השוטר השלישי, פלאן או'בריאן, הוצ' הקיבוץ המאוחד

הספר הזה לא דומה לשום ספר שקראתם לפניו. גם אם קראתם בחייכם ספרים מהסוג שנאמר עליהם שהם לא דומים לשום ספר שקראתם לפניהם, הספר הזה לא דומה להם בכלל. אין כמעט דבר הלל שלא יהיה נכון לכתוב על הרומן הזה: הוא מצחיק (לפעמים מאוד מצחיק), הוא מפתיע, רהוט, קולח, שנון, מקורי להפליא, מעורר מחשבה. מותח. לפרקים אפילו מפחיד. הוא חגיגה אינטלקטואלית ששזורה באיים של ליריות (בייחוד בכל האמור בתאורי הנוף שבו). אבל מתחת לכל זה, וזה מה שהופך אותו לחד פעמי כל כך, זהו גם ספר מאוד נוגע ללב.

הקלאסיקה האירית הלא מאוד מוכרת הזו משנת 1940 (שפורסמה לראשונה רק ב-1967, שנה אחרי מותו של המחבר) היא סיפורו של אחד, גיבור בלי שם, שמרגע מסוים מקבלים חייו תפנית מפתיעה שאחריה לא ישובו עוד לעולם להיות מה שהיו לפנים. אם יש כאן עלילה במובן המקובל של המונח הרי שהיא מתרחשת כולה בחמישה-עשר העמודים הראשונים של הרומן. מנהל בית-המרזח המשפחתי שבבעלותו של הגיבור מצליח לשכנע אותו לרצוח את שכנם הערירי, מאדרס הזקן, על מנת לגזול את קופסת המזומנים השחורה שלו ולהתעשר אחת ולתמיד. הרצח מתבצע באישון לילה בעזרת משאבת אופניים ואת חפירה והתיבה מוטמנת במקום מבטחים עד יעבור זעם. שלוש שנים מאוחר יותר, כשמגיע הגיבור לביתו של מאדרס להוציא את התיבה שהוחבאה בו הוא פוגש בזקן ההרוג, חי ושותה תה בחדר בו טמונה התיבה. 
                                                                                                       

מכאן והלאה, על פני קרוב למאתיים עמודים, נפרשת מסכת בלתי אפשרית, ועם זאת הגיונית להפליא של ארועים הכוללת צמד שוטרים שכל מעינייהם נתונים לטיפול בתלונות על גניבות אופניים, פגישה עם מנהיג האנשים החד-רגליים, ירידה במעלית אל העולם הבא, גילוי האומניום, החומר שממנו באמת עשוי העולם, צו הוצאה להורג, בריחה נועזת על אופניים אנושיות למחצה ופגישה מכרעת עם השוטר השלישי המסתורי שתחנת המשטרה הפרטית שלו שוכנת, איך לא, בתוך קירותיו העבים במיוחד של ביתו של מאדרס הזקן.

את כל המסכת הפרועה הזו מלווים, כמו נהר הזורם בצידי הדרך הראשית, קטעים והערות שוליים מהגותו של הפילוסוף, הפיסיקאי והפסיכולוג המהולל דה-סלבי, אלילו הרוחני ונדבך מרכזי בעולמו הפנימי של הגיבור. ענק הרוח הבדוי הזה  משמש בה בעת כקריקטורה מבריקה של עולם המדע וכמפתח להבנת נפשו של הגיבור.
כי מעבר לכל הזיקוקים והלהטוטים, הספר הזה, ובזאת גדולתו האמיתית, הוא בסופו של דבר תאור אינטימי, מרגש מאוד, של אדם שנפשו התאבנה. אדם השרוי בסוג של אוטיזם ריגשי והדרך היחידה שנותרה פתוחה בפניו להבין את העולם היא דרך הרשתות האנליטיות שהוא מטיל עליו באמצעות שכלו. פעם אחר פעם מתאמץ המוח המחודד עד קצה גבול היכולת ללכוד את מה שלעולם לא נתן להבין אלא ברגש. התוצאה היא אוסף מופלא ומכמיר לב של אבסורדים ויצירי בלהות לוגיים אחרים.

