היום נצחתי את הבן של השכנים בסטנגה.
לא נס לחי.

Tim Bray, המוצלח כהרגלו, מביא השבוע שני פוסטים מעניינים מאוד.
הראשון הוא לינק והערה מאירת עיניים על העתיד שכבר כאן:
http://www.tbray.org/ongoing/When/200x/2004/07/07/BigTechnoNums  
השני הוא עדות אישית על משק כנפי ההסטוריה כפי שנצפתה כשהיא עוברת מעל הבלוג שלו :
http://www.tbray.org/ongoing/When/200x/2004/07/11/BrowserLinesCross

 

כמה נפלא לסכם כך את תקופתנו:

"מדוע שוב הכל קודר ? בגלל פצצת האטום, בגלל קצב החיים המואץ ? הנערות לובשות אותם מכנסי ג'ינס שלובשים הנערים ואלו ואלה, כך יש טוענים, רואים באהבה מין התעמלות."

(ז'ורז' סימנון, שעת הפעמונים, תרגם יהושע קנז).

 

[ וזה ה-'היום' של ה"העולם של אתמול" של סימנון, שה'עולם של אתמול' שלו הוא בעצם ה'היום' של 'העולם של אתמול" של צוויג. והיום כבר יש בינינו שמדברים בגעגוע על ה-'היום' של סימנון, בתור ה'עולם של אתמול' שלהם. ואיפה כל זה שם אותנו, שרק לא מזמן נולדנו ? ]

בימים המתוקים, הנפלאים האלה, כשעוגות קצפת של כדורגל מומטרות עלינו ערב ערב מן המסך הקטן, כשהעיניים בולעות בלי לשבוע מן השפע המרהיב, המהוקצע והקוסמופוליטי של יורו 2004 – כמה הולם לאזן את התפריט עם החוויה הצנועה, הנעימה והמקומית כל כך שמציע הספר הזה. להעלות מול כל אריות הכדורגל של אירופה את ההרכב האדום-צהוב-שחור של הפועל-בית"ר-ירושלים-ברעם.

החלוץ המרכזי שמעמיד חיים ברעם בספר הזה הוא סיפור יריבותן של שתי קבוצות הכדורגל של ירושלים, הפועל ובית"ר, בשנות החמישים ותחילת הששים. דרך עיניו של ילד, ואחר כך נער ובחור, שהכדורגל עבורו הוא הכלי המרכזי דרכו הוא מפענח את המציאות שסביבו. דרך עיניו נפרשים יחסי הכוחות בין שתי האגודות, יחסים שהם שיקוף של תמונת המצב הפוליטית והחברתית בישראל של אותם ימים.
שתי תובנות גדולות נחשפות בהדרגה בפני הקורא דרך עיניו של ברעם הצעיר. הראשונה היא תופעת ה"אנוסים", כלומר אותה שכבה של אוהדי בית"ר שבשל צרכים כלכליים-חברתיים (למשל מקום עבודה נוח באחד מגופי ההסתדרות) מסתירים את אהדתם האמיתית ומתחזים לאוהדי הפועל. שכבה שלתדהמתו של ברעם הצעיר היא רחבה מכל מה ששיער ומגיעה עד המעוזים "האדומים" ביותר. כך למשל נסים כהן, חבר ועד העובדים בחברת החשמל ו"עסקן פועלים מסור" ש"מרחף באוויר עם שאר אוהדי בית"ר, מתמוגג מאושר" כשבית"ר מנצחת במשחק בית את הפועל פתח תקווה האימתנית. התובנה השנייה, הנשענת על הראשונה ומרחיבה אותה היא ההבנה ההדרגתית שזרעי מפלתה של מפלגת מפא"י נבטו בחשאי כל העת; ניזונים מן העוורון לרחשי הלב האמיתיים של "העם" ומן היהירות האידיאולוגית שניסתה "לתקן" את "האספסוף ולהפכו לגוף של "פועלים". בכך פערה בינה לבינו תהום שלתוכה התדרדרה המפלגה בבחירות 77.
הספר הזה הוא ספר שכונתי במובן הטוב והרע של המלה. מחד הוא ידידותי ונעים מאוד לקריאה; פרקונים קצרים, קולחים, מלאים בתיאורים צבעוניים ומלאי פרטים של משחקי כדורגל ושל הדמויות הססגוניות של ירושלים של אותם ימים. מאידך הוא נגוע ברישול עריכתי וחוסר מיקוד. יותר מדי דמויות ועלילות משנה מופיעות לרגע ונעלמות בלי להותיר משקע, יותר מדי קפיצות לא מוצדקות קדימה ואחורה בין זמנים. ברעם מדלג בין המישורים השונים של הספר – ביוגרפיה פרטית, סיפור תקופתי צבעוני על ירושלים, תעוד של תהליך היסטורי פוליטי – מבלי להתחייב ברצינות על אף אחד מהם. אף על פי שכל אחד מן המרכיבים הוא מלא חן ולעיתים קרובות מאיר עיניים, חסר כאן ההידוק הנחוץ לספר צנום כזה בכדי להותיר את הקורא עם חווית קריאה משמעותית באמת.

