו, התנועה הלא צפויה, האלימה-מצחיקה, של התמזגות-היפרדות, היא ניסוח ויזואלי שלוכד איזו מהות בסיסית ביחס לתנועתם הפנימית של הטקסטים הללו.

הקשר בין העבודות לטקסטים הוא שיעור נפלא על האופן בו שתי אמנויות יכולות לקיים ביניהן דיאלוג. מחד יש כאן שני גופי יצירה נבדלים מאוד, שכל אחד מהם עומד לחלוטין בפני ובזכות עצמו. יחד עם זאת, הבחירה להביא אותם בכפיפה אחת חושפת את הקירבה היסודית שיש ביניהם, את האופן שבו הם הדהוד עומק זה של זה. זו איננה קירבה "איורית", כלומר הטקסטים והציורים אינם פשוט נוגעים באותו סוג של חוויות קיום באופנים אומנותיים שונים. מדובר בשני יצירים אמנותיים שונים מאוד השרויים בסמיכות פיסית בתוך הכריכה הקשה של הספר ומתוקף כך מקיימים ביניהם יחסים המייצרים דבר מה חדש, שאיננו קיים בתוך אף אחד מהם כשלעצמו. יחסים שבמובנים רבים הם המחשה חיה ליחסיהם של הגבר והאישה שבתוך הטקסטים.

עוד מערכת יחסים אמנותית שהספר הזה מקיים  מוצגת בימים אלה בגלריה ברוורמן. האמן רומי אחיטוב יצר עבודת וידאו מרשימה שבמסגרתה מוקרנים על מסכי ענק ביצועים של כמה מן הטקסטים בספר בשפת סימנים. התערוכה ננעלת, אם אינני טועה, בסוף השבוע הבא. 

רק עכשיו, כעבור שנים ובעקבות כמה שיחות עם אורית קרוגלנסקי בביקור האחרון שלה בארץ, נפקחו עיני לאופן נוסף להתבונן בטקסטים הללו: כאנימציה מילולית שבה כל טקסט הוא סירטון קצר. קריאה כזו מגלה דבר שלא העליתי בדעתי מעולם: יש בטקסטים האלה משהו מצחיק. כל קטע בספר הוא התרחשות פלסטית כזו, שאם קוראים אותה לגמרי כפשוטה ומקרינים אותה בראש, מקבלים סרטון מצויר שהוא קודם כל משעשע מאוד. רגע אחר כך מביטים מטה – ומתרסקים (כמו שקורה לדמויות בסרטים מצוירים שנמצאות מעל תהום אבל בגלל שאינן יודעות זאת הן ממשיכות ללכת כאילו כלום). ובעקבות חווית הקריאה הזו עולה בדעתי גם כמה צר האופן בו הבטתי עד היום באנימציה. כלומר כמה כלאתי אותה בגבולות הז'אנר שלה, כלומר איך מעולם לא ייחסתי להתרחשות הפיסית חסרת הגבולות שהמדיום הזה משופע בה שום משמעות רגשית או אחרת. במילים אחרות, אף פעם לא ראיתי את הטקסט שמאחורי האנימציה, וגם על כך יש לי להודות לספר הזה.

הספר יצא בהוצאה עצמית וניתן להשיגו הן בגלריה ברוורמן במסגרת התערוכה והן בחנויות הספרים 'תולעת ספרים' (ככר רבין), 'הנסיך הקטן' (סמטה אלמונית) ו-'סיפור פשוט' (רח' שבזי בנוה צדק).

בתוך 154 הסונטים של שייקספיר ישנה חטיבה של 26 סונטים (127-152) הידועה בתור "הסונטות לגברת השחורה". כולן מופנות לגברת כלשהי, שחורת עיניים ושחורת שער וככל הנראה גם בעלת עור כהה, שכלפיה יש לכותב תערובת עזה של רגשות משיכה, זעם, ייאוש, התמכרות, לעג והערצה המסתחררים כולם בעוצמה ובחן בלתי רגילים בטקסטים הללו.

האהבה לטקסט כלשהו מולידה לא אחת את התשוקה לתרגמו. במקרה שלפנינו, לעומת זאת, הולידה המשיכה לחטיבת הסונטים הזו (שהפכה עבורי כשלעצמה בשלב מסוים למעין 'גברת שחורה' ) תשוקה הפוכה – לתרגם אל תוכה, כלומר להשתמש בה כשפת/סוגת יעד.
הטקסט הבא הוא לפיכך נסיון לקחת טקסט עברי ידוע מאוד ולתרגם אותו כסונט לגברת השחורה.

בין המזהים נכונה יוגרל קופלט.

Fairer than spring’s fairest, clearest day,
Unyielding memory of thy figure shines.
As divine presence breaks through a dark clouds array,
And to its light the eye confines.
Why dost I pine within and suffer so,
To tell the longing fever of my love?
I urge my words yet stubborn, they won’t go
As time creeps on, leaving nothing to be spoken of.
Dark, drudging days award my wake
With barren fields of thine things past.
Haste back, my music, to relieve this ache
That none can mute, nor I outlast.
   Amongst thy voids you flower in this garden of my doom,
   Your sweet fragrance the eternal evidence of my mortal bloom.         

(מתוך הספר "שייקספיר", אסופת יצירות של יוצרים שונים בעקבות טקסטים שייקספיריים, הרואה אור בימים אלה בהוצאה החדשה 'אורות הכרך')

הבוקר החלה באתר 'חלל' רנגה שניה. למשך ארבעת הימים הקרובים תתווסף אחת לשעתיים בערך חוליה חדשה. הכינו את קוראי הרסס, מרקו את כפתורי ה-F5.

המשתתפים: זלי גורביץ, איתמר שאלתיאל, אדוה ליבני, תומר ליכטש, רועי ארד, צחי גולדברג, ענבל כהנסקי, אורי שכטר ואנוכי. 

מה זו רנגה? כאן.
את הרנגה הקודמת, שהתקיימה באביב האחרון, אפשר לקרוא כאן (צריך לגלול מעט למטה).

בוקר טוב.

הצמד הירושלמי המוכשר להפליא המתקרא קבוצת sala-manca מעלה יצירה חדשה במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון רחוב בבת-ים בשלישי עד חמישי הקרובים. 
מסוג הדברים שאפשר להמליץ עליהם בביטחון מלא עוד לפני שראית.