(פורסם ב-4.3.04 בגרסה מקוצרת מעט ב-'צומת השרון').

שירים כדאיים – כשנהרג האיש ההוא – אדמיאל קוסמן

קטגוריה חדשה. כשמה כן היא. שירים שהמפגש איתם היה כדאי בשבילי. כלומר, שירים שהרווחתי משהו מן המגע אתם, שמשהו ממשי מתוכם מצא את דרכו לתוך הכתיבה או אל תוך המילון הפנימי – ונשאר שם. לא תמיד קל לכתר במילים מהו בדיוק אותו דבר. אפשר לנסות. ננסה.

האם שירים כדאיים אינם, בפשטות, אוסף של שירים יפים ? 
לא בדיוק. הכדאיות שמדובר בה כאן היא משהו חומרי, לקחני יותר. לא כל שיר שיובא כאן היה נכנס לרשימה דמיונית של השירים היפים ביותר בעיני. ולהיפך, לא כל שיר יפהפה שפגשתי הסתבר ככדאי עבורי במובן המאוד מסוים שאני מתאמץ למפות כאן (מה שלא הופך אותו, כמובן, לבלתי כדאי מבחינות אחרות). הקריטריון היחיד המאגד את הטקסטים הללו הוא שמכל אחד מהם לקחתי משהו, ואני מחזיק בו מאז.
אפשר אולי לדמות את זה לסוג של אלבום תצלומים פואטי, לאו דווקא כרונולוגי, של היבנות ככותב וכקורא. אנתולוגיה פרטית מצטברת של עסקאות שירה טובות.

השיר הראשון הוא השיר הראשון מתוך הספר הראשון של אדמיאל קוסמן – "ואחרי מוראות מעשה השיר", שיצא ב-1980 בהוצאת מסדה, בסדרה הצנומה והיפה של "ספריה קטנה לשירה" בעריכת אמיר גלבוע ז"ל. ספר מאוד אהוב עלי.
 

כשנהרג האיש ההוא
 
כְּשֶׁנֶּהֱרַג הָאִישׁ הַהוּא, שָׂרוּעַ בְּצַד הַכְּבִישׁ
וְרֹאשׁוֹ הַבָּקוּעַ שׁוֹתֵת דָּם,
הָיְתָה לִי הִזְדַּמְּנוּת נְדִירָה
לְהַסְבִּיר לְךָ כַּמָּה מִסּוֹדוֹת הַתְּפִלָּה .
 
גַּלִּים שֶׁל חֲרָדָה נָשְׁבוּ עִם הָאֲוִיר הַקַּר
מִכִּוּוּן הַיָּם לַחְלֹף מֵעַל לְחִי
הֶהָרוּג הַחֲלָקָה לְמִשְׁעִי, לִנְגֹּעַ
בְּנִתְזֵי הַדָּם. כְּשֶׁיָּרַד
הַלַּיְלָה שָׁמַעְנוּ
כָּל הַזְּמַן שַׁיָּרוֹת שֶׁל פַּחַד נָעוֹת
מֵעָלֵינוּ כְּמוֹ עֲנָנִים מְאַיְּמִים.
 
הַתְּפִלָּה – אָמַרְתִּי לְךָ אָז בְּצִדֵּי הַכְּבִישׁ הָרֵיק – הִיא
נְגִיעָה חֲרִישִׁית וַעֲדִינָה בַּחוּטִים הַסְּמוּיִים הַמַּרְקִידִים
אוֹתָנוּ כְּבֻבּוֹת תֵּאַטְרוֹן עַל הָאֲדָמָה
הַזֹּאת.

