שחיית גב: כמה מילים על הייקו של ענבל קליינר

שְׂחִיַּת גַּב 

פִּסָּה נִתֶּקֶת מֵעָנָן 

נִצְמֶדֶת לְאַחֵר

(ענבל קליינר, בסבך קנים ופטל, עמ' 89)

השיר הזה מצייר את עצמו. המלה " נִתֶּקֶת" נמצאת בדיוק במרכזו, באמצע השורה האמצעית. היא הגוף, נקודת הציר סביבה השיר מתנועע. מצדה האחד זְרוע בדמות שלוש המילים הראשונות שלו. מעברה השני, שלוש המילים האחרונות.

כל מי ששחה שחיית גב מכיר את הטלטלה הקלה שבפיתול הגוף כשהיד מגיחה מן המים, נמתחת לרגע באוויר ונכנסת חזרה. אחר כך הֵרף של גלישה שקטה ושוב פיתול הגוף כשמגיחה היד השניה, וחוזר חלילה. את אותה תבנית של תנועה ושבירתה רואה השיר הזה משתקפת מעליו: פיסת ענן נפרדת ממקומה, חוצה בריכה כחולה של שמיים ומתחברת לענן אחר.

ובין הארץ לשמיים יש במבט הזה ללמד על תנועה באשר היא. מבט ההייקו שבשיר רואה איך תנועה, שנדמית לנו כדבר רציף, היא למעשה אוסף של מעברים בין מצבים: גלישה, התנתקות, חיבור, שינוי כיוון וכן הלאה וחוזר חלילה. כך ביחס לתנועות הגשמיות וכך גם לגבי תנועת המחשבה, שגם היא מדלגת ללא הרף מעניין לעניין, ממש כמו הענן בשיר.

זהו גם טיבעה של שירת הרֶנְגָה, צורת שיר יפנית עתיקה שממנה צמחה שירת ההייקו. רנגה היא שיר שרשרת שנכתב במשותף על ידי מספר משתתפים. כל חוליה בו היא מצד אחד המשך של קודמתה, ובו בזמן היא גם ניתקת ממנה על מנת להתחבר לבאה אחריה. שירת ההייקו נולדה מתוך הרנגה כאשר החוליה הפותחת נותקה מן הרצף וקיבלה בהדרגה מעמד של שיר עצמאי. השיר הזה הוא לכן גם שיר אודות הייקו. גם במובן הזה הוא מצייר את עצמו.

ועוד חיבור-ניתוק לסיום: השיר הזה הוא תאומו-משלימו של הייקו נפלא שנכתב כמאה שנים לפניו על ידי המשורר היפני שִיבַּה פוּקְיוֹ. ההייקו של ענבל קליינר מתבונן בצמד תנועות שמשתקפות זו בזו, ההייקו של פוקיו מתבונן ברגע אחד של אין תנועה שמחבר בין שתי תנועות. ובכל זאת, הם מדברים על אותו דבר עצמו.

עֶגְלַת הַשְּׂעוֹרִים

מִתְמַהְמַהַת רֶגַע

וְיוֹצֵאת בְּעִקְבוֹת הַסּוּס

(שיבה פוקיו, תרגום: יואל הופמן)