הידעת?

בשניות הקצרות בהן שרה רונה קינן בהופעה את המילים "והכל יקפא" מתוך השיר "מבול", צונחת הטמפרטורה הממוצעת של לבבות המאזינים בשלוש מעלות לערך.
מפל טמפרטורות זה מביא לכך שטיפות כבדות של רגש מתעבות על הקירות החיצוניים של חדרי הלב.

ששה כותבים מגששים כבר יומיים את דרכם במסדרונות הרנגה: תומר-הפנקס-ליכטש, זלי-בב-גורביץ, עודד-חלל-בן-דוד, איתמר-ההוא-שאלתיאל, ארנבת-בר ואני. 
בעוד ארבעה ימים זה נגמר. בואו לראות. הסברים במקום, בתחתית הדף.

הולך לתרום את חלקי שם להערב.

לילה טוב.

תודה לכל מי שהזמין.

1.

אֲנִי עֲנָק וְרַק 
אֲנִי עֲנָק. כַּאֲשֶׁר אֲנִי מֵרִים 
אֶת רֹאשִׁי, כּוֹכָבִים 
נוֹגְעִים בְּרֹאשִׁי. כַּאֲשֶׁר אֵינֶנִּי מֵרִים, 
אִישׁ אֵינֶנּוּ מֵשִׂים
אֶת לִבּוֹ, שֶׁאֵינֶנִּי מֵרִים .

2.

כְּשֶׁכָּבַד עָלַי אֶבְלִי מְאֹד, חָטָאתִי לְדַמּוֹת
אֶת מַהוּתִי לְשַׂק בָּשָׂר חֲסַר תַּכְלִית,
אַךְ אָז, כִּמְעַט מִבְּלִי מֵשִׂים,
אֶל מוּל עֵינַי הַנִּדְהָמוֹת,
נִדְחַק לוֹ צִיץ יָרֹק אֶל תּוֹךְ נַפְשִׁי,
פָּשׁוּט, צָלוּל, וּמִתְעַקֵּשׁ לִנְבֹּט.

3.

כְּשֶׁרְאִיתִיהָ
זָקְפָה צַוָּארָהּ בִּמְשִׁיכָה יָפָה.
אַיָּלָה מֻפְתַּעַת פָּקְחָה עֵינַיִם.

כְּשֶׁרְאִיתִיהָ
הֵחֵל עוֹרִי מְפַעְפֵּעַ הִתְרַגְּשׁוּת.
אוֹקְיָנוֹסִים נִקְווּ בִּי בְּשָׁאוֹן עָצוּם, אָמַרְתִּי לָהּ אֲבָל
בֶּאֱמֶת הִתְרַגַּשְׁתִּי. הַדָּם בָּרַח לִי לְפִנּוֹת
גּוּפִי. הָיָה
כְּמוֹ פְּגִישַׁת חֲרָקִים בְּאוֹר גָּדוֹל.

4.

בְּאוֹתוֹ פֻּנְדָּק
לָנוּ יַחַד – זוֹנוֹת
תִּלְתָּן וְיָרֵחַ.

5.
 
לִפְעָמִים אֲנִי חֵדֶק שֶׁל פִּיל (כְּלוֹמַר קָצֶה עָבֶה, רוֹטֵט, מַרְגִּישׁ) וְלִפְעָמִים
גִ'ירָפָה נַנָּסִית, חֹר בְּגַבּוֹ שֶׁל דַּג זָהָב, מַטְבֵּעַ פְּלַסְטִיק, טְרוֹפִּית לְלֹא קַשִּׁית.
לִפְעָמִים אֲנִי רַכֶּבֶת אֲרֻכָּה, רֵיקָה, אִטִּית. מַנְעוּל רָטֹב. דְּגֵי זָהָב בְּבַיִת רֵיק,
אוֹ סֶדֶק שֶׁכֻּסָּה וְשׁוּב נִפְעַר. פַּס דַּק, כָּסוּף שֶׁל הַפְרָדָה . דָּבָר סוֹפִי, סָתוּם,
אֲשֶׁר אֵינוֹ מוֹתִיר בְּרֵרָה.

 

קידותיי העמוקות לנתן זך, לתמיר גרינברג, לאדמיאל קוסמן ולמאצואו באשו.