דבר מעניין יש בשיר הזה. הבית הראשון מבטיח ("להסביר לך כמה מסודות התפלה"), הבית השלישי מקיים ("התפלה…היא"). מה עושה כאן הבית השני, שהוא גם הארוך מבין השלושה ? נסו להשמיט אותו. מבחינת התוכן לא נגרע דבר. מבחינת המהות לא נותר דבר.
כמה מסודות השירה.

הוצאת כתום – שלושה ספרים ארוטיים

ג'ני מתעופפת – עפרה ריזנפלד
שמועות על אהבה – יעל נאמן
12 פגישות – מיכל זמיר

הוצאת "כתום" החדשה משלחת אלינו שלושה ספרים המוגדרים "ארוטיים". שלושתם מעוצבים להפליא, שלושתם כתובים על ידי נשים ושלושתם, במפתיע, סובבים סביב אותו נושא: התא המשפחתי הבורגני, ה"מהוגן" שמתפרק מבפנים מכוחה של מיניות מתפרצת. אולי כפי שהמו"לות המקומית ה-"מהוגנת" שלנו נפרצת פתאום על ידי המשב הפורנוגרפי הרענן הזה.
 
'12 פגישות', החלש מבין השלושה, מביא את סיפורה של לילי, אשה בתחילת שנות הארבעים שלה, נשואה, עם ילדים, מאהב סולידי וחיים בורגניים נוחים שמגלה שהיא חזרה בבת אחת  "להיות מזדיינת, במובן הכי שפל של המילה". במהלכן של 12 פגישות עם הפסיכיאטר היא מגוללת שרשרת עלילות מיניות ופנטזיות שכוללות גם את הפסיכיאטר עצמו, שבשלב מסוים נעתר ובאקט טיפולי מפוקפק מעניק לה אף הוא מחסדיו.
זה ספר שלא מחליט מה הוא מתכוון להיות ולכן נופל בין הכסאות. כרומן פסיכולוגי הוא חסר עומק ולא מספיק מעניין, כספר סקס הוא פסיכולוגי ומודע מדי לעצמו. גם העובדה שכמחצית תאורי הסקס הן פנטזיות של הגיבורה איננה מיטיבה עם הספר. ספר ארוטי טוב צריך להיות מכוון לבניית הפנטזיה של הקורא. כשהגיבורה עצמה עוסקת כל כך הרבה בדמיונות היא מאלצת את הקורא לבנות את הפנטזיות שלו על גבי אלו שלה. פנטזיה מדרג שני כזו מותירה אותו (על כל פנים אותי) לא מסופק.  
 
"שמועות על אהבה", ספרה של יעל נאמן, איננו בעצם ספר ארוטי. זוג חדש, טלי ושי, מגיע לבניין משותף. כעבור יום אחד בלבד מוצאת את עצמה טלי בזרועותיו של אמנון, השכן ממול. משם והלאה מתחילה להתגלגל מסכת הלבטים והיחסים המסתבכים בין הזוגות. מדובר כאן בעצם ברומן יחסים נוסח יעל הדיה שעבר השתלה של סצנות סקס. ההשתלה, ברוב המקרים, עוברת בהצלחה אבל בבסיסו הספר הזה נותר רומן קולח, קריא מאוד על התפרקות הזוגיות הבורגנית, וכשכזה הוא ספר מצוין להעביר אתו שעה פנויה. סצנות הסקס טובות למדי אבל אין להן מספיק נוכחות כמותית ועלילתית בספר כדי להפוך אותו לארוטי באמת.
 
היחיד מבין השלושה שמרים את הכפפה הארוטית והיא מתאימה לו בדיוק ליד הוא "ג'ני מתעופפת" של עפרה ריזנפלד. יש בו עלילה שסקס הוא הציר העיקרי שלה. יש בו זיונים מוצלחים בדרך כלל, יש בו דמות ראשית שכיף לפנטז עליה, והוא לוקח את עצמו בדיוק במידה הנכונה של קלילות. העלילה היא ואריאציה על הנושא הבסיסי ביותר של ספרי סקס. בחורה צעירה ויפה במסע של שחרור מיני במהלכו היא מקפצת בחדווה בין מיטותיהם של טיפוסים מטיפוסים שונים בשלל תנוחות והרכבים. אי שם, כעבור כשני שלישים, הספר מאבד מעט את דרכו והופך לסחרחרה של זיונים שמדשדשת במקום מבחינה עלילתית ומתחיל קצת לשעמם, אבל הוא שב וממריא על גבי סילון של שתן בפרק הסיום המצוין.
 
