רק יומיים אחרי יום העצמאות קלטתי שלא עשיתי את הטקס השנתי הקטן הזה שאני עושה עם עצמי כשהזאטוט (עוד רגע כבר זאטוט לשעבר) יוצא לרחובות עם חבריו ואני נשאר בבית השקט, הדים של חגיגות מהחלונות, פותח את שלושת הכרכים הירוקים של אבן-שושן על שולחן המטבח האדום ומתיישב לגלות את התקווה של השנה.
חלק מהסיבה לחריגה נתון כנראה בכותרת:
ב'אנטי מחיקון', בתוך 'ארבעה שירים על תשומת לב', זך כותב בשיר השני:
צִלְצֵל הָעוֹרֵךְ וּבַקֵּשׁ שִׁירִים לַחַגִּים.
אָמַרְתִּי אֵיזֶה חַגִּים וְאָמַר מָה אִתְּךָ פֶּסַח.
שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ אִם יֵשׁ לוֹ סִבָּה מְיֻחֶדֶת לַחְגֹּג?
גם זה אולי חלק מהסיבה.
אבל מיד בשורה הבאה הוא ממשיך:
תֵּכֶף יָדַעְתִּי שֶׁזֹּאת לֹא חָכְמָה גְּדוֹלָה.
הַזְמָנָה הִיא הַזְמָנָה וְנִימוּס הוּא נִימוּס.
וְאִם עוֹד יֵשׁ מִישֶׁהוּ שֶׁמְּצַלְצֵל וּמְבַקֵּשׁ
אֵין בְּרֵרָה, לֹא, בְּוַדַּאי שֶׁצָּרִיךְ לָתֵת.
יָבוֹא יוֹם וְלֹא יְצַלְצְלוּ
וְלֹא יְבַקְּשׁוּ אוֹ שֶׁכְּבָר לֹא אוּכַל לָתֵת.
ואני מוסיף: גם אם אתה זה שמצלצל לבקש מעצמך, גם לזה צריך להיענות. ומאותן סיבות.
הנה:
הַתַּשּׁוּת
כָּל עוֹד בַּלוּמֶן פְּנִימָה
נִשְׁפִּיַּת יַלְדּוֹן הוֹמִיָּה
וּלְפּוֹרְחוֹת מַחַן קָדִימָה
עֲנָבָה לְצִנָּה צוֹפִיָּה.עוֹד לֹא אָבְדָה תַּשּׁוּתֵנוּ
הַתַּשּׁוּת בַּת שְׁקִיטוֹת אַלְפַּיִם
לִהְיוֹת עֹפֶל חָפְשִׁי בִּבְדִידָתֵנוּ
בְּדִידַת צִנָּה וִירוּשָׁלַיִם.
ביאורי מילים (ע"פ אבן-שושן)
- לוּמֶן: יחידה של אנרגית אור השוה לאור המוקרן ממקור בעל עוצמה של נר אחד
- פּוֹרְחוֹת: ענני סתו או ענני סוף הקיץ בארץ המשמשים סימן לבוא הגשם, ענני כבשים
- מַחַן: מחנה
- עֲנָבָה: גרגר בודד באשכול
- צִנָּה: קור. אבל מעניינת יותר המשמעות הנוספת: קיר מגן ממתכת למחסה מפני פגיעות האויב. "עִרְכוּ מָגֵן וְצִנָּה וּגְשׁוּ לַמִּלְחָמָה" (ירמיהו מ"ו, ג'). ערכנו. ניגשנו.
- שְׁקִיטָה: ישיבה בשקט ובשלווה
- עֹפֶל: מקום גבוה ומבוצר. "כִּֽי־אַרְמ֣וֹן נֻטָּ֔שׁ הֲמ֥וֹן עִ֖יר עֻזָּ֑ב עֹ֣פֶל וָבַ֜חַן הָיָ֨ה בְעַ֤ד מְעָרוֹת֙ עַד־עוֹלָ֔ם מְשׂ֥וֹשׂ פְּרָאִ֖ים מִרְעֵ֥ה עֲדָרִֽים" (ישעיהו ל"ב, י"ד)
- בְּדִידָה: בדידות
בשנה הבאה יימלא עשור לשירי הספר המקורי.
ההשקה בתל אביב הייתה חתיכת אירוע, הנה היא כאן, מפולחת.
וזה מההשקה בירושלים. עד היום אין לי מילים.
אלכס בן-ארי 