עוד שבוע עוברים בית. החדרים הולכים ומתרוקנים מרהיטים, הולכים ומתמלאים בקופסאות.
והנה הערב אני מוצא את עצמי בתנוחה הבלתי נמנעת: יושב בגופיה על כסא קש, רכון מעל ארגז קרטון ענק, מלא זכרונות נייר.
מכתבי אהבה, מכתבי גילוי לב, מכתבים שנועדו להרשים. מכתבים שקבלתי. ששלחתי. שלא שלחתי. פתקים. יומנים. הכל עומד צבור ודומם במשך חודשים ושנים – מנוער רק במעברים כגון אלה. ואולי בכלל זו הסיבה שפעם בכמה שנים אנחנו קמים והופכים לכמה שבועות את חיינו ומשתקעים מחדש במקום אחר – מהגעגוע לפתוח את הארגזים המתפקעים הללו שפותחים אתם את הארגזים שבפנים.
ושירים. כמה שירים. עשרות, אולי מאות. מנין בא השצף הזה ? איזו יד משוחררת, חפה מאחריות, לא נרתעת מלהתרועע בחברה מילולית רעה של חוסר הידוק, אי-דיוק, קלישאות, צרופים כבולים. שמה פס על העולם ועושה את הדבר שלה כמו שיוצא לה באותו רגע בלי להסתכל מאחורי הכתף כל הזמן. ובתוך כל זה יודעת, בין ערמות ההבל, להבליח מעת לעת עם פנינים. וגם עליהן לא להתעכב.
מתי לאורך 15 השנים שחלפו מאז הארגז הזה, אני שואל את עצמי, עברתי מהברזלים לסלונים הרשמיים, המעונבים. מהמדרכות של השכונה למעבדות עם חלוקים לבנים ? קשה לומר. אבל עברתי.
אין בי צער על התהליך הזה אבל הערב, כשידיי טובלות עד המרפק בדפים מצהיבים, אני מבין שאני נושא בתוכי גם הרבה געגוע לימים ההם. ללרדת למטה אחר הצהריים, כל אחר צהריים, לבעוט קצת בכדור עם המילים.
אלכס בן-ארי 
לא עדיף,במקום זה,שתלך למחשק-כדורגל עם שרבני ויונתן דרור?
אם תבקש יפה,ישמרו לך מקום בקבוצה של אחד מהם.
יפה,אגב,שאתה מודה,שרוב הזמן אתה גרפומן.
אהבתיאהבתי
חשבתי באתה רוצה שבנך יהיה כדורסלן ולא שאלכס יהיה כדורגלן.
אהבתיאהבתי
שכחתי לציין שיש לי פטור מהתעמלות בגלל פרופיל 21
אהבתיאהבתי
משחק כדורגל כמעט תמיד עדיף על כל דבר אחר אבל אין לי בדרך כלל עם מי. כתיבה יותר נוח מהבחינה הזו.
נדמה לי שעניין הגרפומניה לא קשור כאן. שטף הוא לא בהכרח גרפומניה אלא עדות לאינטנסיביות רגשית שניתן לה דרור מילולי.
והשטף הזה, אולי זה לא היה ברור ברשימה המקורית אז הבהרתי את זה עכשיו בגוף הטקסט, היה נחלתי בעבר הרחוק. לא היום.
אהבתיאהבתי
אלכס תתעלם מן המלעיזים. אתה צודק 100% שמעבר דירה זה קטע טעון רגשית. אתה מעלה מן הארגזים כל מיני חפצים, ניירות, הכל מזכיר לך משהו מן הימים עברו…
שיהיה רק טוב בביתך החדש.
אהבתיאהבתי
וזו הערה כללית. חוץ מזה, מזל טוב על המעבר, וד"ש אוהב מאוד לאורית.
אהבתיאהבתי
והד"ש מסור יימסר.
אהבתיאהבתי
בייחוד יפה בעיניי הצרוף "צרופים כבולים", לא-עלינו . מעניין שמתוך כל הארגזים התנתבת בסוף (או שהרשימה הזאת התנתבה בסוף) לעניין הכתיבה שלך. אצלי זה לא כך במקרים כאלה, כי אולי את הניירות הישנים אני זוכר כל הזמן. אצלי ישנם דברים אחרים שזקוקים לטיזר הזה, למשל בגדים וכלי מטבח מרנינים. מצד שני ממש אין לי מאות, ואתה צודק שזה לא קשור לגרפומניה אלא ל"דרך חיים", משהו כזה.
אהבתיאהבתי
לאחרונה יש לי ויכוח עם עצמי
אם העובדה שנמושות ג'ובניקים עם רגשי נחיתות כותבים בשמי הודעות מזויפות מסייעת להם, בסופו של דבר, לפרוק חלק מהתסכולים ולהרגיש את עצמם טובים יותר.
עצמי, אגב, טוען שרגשי נחיתות הם מחלה כרונית שאלף דוקטורים, ועשרת אלפים תגובות לא יצליחו לרפא.
אבל עצמי אומר שלזכותם של החולים יש לומר דבר אחד: רגשי הנחיתות שלהם, לרוב, מוצדקים.
אהבתיאהבתי
הכינוי שלך מזמין חקיינים, נדמה לי.
מי שגר בביבר זכוכית שלא יתפלא שלכל מי שסביבו קוראים טנסי.
אהבתיאהבתי
טוב, הגעתי לכאן קצת אחרי שהדיון נגמר, אבל בכל זאת מילה או שתיים.
מעבר דירה הוא אחת החוויות הפחות מהנות שידועות למין האנושי, ואם יש משהו שמפצה עליה זו ההזדמנות לעבור על ה"ארכיונים" (שכמובן מזיקה ומעכבת את תהליך האריזה וההובלה…).
גישות, שיטות ותיאוריות שונות – מה-Object Relations בפסיכולוגיה ועד פנג שווי – מגדירות את הבית כמסמל מטאפורי של נפש האדם, ומדברות על זיקה הדדית בין השניים. מעניין להשליך מזה על מעבר הדירה, ולשאול מדוע החיטוט בעבר כל כך הגיוני בכאלה נסיבות…
אהבתיאהבתי
כמו שאני כותב גם ברשימה – לפעמים אני חושב שהכיוון הוא הפוך – לא המעבר מעודד את החיטוט בארגזים אלא להיפך, הצורך לחטט בארגזים גורם לנו לעבור דירה. נשמע far-fetched ברגע הראשון אבל אני חושב שיש בזה משהו.
ברמה הפיסית המיידית החיטוט הוא הגיוני פשוט כי הוא מתאפשר. הארגזים כבר שם והם פתוחים. כמו לעבור ברחוב ולפגוש פתאום אהבת נעורים.
אהבתיאהבתי