(פורסם ב-24.6.04 ב-'צומת השרון')

המדור שמח לדווח על הצלחה ראשונה.
לאחר ביקורות חוזרות ונשנות על פגיעתו הרעה של ה'סמוראי האחרון', מופץ כעת הסרט בשלישית, הפעם בצורתו הנכונה, והוא כעת בטוח לצפיה.

המפגש הבא של מקרה מנוע יהיה ביום ששי הקרוב (סליחה על ההתראה הקצרה) ויוקדש לטיפול ה-10000 המפורסם (או 15000 או 20000, נדמה לי שדרישות היצרן משתנות בין דגמים). נראה מה בדיוק טיפול כזה כולל ומה המשמעות של כל אחד מהשלבים שלו. אחר כך כל אחד יוכל לעשות במקום טיפול מלא כזה לאוטו שלו בליווי צמוד של בוריס ויניב.

הנה מה שצריך להביא מי שרוצה לעשות בפועל את הטיפול:

• ארבעה פלאגים
• פילטר אויר
• פילטר דלק
• פילטר שמן
• שמן מנוע
• אפשר גם ספריי לניקוי קרבורטור (מהסוג שעולה 20-25 ש"ח לבקבוק – לא צריך את הכי יקר)

אפשר גם להביא רק חלק מהחלקים ואפשר, כאמור, גם לא להביא בכלל.
איפה קונים ? לא יודע. תסתדרו. כעקרון בכל חנות של חלקי רכב אמור להיות.
חנות אחת שבטוח יש בה היא 'אוטו מודיעין' שנמצאת ברח' הפלד באזור התעשייה של חולון.
מי שלא יצליח למצוא בסביבתו מוזמן לכתוב לי ואני אשאל את בוריס/יניב איפה יש חנות באזור שלו.

הפרטים
מתי: ששי הקרוב, 18.6, 14:00
איפה: מושב בית עוזיאל, משק 16
איך מגיעים: בית עוזיאל נמצא על כביש 44 (הכביש הישן לירושלים), כ-10 ק"מ אחרי רמלה (למי שבא מהמרכז). מרגע שמסתיים כביש הגישה למושב ומתחילים הבתים הראשונים, לוקחים את הפניה הראשונה שמאלה. נוסעים עם הכביש וסופרים שלושה פסי האטה. מטר לפני הפס הרביעי יש פניה שמאלה לחצר. זה המקום. על הפחים ליד כתוב "משק 16".
כמה זמן: בין שעתיים לשלוש, עם אופציה להדרן.
מה להביא: בגדים נוחים, פנקס, משהו טעים (אם בא לכם, ממש לא חובה)
מחיר: 50 ש"ח לגולגולת.

היה כיף. נורא כיף.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בקרוב המפגש השלישי.

"אי אפשר לבקר באותו מחסום פעמיים", כותבת ליה נירגד בפתיחת הספר בפאראפראזה צינית-מרירה על אימרתו של היראקליטוס. במקום הנהר החי, הזורם בחופשיות של האימרה המקורית, ישנו כאן המחסום – התגלמותה של אי התנועה. אל מחסום אחד כזה, מעט דרומית לקלנדיה, בין רמאללה לירושלים, שבה נירגד פעם אחר פעם, בכל אחד מששה עשר פרקי הספר הזה. בכל ביקור כזה היא מתארת בפירוט רב את ההתנהלות היומיומית בו. את הדרמות שחוזרות על עצמן שוב ושוב; הפלסטיני הזקוק לטיפול רפואי שמגיע למחסום עם מלווה אבל נאלץ להמשיך לבד או לוותר כי למלווה אין אישור מתאים, משפחות שנאלצות להמתין שעות בתור על טפן ומטענן בגלל איזה ברור עלום שיש לערוך ואיש אינו מזדרז לבצעו, פועלים שמעוכבים שעות ארוכות כעונש על כך שניסו, בייאושם, לעקוף את המחסום, נהג טרנזיט שרשיונותיו הוחרמו, בעל מקצוע שממהר לעבודתו אך מעוכב כי הנהלים השתנו והאישור שבידיו כבר איננו מתאים.