 שלוש יריות הפתיחה של הוצאת כתום הן, בסיכומו של דבר, צליל מבורך בנוף המו"לי הבתול שלנו, גם אם לפחות שתיים מהן פוגעות די רחוק מן המטרה. נמתין למקבץ הבא, ולאלה שאחריו, בתקווה שאחרי כיול מערכות מסוים תצמח כאן תחילתה של יזיזות מופלאה.

(פורסם, בקיצורים קלים, ב-'צומת השרון', 19.02.04).

יש לי שכן שעובד בערוץ 10 – המלצה

אני רוצה להמליץ על הספר הקטנטן והמקסים/מכמיר לב הזה, שככה קוראים לו.
מבחוץ הוא נראה כמו פנקס רישומים קטן, מאלה שקונים בכמה שקלים בחנויות לדברי כתיבה. על הכריכה החומה מודבק (ממש מודבק, עם דבק והכל) תצלום של ילד, בן שמונה בערך, בסלון ליד טלוויזיה. טלוויזיה כמו פעם, כמו שהייתה לנו. סלון כמו פעם, כמו שהיה לנו. ילד דומה בדיוק למה שאני זוכר שהייתי.

בפנים יש אוסף של אמירות קצרצרות. שורה, שתיים, לפעמים ארבע, לא יותר, שיושבות על הקשת שבין הברקה קופירייטרית להייקו מודרני, אבל בעצם לא זה ולא זה. מין יומן של הבלחות, מצחיק – אירוני – מלנכולי (לפעמים גם קצת מטופש) שבמרכזו הטלויזיה כציר שסביבו סובב הקיום. כישות שביחס אליה מתפענח כל דבר בעולם. אישי, חברתי, פוליטי.

זה יומן של תודעה עירונית, סינגלית, קרייריסטית, אולטרה-מתוחכמת שמרימה להרפי-עין את המבט שלה מהמסך הקטן ומתבוננת בחייה, החוצה ופנימה. מה שנפלא בספרון הזה הוא שהוא מצליח ללכוד באמצעים פשוטים כל כך ובהרבה קבלה ואמפתיה את הנימה המדויקת של סוג הקיום הזה. בעיקר את הרגעים העצובים בהם משהו עמוק מנסה להתבטא ונחסם בתקרת הזכוכית של אמצעי המבע השטוחים של נפש שמזונה הרוחני הוא אלפי שעות טלוויזיה ומליוני שנינויות. 

בכוונה אני לא מביא כאן דוגמיות. כל אחת מהן, לבדה, תקרוס. אבל יחד הן מצטברות למשהו חי ומקורי שמאוד לא כדאי להחמיץ.

אני, כלומר אישתי, מצאנו אותו ב-'סיפור פשוט' בנוה צדק. ב-'פרוזה' לא ראיתי, אבל זה לא אומר שאין. אולי יש גם ב-'חותם' וכיוצא באלה. בסטימצקי לא הייתי אפילו מנסה. ויש גם הדוא"ל המצחיק הזה, שמופיע בדף הפותח, אולי דרך שם: jean_pier_ltd@yahoo.fr

כתב את הספר יונתן רז פורטוגלי, שגיגול מהיר על השם שלו מעלה בדיוק שום-כלום. כל היודע דבר ישמח אותי מאוד אם יאיר את עיני.

