"הגענו לשלב השתיקה ועברנו גם אותו. יכולנו לשכב במיטתנו זה לצד זו ולקרוא".
('מכתב לשופט" מאת ז'ורז' סימנון. תרגם יהושע קנז. הוצאת עם-עובד).
"הגענו לשלב השתיקה ועברנו גם אותו. יכולנו לשכב במיטתנו זה לצד זו ולקרוא".
('מכתב לשופט" מאת ז'ורז' סימנון. תרגם יהושע קנז. הוצאת עם-עובד).
לא אופייני לבלוג הזה, אני יודע, אבל אי אפשר היה להתאפק.
הרי היא לפניכם: הבדיחה המצחיקה ביותר בעולם על בלונדיניות.
אֱלִישֶׁבַע מֵתָה. זָהִיר יוֹצְאִים גַּעְגּוּעַי
כִּיחִידַת עִלִּית שֶׁאִחֲרָה לָבוֹא
וּפוֹעֲלֵי הָאַחְזָקָה כְּבָר מְפַנִּים מָקוֹם
בִּמְזָוֵה הַזִּכָּרוֹן.
אַךְ דְּבַר מַה מְּמָאֵן. מוֹנֵעַ-לֹא מוֹנֵעַ. כְּסוֹרֵג.
בַּלְּוָיָה עָמַדְנוּ, לֹא צְפוּפִים דַּיֵּנוּ, כְּלוּאִים חַסְרֵי מָנוֹחַ
בְּתִלְבֹּשֶׁת אֵבֶל אֲחִידָה.
הֵעָדְרָהּ, אֲשֶׁר שָׁנִים עָמַד כְּבֵית סוֹכְנוּת קָטָן בְּפַרְבְרֵי חַיַּי
נָעוּץ עַכְשָׁו, מִגְדַּל זְכוּכִית מַבְהִיק, בְּטַבּוּרָם.
אֱלִישֶׁבַע מֵתָה. רִבּוּעֵי הָאֹהָלִים שֶׁבְּחָפְזָה קֻפְּלוּ
מִטַּשְׁטְשִׁים אֶל תּוֹךְ הָאֲדָמָה.
בְּדַלִּים וּבַקְבּוּקִים רֵיקִים. קְרָעִים שֶׁל עֲטִיפוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת.
אֲנִי חוֹצֶה אֶת רַחֲבַת הַיְּרִידִים הַנְּטוּשָׁה.
תודה לכל מי שקרא השנה ולכל מי שהגיב.
תודה גם לאורי לירדן ולאילן על כל העבודה שהם משקיעים כאן ובכלל ושהופכת את האינטרנט דובר העברית למקום משמעותי יותר לגלוש בו.
נמשיך, בלי נדר, להשתמע גם בשנה הקרובה.
ביום חמישי הקרוב, ה-3.11, כלומר בעוד ארבעה ימים, אני מעביר מפגשיר ב-'מקום לשירה' במנהל הקהילתי "לב העיר" בירושלים.
'מקום לשירה' הוא מוסד מבורך מיסודה של קבוצת משוררים המתכנה קבוצת 'כתובת'. מתקיימת בו פעילות שוטפת של ערבי קריאה, סדנאות כתיבה ומיזמי שירה נוספים.
מפגשיר הוא אחת מאותן פעילויות שוטפות. מדובר במפגש בן-שעה של דיבור על שירה בקבוצה מצומצמת. אני מתכוון להקדיש את המפגש למושג של "אינטנסיביות" בקריאת שירה. את זה אני מקווה לעשות באמצעות שתי קריאות; האחת בתהילים קכ"א, שאת עיקריה פרסמתי פעם מעל דפי הבלוג הזה, והשניה בשיר "גשם בשדה קרב" מאת יהודה עמיחי.
מיד אחרי ה-'מפגשיר' מתקיים ערב קריאת שירה בהשתתפות המשוררים טוביה ריבנר, אריאל זינדר וענת שרון. הכניסה גם למפגשיר וגם לערב הקריאה חופשית.
את התוכניה הרשמית (כולל כתובת וטלפון של המקום) אפשר למצוא כאן.
בואו.
באותו ארגז, בשכבה גיאולוגית אחרת מצאתי את זה:

מחברת בית ספר חומה פשוטה עטופה שרוול ניילון לבן. על המדבקה ריטה בימי התום הקצוצים שלה:
"אלכס בן-ארי. אינדקס משחקי מחשב.".