פרק אחר פרק חוזרות על עצמן ההתרחשויות, נבדלות זו מזו רק בפרטים הקטנים, ובדיוק בזה כוחו של הספר עוכר השלווה הזה. מי שמוכן ללכת את המסע שמציעה נירגד לקוראיה הופך, מפרק לפרק, מפרט לפרט, לבן בית במחסום, לצופה פעיל במלאכה היומיומית של הכיבוש. בין הפלסטינים, לחיילים, לנשות מחסום-ווטש הבלתי נלאות (שנירגד היא אחת מהן) הופך הקורא להיות חלק משגרת המחסום. ההיכרות הזו, שהולכת ומעמיקה ככל שמתקדמת הקריאה מדללת אט אט את שכבת המטענים האידיאולוגיים של הקורא, יהיו אשר יהיו, לטובת ההתרחשות האנושית הפשוטה, שאותה קשה לראות מבלי להזדעזע.
אלא שלמרבה הצער מה שנותנת נירגד ביד אחת, היא לוקחת באחרת. מי שנוטל עמו את הקורא למסע מסוג כזה, מי שמציע את עצמו כזוג עיניים מדויקות ומהימנות, חיב לשמור את המבט ואת הקול המדווח נקיים מכל שיפוט. אולם נירגד מניחה לא אחת לעמדה האידיאולוגית-מוסרית הברורה שלה נגד הכיבוש ונגד שהייתם של החיילים במחסום להגיח מתוך דיווחיה. כל מעידה כזו מערערת את אמונו של הקורא בדיווח שלה וזורקת אותו חזרה לשדה ההתנצחות הפוליטית שבו כלואים כולנו ללא סוף. ולמרות הכל, בחשבון אחרון מדובר עדיין במסמך חשוב ורב-עוצמה שראוי מאוד לכל אחד לקוראו.

 

(פורסם ב'צומת השרון', ב-4.6.04)

זהירות – ספוילר לחמשת האחרונים שעדיין רוצים לראות את העונה הראשונה של 24 ועוד לא עשו את זה – עצרו כאן. הרשימה הזו תהרוס לכם.

בשני סופי שבוע אינטנסיביים ראינו את כל העונה הראשונה של 24.
וואו. כייפי כמו רכבת הרים, מענג כמו להכנס לחדר ממוזג באמצע אוגוסט, מהוקצע כמו ריקוד של להקת המעודדות בטיים-אאוט של הלייקרס. יכול להיות שאין הרבה מה להוסיף לגבי הסדרה האולטרה-יעילה-אבל-לא-מילימטר-יותר-מזה הזאת (או כמו שהגדיר אותה היטב חברי יאיר – "טלנובלת מתח"), אבל הנה בכל זאת שלוש מחשבות:

הזדהות: ישנם רגעים בחצי הראשון של העונה שמצליחים, במפתיע, לגעת. המצב הנפשי היסודי של ג'ק באואר, הגיבור, הוא אמפליפיקציה קיצונית של מצב יומיומי מוכר מאוד לכל מי שמחזיק ביומיום שלו משפחה ועבודה (שלא לדבר על האומללים שיש להם גם חיים מעבר לזה כמו, חלילה, כתיבה). התחושה המתמדת של היות על הקצה, להצליח לאזן הכל, להיות בכמה מקומות בבת אחת. זה שם כבר מהדקות הראשונות – באואר מוזעק נוכח איום ההתנקשות בסנטור, במקביל אשתו, טרי, זקוקה לו. גם קים, הבת. והעניינים התוך-משפחתיים הלא פתורים. ופתאום בבת אחת שתי הגזרות מתחממות – יש בוגד בתוך ה-CTU, והילדה נעלמת. עכשיו צריך למצוא מתנקש, למצוא ילדה, להרגיע את טרי, למצוא את החפרפרת, להתכופף כשיורים, לא למצמץ, לא לישון, להיות בשיא. והכל רק כדי שדברים יישארו במקומם, כלומר לא יתפרקו. אלה הם חיינו, חברים.
ישנו למשל הרגע הצובט הזה שבו באואר שוכב מתחת למכונית בחניון, עיף, מזיע, אקדח שלוף, מסתתר משוטרים שמחפשים אותו ממש מסביבו ומדבר בפלאפון בלחש עם טרי, שלא יודעת ולא תדע כלום מכל זה, מרגיע, מבטיח, מסביר. אומר לה שהוא אוהב אותה. 
או התמונה של באואר נוסע במכונית עם האוזניה באוזן, מקבל דרכה הוראות מה לעשות בכל שניה ושניה. הוראות שבאיומי פגיעה ביקיריו, מאלצות אותו לעשות את הדברים הנוראים ביותר שיכול היה להעלות בדמיונו. האוזניה הזו באוזן. אלא הם חיינו, חברים.