הילפתות

בחצר, ענת בן-שאול, שמן ואקריליק על בד, 2003

הציור הזה כתוב על הבד כמו טקסט, משמאל לימין, מלמעלה למטה. את הציור הזה צריך לקרוא דרך אלכסוניו. ראשית, אולי גלוי מכולם, האלכסון המפריד בין השטח המרוצף לבין הדשא. חותך את הבד לשני עולמות של צבע; החום-ורדרד הבהיר, הרך של הריצוף, ומולו עולם הצמחייה הירוק, הכהה, של הדשא, העצים והשיחים. אותו ורדרד חוזר גם בחומת הבטון הנמוכה, התוחמת את הדשא מן העבר השני ובבמת הבטון הקטנה שבקצה. על קו התפר בין שני עולמות הצבע הללו ניצבות שתי הנערות וכלביהן. גם מעורן של הנערות מהדהד הורוד הזה, מידיהן, מחלקות גבן החשופות. וגם, בשינוי גוון, מבגדה של הנערה השמאלית.
אלכסון נוסף, מקביל לראשון, נמתח לרוחב מרכז הציור, מחבר בין ראשי הנערות. עוד כמה אלכסונים קטנים מצטרפים להדגישו: השולחן בפינה השמאלית התחתונה, הקו היורד מן המותן עד כף רגלה הימנית של הנערה השמאלית, קווי המותן של הנערה הימנית, יד ימין של כל אחת מן הנערות, השתפלותו של גוש הצמחיה הגדול משמאל, שיפועיהם של גגות הרעפים שברקע.
מה מספר האלכסון הזה ? 
האלכסון הזה כותב את סיפורה של הנערה בזמן. כי רק נערה אחת יש כאן, נערה ואלכסון המספר את השתנותה. הורוד הרך של החולצה מן החלק השמאלי מסמיך ומתרכז עד היותו לאדום-דם של החולצה על הגוף הדרוך מימין. גם שטח העור החשוף גדל מאוד (כאילו מעכל האדום העז את הבד עליו הוא מונח). הגרביים, שהיו לבנות, התכסו עתה בפסים שחורים. השיער האסוף הפך כהה יותר, ופזור. ידיה, שהיו מונחות ברישול רפה על מותניה, נמתחות. גבה נרכן. הכלב משתנה גם הוא – מכלבון חום בהיר, נטול פנים, העומד בינה לבין הדשא, לכלב גדול, שחור, פניו גלויים, תמהים על תנועת היד באמצעותה מסיטה אותו אדוניתו מעל פניה. כי בין הנערה מימין לבין הדשא כבר אין חוצץ. רגלה האחת נוגעת עוד, רק עם קצה הגרב, באזור המרוצף, השניה כבר חוצה את הגבול ויורדת אל הדשא עצמו.
הציור הזה לוכד רגע של הכרה, של הלפתות. הגרפיקה הנפשית של הטלטלה העוברת את הנערה הזו, המשנה אותה באחת, נתונה באבחת שני אלכסונים סותרים – זה שבין הריצוף לדשא ומולו אלכסון אחר, נסתר יותר, הנע בכיוון הנגדי, מימין לשמאל: אלכסונה של חומת הבטון הנמוכה שממול. המבט המנסה לראשונה לקלוט בבת אחת את שני הקווים הללו חש בטלטול הזה, כאילו נעקרה כל החצר באחת ממקומה, נטתה לצד אחד ומיד אחר כך על צדה השני.
ובתווך, בין שני האלכסונים הללו – הדשא עצמו. לעיני הנערה השמאלית, המביטה (באלכסון) מטה, הוא מתראה כברכה של ירוק בהיר וחשוף, מלבד צלם המועט של השיחים הנופל בקצהו הרחוק, סמוך לבמה הקטנה. אך חציו הימני, זה שאליו לא הביטה קודם לכן, שרוי באפילה עמוקה יותר, מתמסרת הרבה פחות להיות מוסברת על ידי צללים שמטיל עליה עצם זה או אחר. אפילה כשלעצמה. ובגבול האפילה, על קו האור, הישות היחידה בציור שאיננה מונוכרומטית – כדור.  
כדור תכלת עז. כדור ילדים. כדור ילדות. במרכזו פס צהוב בטוח עם פיתוחי אדום, ושלושה כוכבים אדומים-צהובים מעטרים אותו. אם נביט בו בדרך מסוימת נראה שיש לו פנים: שני כוכבים עיניים, כוכב אחד פה, הפס הצהוב הוא קשת השיער  – פנים תמהות, תמות, הבעתן זהה לזו שעל פניו של הכלב – ומפניו של הכלב אל פני הכדור נמתח אמנם אלכסון פנימי, אלכסון עומק של הציור. ומצטרף אליו אלכסון עומק נוסף – בין הכסא הלבן ההפוך והכדור. ושניהם מלווים את הדרכותה של הנערה ומושכים פנימה, אל עומק הדשא. זהו הרגע להבחין שמכנסיה של הנערה שינו גם הם את צבעם. כבר לא שחורים כשהיו משמאל. מתוך השחור שלהם זורחת עתה תכלת, התכלת של הכדור.
התכלת העזה הזו היא שמניעה את התמונה. היא הציר סביבו נכתבת ההתרחשות. בבת אחת, כמו לראשונה, רואה הנערה את עזותו של הכדור ונלפתת. מאותו רגע נמתח האלכסון והיא שוב איננה אותה נערה. משהו נעור בה ומתחיל לזהור. מתוך הורדרד הרך, הבהיר, הבטוח, התוחם את חייה ומרצפם בוקעת אפלת הדשא, ומתוכה הכדור וצבעיו. חומת הבטון הנמוכה, הבמה החשופה, גדם העץ, שני הכדים הריקים, פינת השולחן נטולת המפה, הכסא ההפוך, כל אלה הם הפכיהם של הדשא והכדור. הם גרורותיו של האזור המרוצף של החצר, של כל מה שאינו דשא. כל מה שאותו מהדהדים גם שלדי הבניינים, הגגות והעגורן שברקע. אותו נמנום ורדרד, רך, המזדחל אט אט, מכתר את הדשא, מאיים להווריד גם אותו.
 
