גברת פנינים במחלפות פחם

ביום חמישי שעבר היינו בערב בירושלים, באזור השוק. ירדנו בנסים בכר, פתאום ראינו משמאל שלט מואר, "סביח". נכנסנו.
'ציון מלך הסביח' הוא איש קטן, רזה. ברסלב. יש בכוך שלו איזה רוגע בלתי-קפיטליסטי מחד ושמחת חיים ערנית מאידך. כל דבר מצית אותו. "סביח לגברת," אני מבקש, "היא רעבה." "אם היא רעבה, זה לא לאוכל", הוא אומר לי. מתפתח דיון קצר. שני סביחים מתחילים לקרום פול וחצילים.
הוא מתחיל עם אסטרולוגיה, טועה בהכל, אבל לא מאבד מהבטחון שלו. בינתיים יוצאים ונכנסים טיפוסי הלילה הירושלמיים: פרסומאי מבולבל שבא לשמוע כמה ציון אוהב אותו והולך בלי להזמין כלום, איש ממהר עם פנים חרושות רוצה מנה מהר כי "היא רוצה סביח". "מי", שואל ציון, "איך קוראים לה ?". "איך קוראים לה, איך קוראים לה  לא עניינך איך קוראים לה. תכין וזהו." אין לו סבלנות לקשקושים האלה, אבל רואים עליו שהוא לא היה מוותר עליהם. שני אברכים נכנסים. ציון מוציא מתחת לדלפק בקבוק יין פתוח ומוזג להם לכוס את סופו. "מי ששותה את סוף הבקבוק מתחתן השנה.", אומר אחד. "שתה, שתה". "לא, אתה, אתה".
 
בהפוגה רגעית בין המבקרים, ציון אומר שהוא רוצה להשמיע לנו את היצירה שלו.
הוא שולף דיסק מהמדף. אני רואה שיש שם ערמה שלמה של הדיסקים האלה. "מאוד השפיע עלי מה שהיה עם אילן רמון.", הוא אומר. "אנחנו  החרדים אין לנו טלויזיה, אבל ביום שהוא המריא במעבורת הבאתי הביתה אחת במיוחד, כינסתי את הילדים, הסברתי להם. ראינו ביחד… כתבתי את זה לזכרו."
אני מביט בעטיפה; תמונה סרוקה של אילן רמון בחליפת חלל. ברקע המעבורת ממריאה, חולפת ליד דגל ישראל מתנופף בגאון. לצד כל זה הכיתוב: "כוכב לנצח – הפקת ענק לזכרו של טיס החלל אילן רמון ז"ל". על הצד האחורי עוד שתי  תמונות סרדוקות של אילן באימונים לקראת הטיסה וגם השיר הבא:
דמעה,
דמעה זולגת,
טיפה כואבת
ומשאירה סימן.
דמעה.
 
מעיני אל עיניך,
מפני אל פניך
ומשאירה סימן.
דמעה.

היה לי ברור לחלוטין לקראת מה אני הולך. הנושא חסר העידון, היוצר הטירון, הזר כל כך לעולם האמנות, ההתלהבות נטולת הביקורת העצמית שראיתי בעיניו. מילות השיר הגמלוניות. הכל העיד על יצירת הבוסר שתבוא מיד, ולאחריה הסיטואציה שיהיה צורך להיחלץ ממנה בלולינות מילולית כלשהיא על מנת שלא לשקר אבל גם לא לפגוע. נערכתי להאזין בסבלנות דמויית קשב וקיויתי שזה לא יארך מדי.
הצלילים התחילו לזרום. גל התדהמה הראשון היה כשהבנתי שאני עומד לא מול שיר מולחן עם עיבוד בסגנון אולפני כוכב נולד אלא מול יצירה קלאסית לפסנתר (ובהמשך מצטרפים גם עוד כמה כלים). הגל השני היה מכמה זה היה יפה.
אני מבין קטן מאוד במוסיקה קלאסית ולכן, כנראה, אני מתקשה למצוא מילים לתאר מה ששמעתי (עומר, אני מניח, היה מפליא יותר לעשות). אני יכול רק לומר שזה היה יפה נורא, ועשיר. ולפרקים דק מאוד.
לקחתי עותק הביתה, והוא מסתובב אצלי מאז לא מעט במערכת ובמערכות. Colombia STS – 107 קוראים ליצירה, על שם המעבורת כמובן. עשרים וקצת דקות יפות יפות.
 
אני מספר את כל זה כאן קודם כל כי מאז, פרט למוסיקה, הולכת אתי גם פליאה עמוקה. פליאה איך נפש של איש ברסלבי, חרדי עם דוכן סביח לא רחוק מהשוק בירושלים נכרכת פתאום בדרמה של אילן רמון ומפיקה מעצמה מין יצירה ייחודית כזו, שאותה היא אורזת כלפי חוץ בצורה היחידה שהיא מכירה, אבל בפנים מסתתר כל היופי הזה. מן תחושה כאילו הרמתי בטעות איזה מכסה ומתחתיו נגלו, לשבריר שניה, סבך החיבורים של העולם. ויחד עם הפליאה, ישנה גם הודיה על כך שהתאפשרה לי סטירת הלחי הזו, להזכיר לי שהדברים אינם מתחילים ונגמרים במה שנדמה לי שאני יודע על העולם.
אבל אני מספר את זה גם כי ציון היה רוצה שאני אספר. החלום שלו, הוא אמר לי אחר כך, הוא שביום השנה למותו של אילן רמון הפילהרמונית תנגן את היצירה הזו לזכרו. אני לא יודע אם זו בקשה ריאלית, אבל אולי גלגול כלשהו שלה כן. אם מישהו קורא את זה וחושב שיש לו יכולת לתרום איכשהו לקידום העניין, אז אנא, אני מפציר בכם לשמוע את היצירה ולהתגייס. בשביל פלא אמיתי ראוי להתאמץ.
 
את Colombia STS – 107 אפשר להשיג מציון עצמו (058-471536), או ממני. בדואר, בדוא"ל או בכל דרך שתרצו.