נינה: נינה היא הצופה. נינה עוקבת אחרי ג'ק באינטימיות, בדאגה. לבה יוצא אליו מרחוק. זו מהותה. כמו נינה מול מסך המחשב במבטחי ה-CTU, כך הצופה במבטחי ביתו מול המקלט מזדהה עם באואר, דואג לו ומייחל שימצא את המוצא מן המצב הקיומי הקשה בו הוא מצוי (ובכך יתן גם לצופה אשליה של תקווה). הצופה, אם כן, הוא נינה, וכדי לבסס את החיבור הזה הדמות של נינה בנויה כדמות מעוררת האהבה ביותר בסדרה; היא יפה מאוד, חזקה, ומתחת לזה גם שבירה באופן שקל מאוד לזהותו (והלא תמיד קל לנו יותר לחוש קירבה ואינטימיות כלפי אנשים שאנחנו מרגישים שאנחנו מצליחים לראות את מה שהם מנסים לא להראות כלפי חוץ).
להפוך את נינה למקור הרוע בסוף הסדרה הוא, לכן, יותר מטוויסט עלילתי מפתיע. זהו אקט טלוויזיוני קשה פסיכולוגית. זו סוג של התאכזרות כלפי הצופה. זהו מעשה שגובל אולי בחתרנות.

חתרנות: האם 24 היא סדרה חתרנית ? מצד אחד, כמובן שלא. 24 היא סדרת פריים-טיים גורפת רייטינג, היא מכונת בידור מיומנת להפליא, היא לא החומר שממנו עשויה איכות אנטי-ממסדית. מצד שני, היא מתאכזרת לצופיה (הריגתה של נינה), מסמנת אופציה פוליטית מתריסה (המועמד המוביל לנשיאות הוא שחור) ויותר מהכל – טרי מתה בסוף. 
במקום שבשוט האחרון המשפחה תתאחד בביתם החמים תחת עץ האשוח (ע"ע 'נשק קטלני' ודומיו) היא מתרסקת. ג'ק, שכנגד כל הסיכויים עמד במשימתו, לא מקבל את התופין ההוליוודי שמגיע לו. להיפך, בסוף הסדרה הוא אדם שבור שפורש מעבודות ומאבד את חייו כפי שהכיר ואהב אותם. מי הרוויח ? הסנטור, שניצל מהתנקשות ו-CTU שזקף לזכותו הצלחה גדולה. כלומר הרוויחה רק המערכת, זו שדואגת בראש ובראשונה לשמר את עצמה ונבנית ללא רחם על גבם של אזרחיה. סיום אנטי-ממסדי ומאוד לא מיינסטרימי, חייבים להודות.
אז האם 24 היא סדרה חתרנית ? לא באמת. יש בה אלמנטים חתרניים אבל הם משרתים מטרה מאוד מיינסטרימית. החתרנות לכאורה של 24 היא אקט של מיצוב עצמי של הסדרה כ-"הדבר הנכון", כעומדת באיזה "תו-תקן" של איכות שקהל היעד שלה מצפה לו. כלומר חתרנות מבוקרת בשירות הרייטינג.

אני שב ומזהיר מפני 'הסמוראי האחרון'.
לאור הירידה התלולה במכירות הכרטיסים בעקבות ההזהרה הקודמת הוחלף חלק מן הצוות, נבחרו מספר לוקיישנים חדשים ופוטרה המלבישה. הסרט נארז מחדש בחדר העריכה והוא מופץ כעת במקומותינו תחת השם 'טרויה'.