על 'ההחלפה' של קלינט איסטווד

'ההחלפה' של קלינט איסטווד הוא אחד הסרטים הדחוסים רגשית ביותר שראיתי מימיי. לכל אורך הצפיה הרגשתי שדבר-מה כבד מונח על בית החזה שלי ולוחץ יותר ויותר ככל שהסרט מתקדם, עד שמהאמצע והלאה לפרקים כבר התקשיתי ממש לנשום. נדמה לי שסוג הדחיסות הזה הוא איכות חדשה בסרטים של איסטווד. מעולם לא ראיתי סרט שלו שהייתה בו עוצמת הדחיפות, האין-מוצא וחוסר המוכנות להרפות שיש בסרט הזה. דווקא סיפור הדרמה הנשי-אימהי שבמוקד של 'ההחלפה' מוציא מתוך הבמאי החכם, הקודר והתמיד מעט מרוחק הזה עוצמות מפתיעות של חיבור ריגשי ומייצר את מה שמרגיש כמו הסרט האישי ביותר שלו עד כה. מפתיע.

מפתיע עד שמבינים ש-'ההחלפה' איננו סרט על אימהות, או על מקומו של החלש בחברה, או על מלחמת הפרט בשחיתות הממסד נוסח "ארין ברוקוביץ". נדמה לי שמה שמשך את איסטווד אל הסיפור הזה הוא יסוד מופשט יותר העומד בבסיסו: החיפוש. ליתר דיוק החיפוש אחר דבר מה תשתיתי ופרטי מאוד מתוך ידיעה ברורה ועיקשת שהוא קים, בתנאים של מציאות חיצונית שמערערת על עצם הלגיטימיות של חיפוש כזה. החיפוש העיקש, הקשוח, הבלתי-מתפשר הזה מלווה גם את הקריירה הקולנועית של איסטווד מאז תחילתה לפני קצת יותר מחמישים שנה. יש מבחינה זו זהות גמורה בין מצב הנפש של קריסטין, האמא גיבורת הסרט, לבין זה של איסטווד הקולנוען, וכדי להמחיש עוד יותר את המקבילה הזו, שזורים בתוך העלילה של 'ההחלפה' גם כמה איזכורים מרומזים לציוני דרך בקריירה הקולנועית של איסטווד.

איסטווד החל את דרכו כשחקן בזיבלוני טלוויזיה ומערבונים נחותים. קריירה שהגיעה לסוג של פסגה דו-ראשית במחצית הראשונה של שנות הששים עם rawhide, סדרת הטלוויזיה המצליחה בכיכובו, ושלישיית מערבוני הספגטי האלמותית עם סרג'ו ליאונה. בפסגה הזו, כמו באלה שיבואו אחריה, מאן איסטווד להישאר. הוא סרב לקבל את האישור החיצוני והמשיך בעקביות לחפש הלאה בדיוק כשם שקריסטין ממאנת להניח לחיפוש אחר בנה האמיתי גם כשהעולם כולו מכיר בהישגיה. התבנית הזו שבה וחוזרת על עצמה לכל אורך הסרט, כמו גם לאורך הקריירה הקולנועית של איסטווד.

ההצלחה המשמעותית הבאה של איסטווד הייתה סדרת סרטי 'הארי המזוהם', בהם ברא את עצמו מחדש בדמותו של מפקח המשטרה הקשוח והאפלולי הארי קאלאהאן, דמות שליוותה את איסטווד לאורך עשור וחצי שלאחריו נזנחה גם היא. בסרט, באנלוגיה משעשעת משהו לאפיזודה הזו בקריירה שלו, מתפקדת קריסטין בשלב מסוים כמין הארי קאלאהן זוטא הנלחם בשחיתות הפנים משטרתית ויכול לה. גם קריסטין, כאמור, איננה עוצרת שם.

השנים בהן התפתחה דמותו של הארי המזוהם והגיעה לשיאה, הן גם השנים בהן החלה להתפתח ברקע המטמורפוזה הבאה של איסטווד – הפיכתו לבמאי רציני. מטמורפוזה שתגיע לתחילת פריחתה בסוף תקופת 'הארי' עם הבימוי של 'בירד' ולשיא גדול ראשון כמה שנים אחר כך עם 'בלתי נסלח'. המקבילה ב-'ההחלפה' לנקודה הזו בקריירה של איסטווד הוא הגילוי של קריסטין את הסוד הנורא בחווה. לא בכדי מזכירות הסצנות בחווה ב-'ההחלפה' את הסצנה המרכזית ב-'עולם מושלם', הסרט שביים איסטווד מיד אחרי 'בלתי נסלח'. שניהם מתרחשים בבתי חווה מבודדים ובמרכזם אלימות קשה וילד חטוף. המהלך הזה נגמר אף הוא בהצלחה עצומה: קריסטין חושפת את הפושע – איסטווד זוכה להכרה כבמאי חשוב. אבל משהו, כמו תמיד, נותר חסר. דוחף הלאה.

כאן בדיוק מגיע רגע ארספואטי נפלא ב-'ההחלפה', רגע שבו איסטווד מניח לשני הצירים להתלכד במפורש. כמה שנים אחרי כל פרשיית החווה קריסטין, שקודמה בינתיים למשרה בכירה יחסית בחברת הטלפונים בה עבדה מתחילת הסרט, עובדת עד מאוחר במשרד. עמיתיה לעבודה יוצאים בקול צהלות לצפות בטקס האוסקר ומזמינים אותה לבוא אתם . "לא", היא עונה, "אני לא באה. יש לי עוד המון עבודה." והנה לכם כל העניין כולו. איסטווד, גם אחרי הזכיה באוסקר (על 'בלתי נסלח' ועל 'מיליון דולר בייבי') נשאר לעבוד עד מאוחר. משם הדרך קצרה אל הכותרת החותמת את ההחלפה: "קריסטין המשיכה לחפש עד יומה האחרון"

 וגם, אני מניח, אל "גראן טורינו", שאותו טרם הספקתי לראות.