הנה חמישה שעוד לא כתבו ואני סקרן לראות אותם מתמודדים עם הז'אנר:
דרור בורשטיין, מילי דיוויס, אלכס אפשטיין, יעקב נגן ועומר מיכאליס 

אחד הדברים היפים ב-"רוקי בלבואה" הוא מידת הזהות הגדולה בין הסרט לבין מעשה עשיית הסרט. מי היה מוכן הרי, לפני שהסרט הזה הפך לעובדה מוגמרת, להתייחס ברצינות לרעיון שסטאלון בן השישים יחזור לעוד המשכון אחד בסדרה הזו? מי היה מוכן לתת לו בלב שלם את הסיכוי הזה בלי לגחך? וכמו רוקי בסרט, שאיש אינו מאמין ביכולתו לחזור לעוד קרב אחד אחרון מול האלוף הצעיר והבלתי מנוצח, כך גם סטאלון קם ועושה את הסרט הזה.

בתחילתה של הסצנה המרכזית בסרט, הקרב בין רוקי לאלוף מייסון דיקסון, יש שוט מלמעלה של האולם הענק בלאס וגאס מלא באלפי צופים. אולם הקולנוע הופך ברגע הזה להמשכו של האולם ההוא בוגאס. כאן וגם כאן התקבצו המונים מתוך סקרנות, או חמלה, או שעשוע, לצפות במתאגרף קשיש נרמס בידי צעיר דורסני; לחזות במאמץ קולנועי אחרון של מי שמוסכם על הכל שאבד עליו הקלח לשרוד עוד כמה רגעים בזירה הקולנועית שהביאה לו תהילה וכאן וגם כאן רוקי, כלומר סטאלון, מנצח.

מהי המקבילה בעולם שמחוץ לסרט לאלוף העולם השרירי, הבלתי מנוצח, המהיר כברק, מולו עומד רוקי בלבואה? אולי זוהי התפיסה של סדרת רוקי כ-"אמנות נחותה", כזו שאיננה ראויה להתיחסות "רצינית". תפיסה שבדמותו של מבקר כזה ואחר ושלישי ושלוש מאות מנחיתה כבר שלושה עשורים מכות רבות מספור, מחוכמות, מעודנות ומתנשאות להפליא על העשייה הקולנועית של סטאלון (שכתב וביים את הסרט הזה, כמו את קודמיו) ושמוסכמת גם על צופיה האדוקים ביותר. 

יש סצנת מפתח שחוזרת על עצמה לאורך הסדרה הזו: מסיבת העיתונאים שלפני הקרב הגדול, בה סופג רוקי קיתונות של לעג וזלזול מן התקשורת ומיריבו לעתיד. ההתנשאות כלפי סרטי הסדרה היא שיקוף של הסצנה הזו במציאות. הקרב, שבא מיד אחר כך, הוא המאמץ הממושך והמיוסר של רוקי לקנות לעצמו את המקום שממנו הוקא באותה מסיבת עיתונאים – מאמץ שמגיע לשיאו המוצלח בסיבוב האחרון של הקרב.

הסרט הזה, הששי בסדרה, הוא במובן זה הסיבוב האחרון בקרב ההתקבלות המתמשך כבר שלושה עשורים בין הסדרה הזו לבין צופיה, וכמיטב המסורת זהו סיבוב אחרון מפואר. גדולתו בכך שהוא מצליח להביא את הצופה בו לאותו מקום אליו מביא רוקי את יריביו בזירה: אל החבלים, כלומר אל ההכרח להכיר בו, להבין שהוא איננו ניתן לביטול. שניתן לחבוט בו עוד ועוד והוא תמיד ייוותר עומד ונכון להמשיך בקרב. הרגע המופתע הזה של הכרה הוא רגע של סדק בדימוי דרכו אנחנו מורגלים לפגוש את הסידרה הזו. זהו אותו הרף עין בו מצליח רוקי להנחית ביריבו את האגרוף הראשון שמצליח להכאיב באמת, לחרוץ לראשונה חתך מדמם בפנים המושלמים שמולו. עבור הצופה זהו רגע של היפתחות פנימית, של הכרה בממשות האמנותית של הסדרה הזו, של הזדמנות להרחיב את גבולות הספקטרום הצר מדי של מה שהוא מסכים לקרוא לו "אמנות".
 

עדכון