לא אופייני לבלוג הזה, אני יודע, אבל אי אפשר היה להתאפק.
הרי היא לפניכם: הבדיחה המצחיקה ביותר בעולם על בלונדיניות.

רשימות

• פרסמתי כאן השנה 26 פוסטים, כלומר 2.2 פוסטים לחודש או 0.5 פוסטים לשבוע – מה שהופך לדעתי את הבלוג הזה למתמודד רציני על תואר הבלוג הכי פחות מתעדכן מבין הבלוגים הפעילים ברשימות.
• עוד כמספר הזה של רשימות נעצרו בשלבים כאלו או אחרים של הכתיבה מחמת חוסר זמן, איבוד עניין בנושא או רמתו הירודה של התוצר הסופי.
• שבעה מתוך הפוסטים הם שירים (27%). ארבעה מתוכם שלי, שניים לא שלי ואחד שהוא גם שלי וגם לא שלי .
• פרק הזמן הארוך ביותר בין שני פוסטים: שישים יום (בין ה-30.10 לפוסט שאתם קוראים ברגע זה).
• פרק הזמן הקצר ביותר בין שני פוסטים: פחות משישים שניות בבוקר יום שני ה-24.1
• המדור הפעיל ביותר (בהפרש עצום): שוטף – 10 רשימות.

מילים

• בסך הכל נכתבו בבלוג השנה 5053 מילים, מתוכן 399 מנוקדות (8%).
• קצב קריאה של קורא ממוצע: 150 מילים בדקה.
• אדם שיתחיל לקרוא את כל מה שפורסם בבלוג השנה ברצף יסיים כעבור 34 דקות.
• ממוצע מילים לפוסט: 194
• הפוסט הארוך ביותר: "עוד קצת באטמן, הפעם של פרנק מילר" – 865 מילים.
• הפוסט הקצר ביותר: "עקדה" – 12 מילים.
• המלה "אני" הופיעה השנה בבלוג 35 פעמים. כלומר 0.53 פעמים לפוסט, כלומר אחת לכל 145 מילים.
• המלה "אהבה" הופיעה שלוש פעמים, בדיוק כמו המילה "ארגז".
• המלה "לא" – 58 פעם.
  "כן" – 3 פעמים.

עיניים

• הרשימה הנצפית ביותר: "שני שירי אהבה".
• הרשימה הכי פחות נצפית: ביקורת על הספר "חזיון התעתועים של ד"ר אוקס" מאת ז'ול ורן.
  (אם כי צריך לקחת בחשבון שכמו כל ביקורות הספרות שכתבתי גם רשימה זו הועלתה לאתר בלי שהופיעה בעמוד הראשי של אתר רשימות).
• הרשימה הכי פחות נצפית שכן הופיעה בעמוד הראשי של אתר רשימות: ההודעה על מפגשיר בהנחייתי בירושלים.
• היחס בין מספר הצפיות ברשימה הנצפית ביותר לרשימה הכי פחות נצפית: 1 : 4

מקלדות

• המספר הכולל של תגובות בבלוג : 176.
• מספר תגובות ממוצע לפוסט: 6.8.
• התגובות הגיעו מ-52 מגיבים שונים. ששה מהם מוכרים לי אישית.  
• 42% מהמגיבים הזדהו באמצעות מייל או כתובת אתר אישי.
• 15% מן המגיבים הם בעלי אתרים אישיים ברשימות.
• המלך הבלתי המעורער של המגיבים באתר הוא אני – 30%.
• הרשימה ה"מוגבת" ביותר: "שמתי לב" – 19 תגובות. 
• לרשימה " עוד קצת באטמן, הפעם של פרנק מילר" התפרסמו חמש תגובות. כולן שלי.

תודה לכל מי שקרא השנה ולכל מי שהגיב.
תודה גם לאורי לירדן ולאילן על כל העבודה שהם משקיעים כאן ובכלל ושהופכת את האינטרנט דובר העברית למקום משמעותי יותר לגלוש בו.  

נמשיך, בלי נדר, להשתמע גם בשנה הקרובה.

ביום חמישי הקרוב, ה-3.11, כלומר בעוד ארבעה ימים, אני מעביר מפגשיר ב-'מקום לשירה' במנהל הקהילתי "לב העיר" בירושלים.
'מקום לשירה' הוא מוסד מבורך מיסודה של קבוצת משוררים המתכנה קבוצת 'כתובת'. מתקיימת בו פעילות שוטפת של ערבי קריאה, סדנאות כתיבה ומיזמי שירה נוספים.
מפגשיר הוא אחת מאותן פעילויות שוטפות. מדובר במפגש בן-שעה של דיבור על שירה בקבוצה מצומצמת. אני מתכוון להקדיש את המפגש למושג של "אינטנסיביות" בקריאת שירה. את זה אני מקווה לעשות באמצעות שתי קריאות; האחת בתהילים קכ"א, שאת עיקריה פרסמתי פעם מעל דפי הבלוג הזה,  והשניה בשיר "גשם בשדה קרב" מאת יהודה עמיחי. 