אך הדברים אינם מסתיימים כאן. האם תחצה הנערה את קו הריצוף אל אפלת הדשא ? האם תגיע ותאחז בכדור ? אולי תוותר ותשוב אל הבטון ? איננו יודעים. הציור, כמו הנערה, נותר תלוי. עניינו הוא רגע ההתגלות בלבד. הרגע בו המוכר מתגלה באור חדש, עז. בו מבליחה המציאות מבין גדרות הבטון. זהו רגעה של האמנות. משם והלאה תיתכנה כל האפשרויות, אבל אל הרגע הזה מחזיר הציור שוב ושוב בכל התבוננות. 
ברגע בו אנו מבינים זאת הופך הציור לארס-פואטי. מתגלה לנו במלואו. בהרף העין הזה נעשה הציור כדור התכלת העז באפלת הדשא של הצופה. אז הוא עצמו נלפת וממנו אליו נמתחים האלכסונים.
 
(פורסם בגליון 150 של 'סטודיו', פברואר 2004)

שירים על שירה – ויזלטיר – חלק ב'

כאמור, מאותו ספר, מאותו מחזור כמו הקודם.
 
[שורות]
 
שֶׁלֹּא תִּבְרַח הַהַשְׁרָאָה הָיְתָה נוֹהֶגֶת
לִכְתֹּב שׁוּרוֹת עַל כַּף-הַיָּד.
אַחַר כָּךְ מַעֲתִיקָה
לַמַּחְבֶּרֶת, לְבַסּוֹף מְתַקְתֶּקֶת.
הַשּׁוּרוֹת, שֶׁפִּרְפְּרוּ חַיּוֹת עַל כַּף הַיָּד הַחַמָּה
גָּוְעוּ בַּמַּחְבֶּרֶת וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ
עַל-גַּבֵּי הַדַּף הַלָּבָן.
עַל-כֵּן, אֲנִי אוֹמֵר
לְעוֹלָם אַל תִּכְתְּבוּ שׁוּרוֹת עַל כַּף הַיָּד.
אַל תְּמַהֲרוּ. הַהַשְׁרָאָה לֹא תִּבְרַח,
וְאִם תִּבְרַח, מַה בְּכָךְ ?
 
