זנב קטן מיום הכיפורים [הערה בעניין 'אבינו מלכנו']

·

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים, עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה וָחֶסֶד וְהוֹשִׁיעֵנוּ.

·(הטקסט המלא של הפיוט)

כך מסתיים הפיוט 'אבינו מלכנו' שנאמר-מושר בתפילת נעילה ביום הכיפורים. בכל פעם שקורה שאני שומע אותו או מזמזם אותו לעצמי אני משתהה עליו לרגע ולא מבין אותו מחדש. מהם אותם "מעשים"? מהו המצב הזה של היות ריק ממעשים? ומדוע היות ריק ממעשים היא סיבה או הצדקה לבקש חנינה מן האל. האם ב-"מעשים" הכוונה למעשים טובים או רעים? אם טובים, מדוע העובדה שאין בנו כאלה היא הצדקה לבקש על נפשנו? ומדוע לשון ההגזמה הזו – האם באמת אין אפילו מעשה טוב אחד לרפואה? ואם הכוונה למעשים רעים דווקא, כלומר לחטאים, מי הוא זה שיכול לעמוד מול האל, ועוד ביום הכיפורים, ולומר שאין בו חטאים? ואם הוא באמת כזה, על מה בעצם הוא מבקש?

יצא והשנה הייתי בבית כנסת סמוך לביתי בזמן תפילת נעילה ושמעתי את הקהל שר בכוונה רבה את השורה הזו שוב ושוב והצטרפתי ללחן היפה ושרתי בקול גם אני ומתוך ההקשבה והדיבור את הטקסט התחוורה לי גם אפשרות נוספת של קריאה, שנותנת מענה על השאלות האלה. אפשר לקרוא את המלה-'כי' לא כ-'בגלל' אלא פשוט כ-'ש'. בקריאה כזו משמעות השורה איננה "חננו בגלל שאין בנו מעשים" אלא "חננו ואז ענה לנו שלא נותרו בנו עוד מעשים (מפני שהחנינה ביטלה אותם)." בקריאה כזו ברור כי ב-"מעשים" הכוונה היא לחטאים והיחס בין החנינה למעשים הוא יחס פשוט והגיוני של סיבה (ה' חונן) ותוצאה (המעשים הרעים מתבטלים).

מאוחר יותר עלה בדעתי גם אופן קריאה נוסף. את ה-"כי" ניתן לקרוא כתנאי פותח, מבנה מקובל מאוד בתנ"ך: למשל, "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשבעת יצא לחופשי חנם" (שמות כ"א, ב) וכד'. במקרה זה יש לפסק את השורה כך: "אבינו מלכנו חננו ועננו. כי אין בנו מעשים, עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו." כלומר חון אותנו במידה ויש לנו מספיק על כף הזכות כדי לזכות בחנינה. אבל אם אין בנו די מעשים טובים שיעמדו לזכותנו ("כי אין בנו מעשים"), אזי הבקשה היא אחרת, אז אנו פונים כמו לפנים משורת הדין, ומבקשים נדבה, חסד שיאפשר לנו בכל זאת להיוושע.

הפיוט הזה הוא טקסט פשוט ופרוזאי למדי לכל אורכו. כל כולו רצף של בקשות קונקרטיות מאוד מן האל. הרגע בו הוא הופך לשירה הוא הרגע בו הקריאה השוטפת, הקהה כבר מרצף התחנונים, נתקלת בצירוף הזה "כי אין בנו מעשים", הנטוע במרכז השורה האחרונה. צירוף שהוא מחד פשוט מאוד, ולכן אורגאני לטקסט, ומאידך בהקשר בו הוא מופיע הוא גם סתום מאוד. הסתימות הזו פותחת פתח לקריאה השגורה להתקע על עומדה, לעמוד בעצמה נטולת מעשים מול הטקסט. במובן זה הטקסט של 'אבינו מלכנו' הוא טקסט שמחנך את הקורא שלו אל תוך יום הכיפורים. בתוך רצף התחנונים והבקשות של היום הזה הוא מעמיד רגע של עצירה, של תענית קריאה. רגע הדוחק בקורא להפנות, ולו להרף, את המבט הרחק מן ההמון המקיף אותו ומסדר היום המדוקדק שבתוכו הוא מתנהל, אל איזה גרעין סתום שביסוד כל זה. גרעין שמסתחרר סביב המלה הפשוטה רק לכאורה הזו: מעשים.

(עכשיו שסיימתי אני נזכר שכתבתי כאן פעם על טקסט אחר, פרק מתהילים, שעושה מהלך דומה של חינוך הקורא שלו מתוך תהליך הקריאה עצמו).