140 משחקי מחשב בדיוק היו לי באותם ימים של 1986, קצת אחרי שנכנס המחשב הראשון, אטארי 800XL , לחיי בני השלוש-עשרה וקצת, וכל אחד מהם קיבל את מקומו במחברת הזו. 17 עמודים של טבלה ארוכה בת שתי עמודות. באחת שם המשחק יחד עם מספר סידורי ובשניה משפט ביקורת קצר מלווה בציון בין 0 ל – 100.
הנה כמה פנינים:
#32 – Silent Service – סימולצית צוללות אדירה. גרפיקה פנטסטית. לא ידוע איך משחקים בה – 90
#43 – Pac-Man – משחק מבוך אדיר. מרתק מאוד. גרפיקה יפה. מהנה ביותר – 87
#44 – Sargon II – משחק שח ברמה די טובה. חושב יותר מדי. חמוד מבחינה גרפית. – 80
#60 – Pitstop II – איזו אכזבה. משחק ריקני, איטי ומרגיז. טוב יותר מבחינה גרפית. – 79
#71 – Robin Hood – משחק מטומטם באופן פאטאלי. צריך לירות באנשים. – 68
מעבר לשעשוע והנוסטלגיה שבקריאת הניסוחים הללו אני שואל את עצמי: מדוע נוצרה המחברת הזו ? מה הצדיק אז, לפני 19 שנה, לשבת שעות ולמלא עמוד אחר עמוד במין ביקורות שכאלה ?
אפילו ממעט הציטוטים שהובאו כאן צריך להיות ברור שהביקורות עצמן לא היו העניין. גם לא הציונים השרירותיים משהו או הצורך לרכז במקום אחד את כל רשימת המשחקים. לא.
אני מרשה לעצמי לנסח בעניין הזה תובנה לילית זריזה שאולי איננה מדויקת עד הסוף אבל מצביעה, נדמה לי, בכיוון הנכון. מה שהצדיק את קיומה של המחברת הזו היא הטבלה. הגריד הריק המצפה להתמלא באינפורמציה. ההזדמנות לייצר סדר. להיות אדון. בורא. להפריד בין מים למים. לייצר לעצמי אי של בלעדיות, מקום שכולו ידוע לי לפני ולפנים. מקור של כוח ונחמה נחוצים כל כך באותם ימי התבגרות מוזרים ומלאי טלטלות. המשחקים היו התירוץ. הגלם. העיקר היה הטבלה:
.

ועל גבי התובנה הקודמת, עדיין בחסותו הסלחנית של הלילה, אני מרשה לעצמי לערום עוד אחת, פריכה עוד יותר מקודמתה אך עיקשת דיה להסתנן פנימה: שבעה-עשר העמודים של המחברת הזו לא היו התרחשות מקרית בודדת אלא חוליה בשרשרת שעוברת לאורך השנים ומגיעה, אחרי אבולוציה ארוכה עד לא הכר כמעט, עד המחברות בהן אני כותב שירה היום.
| בזאת תם ונשלם מעבר הדירה ועמו, בדרך הטבע, גם רשימות המעבר האלה. החיים והבלוג שבים מעתה, יש לקוות, למסלוליהם. |
והודעה קצרה לסיום: במהלך המעבר הייתי, לתקופה,בלתי מקוון לחלוטין. כל אחד שהשאיר תגובות באתר במשך התקופה הזו (נאמר, שלושת השבועות האחרונים) מוזמן לשוב ולבדוק אותן. עניתי לכל מה שראיתי לנכון.
Michael Barrish המכונה, ובצדק, במחוזות הבלוג הזה "הבלוגר הגדול מכולם" הכריז לפני עשרה ימים שהוא מתכוון לכתוב פוסט חדש בבלוג שלו מדי יום במשך 100 הימים הקרובים.
אלה, חברים, מה שאני קורא חדשות משמחות ביותר. בייחוד בהתחשב בעובדה שהפעם האחרונה שהוא העלה רשימה הייתה בערך לפני חודשיים. התגעגעתי.
אל תחמיצו, למשל, את תחילתה של סדרת רשימות מקסימה בשם "נערות שמעולם לא נישקתי".
אל תחמיצו, בעצם, שום דבר שהוא כותב.
מי שיטרח ויחשב ימצא שהפוסט האחרון בפרויקט ייצא בדיוק, אבל בדיוק, בערב חג המולד.
שנה טובה.