מתוך "מכתבים ושירים אחרים" (הוצ' עם עובד, 1986).

ובהקשר הזה כדאי מאוד לקרוא את הראיון שהוא נתן להלית ישורון באחד הגליונות של חדרים (לא זוכר את המספר, אבל לפני 10 בטוח). ראיון שהכותרת שלו הייתה "אני כותב את מה שמתעקש".

מה קורה כאן ?

שירים על שירה – ויזלטיר – חלק א'


הנה זן אחר של כתיבה ארס-פואטית. כתיבה על שירה שלא מנסה ללכוד את מהות השירה /
כתיבה, כמו אצל כרמי או זך , אלא צוללת אל נבכי העשייה שלה.
זה שיר אינטימי מאוד על שירה. אינטימי לא במובן הרך אלא במובן של היכרות קרובה עם המלאכה. אינטימיות של מכונאי. 
וזה גם שיר
ויזלטירי מאוד: מדויק, ענייני, לא ממותק וחסר גינונים [נדמיין אדם מפלס את דרכו בהמון. השירים של ויזלטיר, אילו היו האדם הזה, היו מפלסים את דרכם בידיים, בהפעלת כוח, לא אלים אבל חזק ותקיף. לעיתים אפילו בלי לבחול באיזו ברכייה קטנה או מרפק כאילו מקרי לפנים]

[בעיה מס' 1]

בְּעָיָה מִסְפָּר 1, לְהוֹתִיר רַק אֶת הַמֻּכְרָח:
לִלְכֹּד אֶת הַקּוֹמְבִּינַצְיָה מִינִימוּם = מַקְסִימוּם.
אֶלָּא שֶׁהַמִּלָּה / מֻשָּׂג הַמֻּכְרָח הִיא עַצְמָהּ בְּעָיָה מִסְפָּר 1;
אֵין כָּאן שׁוּם מֻכְרָח בַּמּוּבָן הַמִּתְנַפֵּל
(
בְּרֶצֶף הָאֵרוּעִים הַיּוֹמְיוֹמִי),
כָּאן הַמֻּכְרָח וְהַתְנָיָתוֹ וְהַמְּיֻתָּר נֶהֱוִים בְּבַת-אַחַת,
"
בָּאִים לָעוֹלָם " כְּרוּכִים זֶה בַּזֶּה,
מוּטָלִים תְּאוֹמִים עַל הַנְּיָר
בַּמִּקְרֶה הַטּוֹב, וּבְמִקְרִים אֲחֵרִים
מִתְחַזִּים לְתִינוֹק אֶחָד אוֹרְגָּנִי –
עַכְשָׁו לֵךְ וֶהֱיֵה שְׁלֹמֹה וְהַמְצֵא תַּחְבּוּלוֹת גְּזֹרוּ .

עֲשֵׂה לְךָ מִסְפָּרִים:
לַהַב אֶחָד, רָצוֹן חַסְלָן לֹא לְהוֹתִיר –
לַהַב שֵׁנִי, רָצוֹן עִקֵּשׁ לֹא לְהַחְסִיר –
גַּם אָז נִשְׁאֶרֶת בְּעָיַת הַצִּיר,
אֵיפֹה לִקְבֹּעַ אֶת הַצִּיר ?
אַל תִּתְעַסֵּק בִּבְעָיָה זוֹ.
הָנַח לָהּ. תֵּן לָהּ
לְהַפְתִּיעַ אוֹתְךָ בְּקוּמְךָ אוֹ בְּצֵאתְךָ
בַּתַּחְפֹּשֶׂת שֶׁל פִּתְרוֹן. 

