לומר זאת אחרת

בהמשך לפוסט הקודם שעסק בחקירות ובנבכי המנגנון של "כל אחד הורג את הדבר שהוא אוהב" נזכרתי בשיר היפה הזה של אלישבע גרינבאום שמתבונן על אותם עניינים, אבל באופן אחר:

לזה שאינו מאמין

בְּפַטִּישׁ חָמֵשׁ קִילוֹ
אַתָּה מַכֶּה בְּזַעַם בַּקִּירוֹת.
הַצֶּבַע נִסְדַּק צַלֶּקֶת אֲלַכְסוֹנִית,
טִיחַ אָפֹר מַעֲכִיר אֶת עֵינֶיךָ.
בְּיָדַיִם חֲשׂוּפוֹת
אַתָּה קוֹרֵעַ אֶת עוֹרְקֵי הַחַשְׁמַל, תּוֹלֵשׁ, מְנַסֶּה לְהָבִין.

סוֹף סוֹף נִפְעָר בַּקִּיר הַחֹר הַגָּדוֹל אֶל הָאֵינְסוֹף:
עֵינֶיךָ מִתְמַלְּאוֹת בַּחֶדֶר הַסָּמוּךְ.
עֲדַיִן אַתָּה מִתְרַגֵּשׁ כְּיֶלֶד לְהַחְרִיב. הוֹפֵךְ כָּל לְבֵנָה בְּיָדֶיךָ,
כְּפָּתוֹלוֹג, מֻכְרָח לָדַעַת,
מַה גָּרַם לַקִּירוֹת הָאֵלֶּה
לַעֲמֹד עַל תִּלָּם.

הִנֵּה הֶחְרַבְתָּ אוֹתִי, אֲהוּבִי.

אַתָּה עוֹמֵד שָׁם,
רִיסֶיךָ לְבָנִים מֵאֲבַק הֲרִיסוֹת,
יָדֶיךָ מְלֵאוֹת חָכְמָה,
חֲסַר בַּיִת.

(מתוך ספר שיריה הראשון, "עורף האור", הוצאת הליקון, 2000)