"אי אפשר לבקר באותו מחסום פעמיים", כותבת ליה נירגד בפתיחת הספר בפאראפראזה צינית-מרירה על אימרתו של היראקליטוס. במקום הנהר החי, הזורם בחופשיות של האימרה המקורית, ישנו כאן המחסום – התגלמותה של אי התנועה. אל מחסום אחד כזה, מעט דרומית לקלנדיה, בין רמאללה לירושלים, שבה נירגד פעם אחר פעם, בכל אחד מששה עשר פרקי הספר הזה. בכל ביקור כזה היא מתארת בפירוט רב את ההתנהלות היומיומית בו. את הדרמות שחוזרות על עצמן שוב ושוב; הפלסטיני הזקוק לטיפול רפואי שמגיע למחסום עם מלווה אבל נאלץ להמשיך לבד או לוותר כי למלווה אין אישור מתאים, משפחות שנאלצות להמתין שעות בתור על טפן ומטענן בגלל איזה ברור עלום שיש לערוך ואיש אינו מזדרז לבצעו, פועלים שמעוכבים שעות ארוכות כעונש על כך שניסו, בייאושם, לעקוף את המחסום, נהג טרנזיט שרשיונותיו הוחרמו, בעל מקצוע שממהר לעבודתו אך מעוכב כי הנהלים השתנו והאישור שבידיו כבר איננו מתאים.
פרק אחר פרק חוזרות על עצמן ההתרחשויות, נבדלות זו מזו רק בפרטים הקטנים, ובדיוק בזה כוחו של הספר עוכר השלווה הזה. מי שמוכן ללכת את המסע שמציעה נירגד לקוראיה הופך, מפרק לפרק, מפרט לפרט, לבן בית במחסום, לצופה פעיל במלאכה היומיומית של הכיבוש. בין הפלסטינים, לחיילים, לנשות מחסום-ווטש הבלתי נלאות (שנירגד היא אחת מהן) הופך הקורא להיות חלק משגרת המחסום. ההיכרות הזו, שהולכת ומעמיקה ככל שמתקדמת הקריאה מדללת אט אט את שכבת המטענים האידיאולוגיים של הקורא, יהיו אשר יהיו, לטובת ההתרחשות האנושית הפשוטה, שאותה קשה לראות מבלי להזדעזע.
אלא שלמרבה הצער מה שנותנת נירגד ביד אחת, היא לוקחת באחרת. מי שנוטל עמו את הקורא למסע מסוג כזה, מי שמציע את עצמו כזוג עיניים מדויקות ומהימנות, חיב לשמור את המבט ואת הקול המדווח נקיים מכל שיפוט. אולם נירגד מניחה לא אחת לעמדה האידיאולוגית-מוסרית הברורה שלה נגד הכיבוש ונגד שהייתם של החיילים במחסום להגיח מתוך דיווחיה. כל מעידה כזו מערערת את אמונו של הקורא בדיווח שלה וזורקת אותו חזרה לשדה ההתנצחות הפוליטית שבו כלואים כולנו ללא סוף. ולמרות הכל, בחשבון אחרון מדובר עדיין במסמך חשוב ורב-עוצמה שראוי מאוד לכל אחד לקוראו.
(פורסם ב'צומת השרון', ב-4.6.04)
אלכס בן-ארי 