הספר הזה לא דומה לשום ספר שקראתם לפניו. גם אם קראתם בחייכם ספרים מהסוג שנאמר עליהם שהם לא דומים לשום ספר שקראתם לפניהם, הספר הזה לא דומה להם בכלל. אין כמעט דבר הלל שלא יהיה נכון לכתוב על הרומן הזה: הוא מצחיק (לפעמים מאוד מצחיק), הוא מפתיע, רהוט, קולח, שנון, מקורי להפליא, מעורר מחשבה. מותח. לפרקים אפילו מפחיד. הוא חגיגה אינטלקטואלית ששזורה באיים של ליריות (בייחוד בכל האמור בתאורי הנוף שבו). אבל מתחת לכל זה, וזה מה שהופך אותו לחד פעמי כל כך, זהו גם ספר מאוד נוגע ללב.
הקלאסיקה האירית הלא מאוד מוכרת הזו משנת 1940 (שפורסמה לראשונה רק ב-1967, שנה אחרי מותו של המחבר) היא סיפורו של אחד, גיבור בלי שם, שמרגע מסוים מקבלים חייו תפנית מפתיעה שאחריה לא ישובו עוד לעולם להיות מה שהיו לפנים. אם יש כאן עלילה במובן המקובל של המונח הרי שהיא מתרחשת כולה בחמישה-עשר העמודים הראשונים של הרומן. מנהל בית-המרזח המשפחתי שבבעלותו של הגיבור מצליח לשכנע אותו לרצוח את שכנם הערירי, מאדרס הזקן, על מנת לגזול את קופסת המזומנים השחורה שלו ולהתעשר אחת ולתמיד. הרצח מתבצע באישון לילה בעזרת משאבת אופניים ואת חפירה והתיבה מוטמנת במקום מבטחים עד יעבור זעם. שלוש שנים מאוחר יותר, כשמגיע הגיבור לביתו של מאדרס להוציא את התיבה שהוחבאה בו הוא פוגש בזקן ההרוג, חי ושותה תה בחדר בו טמונה התיבה.
מכאן והלאה, על פני קרוב למאתיים עמודים, נפרשת מסכת בלתי אפשרית, ועם זאת הגיונית להפליא של ארועים הכוללת צמד שוטרים שכל מעינייהם נתונים לטיפול בתלונות על גניבות אופניים, פגישה עם מנהיג האנשים החד-רגליים, ירידה במעלית אל העולם הבא, גילוי האומניום, החומר שממנו באמת עשוי העולם, צו הוצאה להורג, בריחה נועזת על אופניים אנושיות למחצה ופגישה מכרעת עם השוטר השלישי המסתורי שתחנת המשטרה הפרטית שלו שוכנת, איך לא, בתוך קירותיו העבים במיוחד של ביתו של מאדרס הזקן.
את כל המסכת הפרועה הזו מלווים, כמו נהר הזורם בצידי הדרך הראשית, קטעים והערות שוליים מהגותו של הפילוסוף, הפיסיקאי והפסיכולוג המהולל דה-סלבי, אלילו הרוחני ונדבך מרכזי בעולמו הפנימי של הגיבור. ענק הרוח הבדוי הזה משמש בה בעת כקריקטורה מבריקה של עולם המדע וכמפתח להבנת נפשו של הגיבור.
כי מעבר לכל הזיקוקים והלהטוטים, הספר הזה, ובזאת גדולתו האמיתית, הוא בסופו של דבר תאור אינטימי, מרגש מאוד, של אדם שנפשו התאבנה. אדם השרוי בסוג של אוטיזם ריגשי והדרך היחידה שנותרה פתוחה בפניו להבין את העולם היא דרך הרשתות האנליטיות שהוא מטיל עליו באמצעות שכלו. פעם אחר פעם מתאמץ המוח המחודד עד קצה גבול היכולת ללכוד את מה שלעולם לא נתן להבין אלא ברגש. התוצאה היא אוסף מופלא ומכמיר לב של אבסורדים ויצירי בלהות לוגיים אחרים.
(פורסם ב-4.3.04 בגרסה מקוצרת מעט ב-'צומת השרון').
אלכס בן-ארי 