מתוך "מכתבים ושירים אחרים" (הוצ' עם עובד, 1986)

בפעם הבאה עוד שיר של ויזלטיר, מאותו שער בתוך אותו ספר נהדר.

מה קורה כאן ?

 

העולמות הקסומים של שר הטבעות, דיויד קולברט, הוצ' מודן, 2003

 כדרכם של מוצרי צריכה, הספר הזה מבטיח הרבה יותר ממה שהוא מקיים. במבט שטחי הכל נראה יפה ומושך: עטיפת הכרומו לוכדת את העין, הגודל של הספר מדויק, קצת גדול יותר מכף יד, מזמין להרים ולעלעל. "אוצר של מיתוסים, אגדות ועובדות מרתקות", מפתה כותרת המשנה. מה כבר יכול להיות רע באוצר של מיתוסים ואגדות מרתקות ? בפנים פרקונים קצרים, עמוסי איורים. בראש כל אחד מהם מתנוססת שאלה שהפרקון מוקדש לענות עליה, חלקן נשמעות מרתקות: איך נעשו האורקים כה כעורים ? האם מלחמת הטבעת מבוססת על מלה"ע ה-2 ? האם הוביטים מאמינים באל ?  ועוד כהנה וכהנה. מי לא היה רוצה לדעת ?

מדוע אם כן לא למהר ולרכוש את הספר הזה ? טוב ששאלתם.

 

ראשית, זהו ספר שטחי מאוד. התשובות שלו לשאלות שבראש כל פרק הן ברמה של סיכום של תלמיד תיכון. לכל אורך

 הדרך נסמך המחבר על אותם 3-4 מקורות (מצוינים כשלעצמם, אגב) ודולה מהם ברישול כמו על מנת לצאת ידי חובתו. ניכר גם שבחירת השאלות נעשתה לא על פי העניין האמיתי בהן אלא בהתאם לקלות מציאת התשובה בתוך המקורות הזמינים למחבר. התוצאה היא טקסטים שיעניינו לכל היותר ילדים

בגילאי 8-12 וגם הם, יש להניח, ימאסו בשלב מסוים בטון הפדגוגי מדי, המתנשא לעיתים, שמזכיר ספרי לימוד גרועים לחטיבת הביניים. כמובן שבשום מקום על גב הכריכה או בהקדמה לא נאמר שהספר מיועד לילדים. מדוע לאבד קונים פוטנציאליים תמימים ?

גם האיורים, שבמבט מרפרף נראים מבטיחים, מתגלים במהלך הקריאה כאוסף של דימויים ויזואליים שבלוניים, דוגמת אלה המצויים בשפע באינטרנט בחינם. דבר שרק מוסיף על תחושת המרומות של הקורא.

ואם בכל זה לא די, בא התרגום ומוסיף את הקש האחרון. ניכר שזהו תרגום שנעשה בחופזה וללא תשומת לב רבה. תרגום של לגמור וללכת. העברית עצית, לא קולחת, קרובה מדי לתרגום מילולי של האנגלית. התוצר הסופי שמקבל לידיו הקורא העברי הוא לכל היותר ברמה של טיוטת תרגום ראשונה (וגם כשכזו בינונית למדי) שלעולם לא הייתה צריכה לעבור את עינו של העורך ולרדת לדפוס.

 

השורה התחתונה: לספר הזה אין שום עניין בקוראיו. הוא מוצר צריכה. מלכודת מיותרת ומרגיזה. מרגע שהתפתיתם לשכבת האיפור המו"לי המיומנת ושלחתם את היד לארנק, תמו כל יחסיו ומחויבויותיו כלפיכם ואתם נותרים עם ספר טפל ומיותר על המדף ופחות 72 שקלים בכיס. חבל 


(פורסם ב-22.01.04 ב-'צומת השרון')