הַיּוֹם אֲנִי רוֹצֶה לִכְתֹּב קַל וּמָהִיר בְּלִי לְהַכִּיר בְּסַרְגֵּלִים
וּמְעַכְּבֵי תְּפוּקָה. מוּלִי, בִּקְצֵה הַמִּדְרָכָה הַמְּרֻצֶּפֶת, כְּלָבִים
מְרַחְרְחִים אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי. כָּתֵף נוֹגַעַת בְּכָתֵף בְּלִי נְבִיחָה. לְעוֹלָם
לֹא הָיִיתִי מִתְעַכֵּב עַל כָּךְ לוּלֵא הַחִישְּקוּק הַפִּתְאוֹמִי הַזֶּה לִכְתֹּב קַל וּמָהִיר לוּלֵא
הַתְּחוּשָׁה הַדַּקָּה, הַנְּחוּשָׁה הַמִּתְפָּרֶקֶת בִּי כִּתְנוּעַת הֲמוֹנִים לַכִּכָּר. בְּעֶצֶם
גַּם עַכְשָׁו לֹא הִתְעַכַּבְתִּי, רַק לְרֶגַע הִתְכּוֹפַפְתִּי לְהָזִין בְּפַחֲמֵי הַמְּצִיאוּת אֶת
קַטָּרֵי הַיְּצִירָה. כְּלוֹמַר הַכֹּל הוּא חֳמָרִים וּנְגִישׁוּתָם. חֳמָרִים וּמְחִירָם. חֳמָרִים וּנְצִילוּתָם.
גַּם הָעֲצִירוּת הַכְּפוּיָה הַזּוֹ, הַמִּסְנֶנֶת הַדַּקָּה, הַחֲמוּרָה כְּמוֹרָה בְּרִיטִית אֲסוּפַת שֵׂעָר
אֵינָהּ אֶלָּא הַעֲלָאַת הָרַף הַמְּקוֹמִי, בִּדּוּל עִסְקִי, מִגּוּן עַצְמִי מִפְּנֵי שְׁבִירַת שׁוּק הַשִּׁירָה.
עוד שבוע עוברים בית. החדרים הולכים ומתרוקנים מרהיטים, הולכים ומתמלאים בקופסאות.
והנה הערב אני מוצא את עצמי בתנוחה הבלתי נמנעת: יושב בגופיה על כסא קש, רכון מעל ארגז קרטון ענק, מלא זכרונות נייר.
מכתבי אהבה, מכתבי גילוי לב, מכתבים שנועדו להרשים. מכתבים שקבלתי. ששלחתי. שלא שלחתי. פתקים. יומנים. הכל עומד צבור ודומם במשך חודשים ושנים – מנוער רק במעברים כגון אלה. ואולי בכלל זו הסיבה שפעם בכמה שנים אנחנו קמים והופכים לכמה שבועות את חיינו ומשתקעים מחדש במקום אחר – מהגעגוע לפתוח את הארגזים המתפקעים הללו שפותחים אתם את הארגזים שבפנים.
ושירים. כמה שירים. עשרות, אולי מאות. מנין בא השצף הזה ? איזו יד משוחררת, חפה מאחריות, לא נרתעת מלהתרועע בחברה מילולית רעה של חוסר הידוק, אי-דיוק, קלישאות, צרופים כבולים. שמה פס על העולם ועושה את הדבר שלה כמו שיוצא לה באותו רגע בלי להסתכל מאחורי הכתף כל הזמן. ובתוך כל זה יודעת, בין ערמות ההבל, להבליח מעת לעת עם פנינים. וגם עליהן לא להתעכב.
מתי לאורך 15 השנים שחלפו מאז הארגז הזה, אני שואל את עצמי, עברתי מהברזלים לסלונים הרשמיים, המעונבים. מהמדרכות של השכונה למעבדות עם חלוקים לבנים ? קשה לומר. אבל עברתי.
אין בי צער על התהליך הזה אבל הערב, כשידיי טובלות עד המרפק בדפים מצהיבים, אני מבין שאני נושא בתוכי גם הרבה געגוע לימים ההם. ללרדת למטה אחר הצהריים, כל אחר צהריים, לבעוט קצת בכדור עם המילים.
אני יושב על שפת הרחוב
אֲנִי יוֹשֵׁב עַל שְׂפַת הָרְחוֹב
וּמְשָגֵל אֶת הַנָּשִׁים.
הֵן אֵינָן יוֹדְעוֹת
שֶׁאֲנִי אוֹתָן מְשָגֵל .
הַאִם כָּךְ מְשָגֵל אוֹתָנוּ הָאֵל,
מִבְּלִי שֶׁנַּרְגִּישׁ דָּבָר, מִבְּלִי שֶׁנָּבִין,
מִבְּלִי שֶׁנִּשָּׁאֵל ?
אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ.
יֵשׁ דְּבָרִים רַבִּים שֶׁאֲנִי שׁוֹאֵל.
לְפִי שָׁעָה
אֲנִי יוֹשֵׁב עַל שְׂפַת הָרְחוֹב
וּמְשָגֵל .