מיד אחרי ה-'מפגשיר' מתקיים ערב קריאת שירה בהשתתפות המשוררים טוביה ריבנר, אריאל זינדר וענת שרון. הכניסה גם למפגשיר וגם לערב הקריאה חופשית.
את התוכניה הרשמית (כולל כתובת וטלפון של המקום) אפשר למצוא כאן.

בואו.

באותו ארגז, בשכבה גיאולוגית אחרת מצאתי את זה:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מחברת בית ספר חומה פשוטה עטופה שרוול ניילון לבן. על המדבקה ריטה בימי התום הקצוצים שלה:
"אלכס בן-ארי. אינדקס משחקי מחשב.".

140 משחקי מחשב בדיוק היו לי באותם ימים של 1986, קצת אחרי שנכנס המחשב הראשון, אטארי 800XL , לחיי בני השלוש-עשרה וקצת, וכל אחד מהם קיבל את מקומו במחברת הזו. 17 עמודים של טבלה ארוכה בת שתי עמודות. באחת שם המשחק יחד עם מספר סידורי ובשניה משפט ביקורת קצר מלווה בציון בין 0 ל – 100.

הנה כמה פנינים:
#32 – Silent Service –  סימולצית צוללות אדירה. גרפיקה פנטסטית. לא ידוע איך משחקים בה – 90
#43 – Pac-Man – משחק מבוך אדיר. מרתק מאוד. גרפיקה יפה. מהנה ביותר – 87
#44 – Sargon II – משחק שח ברמה די טובה. חושב יותר מדי. חמוד מבחינה גרפית. – 80
#60 – Pitstop II – איזו אכזבה. משחק ריקני, איטי ומרגיז. טוב יותר מבחינה גרפית. – 79
#71 – Robin Hood – משחק מטומטם באופן פאטאלי. צריך לירות באנשים. – 68

מעבר לשעשוע והנוסטלגיה שבקריאת הניסוחים הללו אני שואל את עצמי: מדוע נוצרה המחברת הזו ? מה הצדיק אז, לפני 19 שנה, לשבת שעות ולמלא עמוד אחר עמוד במין ביקורות שכאלה ? 
אפילו ממעט הציטוטים שהובאו כאן צריך להיות ברור שהביקורות עצמן לא היו העניין. גם לא הציונים השרירותיים משהו או הצורך לרכז במקום אחד את כל רשימת המשחקים. לא.
אני מרשה לעצמי לנסח בעניין הזה תובנה לילית זריזה שאולי איננה מדויקת עד הסוף אבל מצביעה, נדמה לי, בכיוון הנכון. מה שהצדיק את קיומה של המחברת הזו היא הטבלה. הגריד הריק המצפה להתמלא באינפורמציה. ההזדמנות לייצר סדר. להיות אדון. בורא. להפריד בין מים למים. לייצר לעצמי אי של בלעדיות, מקום שכולו ידוע לי לפני ולפנים. מקור של כוח ונחמה נחוצים כל כך באותם ימי התבגרות מוזרים ומלאי טלטלות. המשחקים היו התירוץ. הגלם. העיקר היה הטבלה:

.

ועל גבי התובנה הקודמת, עדיין בחסותו הסלחנית של הלילה, אני מרשה לעצמי לערום עוד אחת, פריכה עוד יותר מקודמתה אך עיקשת דיה להסתנן פנימה: שבעה-עשר העמודים של המחברת הזו לא היו התרחשות מקרית בודדת אלא חוליה בשרשרת שעוברת לאורך השנים ומגיעה, אחרי אבולוציה ארוכה עד לא הכר כמעט, עד המחברות בהן אני כותב שירה היום. 

בזאת תם ונשלם מעבר הדירה ועמו, בדרך הטבע, גם רשימות המעבר האלה. החיים והבלוג שבים מעתה, יש לקוות, למסלוליהם.

והודעה קצרה לסיום: במהלך המעבר הייתי, לתקופה,בלתי מקוון לחלוטין. כל אחד שהשאיר תגובות באתר במשך התקופה הזו (נאמר, שלושת השבועות האחרונים) מוזמן לשוב ולבדוק אותן. עניתי לכל מה שראיתי לנכון.

Michael Barrish המכונה, ובצדק, במחוזות הבלוג הזה "הבלוגר הגדול מכולם" הכריז לפני עשרה ימים שהוא מתכוון לכתוב פוסט חדש בבלוג שלו מדי יום במשך 100 הימים הקרובים. 
אלה, חברים, מה שאני קורא חדשות משמחות ביותר. בייחוד בהתחשב בעובדה שהפעם האחרונה שהוא העלה רשימה הייתה בערך לפני חודשיים. התגעגעתי.
אל תחמיצו, למשל, את תחילתה של סדרת רשימות מקסימה בשם "נערות שמעולם לא נישקתי".
אל תחמיצו, בעצם, שום דבר שהוא כותב.

