אחרי אחת מארוחות החגים האחרונים בבית אבי נשכבתי על מטה בחדר צדדי ורפרפתי על פני ערוצי הסרטים בממיר עד שנעצרתי על רבע השעה האחרונה של 'החותם השביעי' של ברגמן – לא התחנה המתבקשת ביותר לתת בה פורקן לכבדות המנומנמת שאחרי ארוחה, אבל משהשתהית על היצירה הזו יותר מכמה שניות כבר קשה להניח לה.
עולה בדעתי שאת סצנת הסיום של הסרט הזה אפשר לראות כמנותקת מגוף הסרט, כהערה או אחרית דבר המנסה לברר את היחסים של הסרט הזה עם צופיו. הזוג הצעיר, ג'וף ומיה, שחמקו מאימי המגיפה בחסות משחק השח בין האביר למלאך המוות, נראים כאן עם בנם הקטן ועם עגלה רתומה כשהם לפני יציאה לדרך חדשה, אל האופק, מן הפריים והחוצה אל חייהם החדשים. המסך מוצף אור בהיר ופניהם קורנים מאושר ומהכרת תודה. רגע לפני שהם פונים לדרכם רואה ג'וף את החיזיון המפורסם של תהלוכת הדמויות המרקדות על הרכס שמנגד, מולכות על ידי מלאך המוות בדרכן האחרונה. מלא השתאות הוא ממהר לקרוא למיה על מנת שתביט אף היא.
ברגע האחרון הזה ג'וף ומיה מתלכדים עם הצופה בסרט, שאף הוא, כמותם, נמצא בדרכו החוצה מן היצירה. שני מבטים יש כאן – מבטה של מיה שאיננו רואה דבר פרט לנוף ההרים, ומבטו של ג'וף הרואה את התהלוכה במרחק, מזהה את הדמויות, מבין את ההקשר ומתרגש מן המראה התרגשות גדולה. ברגמן מסמן כאן לכאורה שני קטבים של מבטו של הצופה ביצירה – זה שאינו רואה דבר מלבד פני השטח וזה הער לתנועת העומק של היצירה (שתהלוכת הדמויות המרקדות מתפקדת כאן כתמצית שלה). אך המבט של ברגמן על שני המבטים הללו מגלה שהמרחק בין הקטבים קטן משנדמה במובן חשוב אחד: עבור שניהם היצירה היא דבר מה חיצוני אליו יסבו בעוד רגע את גבם ויצאו אל חייהם, שבהם אין ליצירה הזו שום נוכחות.
מעניין במיוחד בהקשר הזה הרגע בסצנה בו מנסה ג'וף לתאר באזני מיה את תהלוכת הדמויות. ניכר בג'וף שהמראה מרגש אותו מאוד אבל מן האופן בו הוא מתאר אותו מתברר שגם המבט הזה, שרואה לכאורה משהו עמוק ומהותי יותר, נותר שטחי. רצף המילים הגבוהות, הדרמטיות מדי, המטשטשות יותר משהן מבהירות, יוצר את התחושה שהוא איננו מבין באמת את אשר הוא רואה והתרגשותו נובעת בראש ובראשונה מעצם העובדה שהוא רואה משהו.
ג'וף ומיה ממפים בכך את שני אבי הטיפוס הנפוצים ביותר של הצופה: זה שאיננו מבין דבר וזה שאיננו מבין דבר אבל נותר בו איזה רושם עמום שהוא נהנה לדבר עליו משל הבין משהו עמוק.
האם המבט הזה של ברגמן מסמן בכאב ובאירוניה את חוסר האפשרות לדיאלוג בין היצירה הזו לצופיה? את חוסר התוחלת, הכישלון של מעשה האמנות כאקט של קומוניקציה? אפשר בהחלט לקרוא אותו כך. אבל הסצנה הזו איננה רק סצנה שסותמת את הגולל על אפשרות הדיאלוג, היא גם אקט של חסד מצד ברגמן כלפי הצופה. בכך שהיא מפנה את מבטנו אל האופן בו אנו מתבוננים ביצירה היא מעניקה לנו את ההזדמנות לשאול את עצמנו, רגע לפני שאנחנו מפנים את גבנו סופית וחוזרים לסלון, האם התרחש בצפייה שלנו מפגש של אמת, היפתחות של ממש בפני מה שראינו. למבט עצמי מן הסוג הזה יש כוח מעורר שהופך את היצירה הזו למעגלית. משראית את השתקפותך, את העקרות של צפייתך, נפתחת בפנייך האפשרות לסובב את עגלתך, לשוב לתחילת הסרט ולראות אותו באמת.
אלכס בן-ארי 