מי שיטרח ויחשב ימצא שהפוסט האחרון בפרויקט ייצא בדיוק, אבל בדיוק, בערב חג המולד.
שנה טובה. 

עוד שבוע עוברים בית. החדרים הולכים ומתרוקנים מרהיטים, הולכים ומתמלאים בקופסאות. 
והנה הערב אני מוצא את עצמי בתנוחה הבלתי נמנעת: יושב בגופיה על כסא קש, רכון מעל ארגז קרטון ענק, מלא זכרונות נייר.

מכתבי אהבה, מכתבי גילוי לב, מכתבים שנועדו להרשים. מכתבים שקבלתי. ששלחתי. שלא שלחתי. פתקים. יומנים. הכל עומד צבור ודומם במשך חודשים ושנים – מנוער רק במעברים כגון אלה. ואולי בכלל זו הסיבה שפעם בכמה שנים אנחנו קמים והופכים לכמה שבועות את חיינו ומשתקעים מחדש במקום אחר – מהגעגוע לפתוח את הארגזים המתפקעים הללו שפותחים אתם את הארגזים שבפנים.

ושירים. כמה שירים. עשרות, אולי מאות. מנין בא השצף הזה ? איזו יד משוחררת, חפה מאחריות, לא נרתעת מלהתרועע בחברה מילולית רעה של חוסר הידוק, אי-דיוק, קלישאות, צרופים כבולים. שמה פס על העולם ועושה את הדבר שלה כמו שיוצא לה באותו רגע בלי להסתכל מאחורי הכתף כל הזמן. ובתוך כל זה יודעת, בין ערמות ההבל, להבליח מעת לעת עם פנינים. וגם עליהן לא להתעכב.

מתי לאורך 15 השנים שחלפו מאז הארגז הזה, אני שואל את עצמי, עברתי מהברזלים לסלונים הרשמיים, המעונבים. מהמדרכות של השכונה למעבדות עם חלוקים לבנים ? קשה לומר. אבל עברתי.
אין בי צער על התהליך הזה אבל הערב, כשידיי טובלות עד המרפק בדפים מצהיבים, אני מבין שאני נושא בתוכי גם הרבה געגוע לימים ההם. ללרדת למטה אחר הצהריים, כל אחר צהריים, לבעוט קצת בכדור עם המילים.

אני יושב על שפת הרחוב

אֲנִי יוֹשֵׁב עַל שְׂפַת הָרְחוֹב
וּמְשָגֵל אֶת הַנָּשִׁים.
הֵן אֵינָן יוֹדְעוֹת
שֶׁאֲנִי אוֹתָן מְשָגֵל .

הַאִם כָּךְ מְשָגֵל אוֹתָנוּ הָאֵל,
מִבְּלִי שֶׁנַּרְגִּישׁ דָּבָר, מִבְּלִי שֶׁנָּבִין,
מִבְּלִי שֶׁנִּשָּׁאֵל ?

אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ.
יֵשׁ דְּבָרִים רַבִּים שֶׁאֲנִי שׁוֹאֵל.
לְפִי שָׁעָה
אֲנִי יוֹשֵׁב עַל שְׂפַת הָרְחוֹב
וּמְשָגֵל .

האחד בספטמבר /  אלישבע גרינבאום

מִילְיוֹן יְלָדִים הוֹלְכִים הַיּוֹם לְבֵית הַסֵּפֶר
וְאֶחָד מֵהֶם מַחְזִיק בְּיָדִי.   
 
רֵיחַ מַחְבָּרוֹת וְיַלְקוּט עוֹר חָדָשׁ נוֹדְפִים מִמֶּנּוּ
הִתְרַגְּשׁוּת עוֹלָה מִשְּׂעָרוֹ הֶחָפוּף.
 
אִוְשַׁת חֲלוֹמוֹת קַיִץ שֶׁתַּמּוּ דְּחוּסָה
בְּסוּלְיוֹת סַנְדָּלָיו הַקְּטַנּים.
 
יָדְךָ הַקְּטַנָּה, הַלַּחָה, לוֹחֶצֶת בְּחָזְקָה אֶת יָדִי,
כְּשֶׁאֲנַחְנוּ נִכְנָסִים לֶחָצֵר וְהַפַּחַד הַיָּדוּעַ
 
לְהַתְחִיל שׁוּב מֵהַתְחָלָה, הַכֹּל, אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ
מוּל הָעוֹלָם, עוֹד רֶגַע אֶחָד
 
לִפְנֵי שֶׁאֶעֱזֹב אֶת יָדְךָ, וְתִהְיֶה אַתָּה לְבַדְּךָ,
גֶּבֶר קָטָן גְּזוּז שֵׂעָר מוּל הָעוֹלָם
 
וַאֲנִי אָסֵב מַבָּטִי, אִשָּׁה שֶׁרַבִּים נִכְנְסוּ לְתוֹכָהּ
אֲבָל אִישׁ לֹא יָצָא מִתּוֹכָהּ מֵעוֹלָם
 
וְאֵלֵךְ