"אחד המקימים של הוצאת ספרים חדשה" – הנה משהו שלא חשבתי שאי פעם אכתוב על עצמי. אבל לפני כמה ימים דרור הגיע מהדפוס עם העותקים של הספר הראשון וחודשי השיחות, ישיבות העריכה, שרשורי המיילים ושובל של צלחות חומוס ריקות נעשו באחת לצירוף הקצר הזה.

הוצאת "ירח חסר" נולדה מתוך הבלוג "ירח חסר" שמוקדש להייקו בעברית ובו אנחנו (כלומר יעקב רז, דרור בורשטיין, איתן בולוקן, ליאת קפלן, יובל אדו טל ואני) מפרסמים שירי הייקו בלי לציין מי מאיתנו כתב אותם.

במשך הכמעט שנה וחצי בה הוא פועל, הבלוג נעשה עבורנו למקום, למרחב שהכתיבה והמחשבה על הייקו מתנקזת אליו ומתעצבת דרכו. עם הזמן הוא נעשה גם למקום פיסי, בדמות השולחן הגדול במטבח של ליאת סביבו התחלנו להיפגש, תחילה לעיתים רחוקות ובהרכבים משתנים ובהדרגה במעין מקצב שדומה לסדירות ובהרכב כמעט מלא.

מקום, מעצם טבעו, מאפשר משך. משך, מטבעו, מזמן הצטברות והתרבדות. נדמה לי שההוצאה החדשה היא מפירותיהן של ההצטברות וההתרבדות האלה סביב הבלוג וסביב שולחן המטבח הגדול. במובן הזה מתאים מאוד לפתוח אותה בדיוק בספר המסוים הזה: "יותר חלונות מבית" – מבחר של 121 הייקו של המשורר האמריקאי גארי הותם שנבררו מתוך 40 שנות כתיבה.

מעבר ליופיים של השירים שבחר ותרגם דרור בורשטיין, עצם המבחר, שמסודר באופן כרונולוגי, מאפשר התבוננות מרוכזת באיזון הנוגע ללב בין התפתחות של תודעה אחת לאורך שנים לבין גרעין יסודי ובלתי משתנה שמבצבץ מתוכה שוב ושוב. הוצאת מבחר כתבים של משורר היא דבר מקובל, כמעט אופנתי במקומותינו בשנים האחרונות, אבל בניגוד לכרכים גדולי מימדים (לא אחת בצירוף אחרית דבר כרסתנית מאת דן מירון) שקשה מאוד כקורא להכיל אותם במלואם, את המבחר של הותם אפשר לספוג כמעט בבת אחת, קריאה ראשונה מהירה תקח ודאי פחות ממחצית השעה, ולגעת מתוך כך באופן בלתי אמצעי, באופן שמעולם לא יצא לי לחוות לפני כן עם משורר, באיזו ליבה של הוויתו דרך גלגוליה בזמן.

 

גֶּשֶׁם שֶׁבְּקֹשִׁי נִשְׁמָע

דַּף אַחַר דַּף

שֶׁל תְּמוּנוֹת מִשְׁפָּחָה

 

 

סוֹגְרִים אֶת דֶּלֶת הַמָּלוֹן

דָּבָר מִמָּה שֶׁנּוֹתָר מֵאָחוֹר

אֵינוֹ שֶׁלָּנוּ

 

 

מֵעַל לַמִּצְעָד –

חַלּוֹן שֶׁאִישׁ אֵינוֹ

מַבִּיט מִמֶּנּוּ

 

ראוי מאוד לכתוב עוד על הליבה הזו ועל האופן שבו היא מתגלה דרך השירים. אולי עוד אעשה זאת, אבל לא כעת. גם כך לא התכוונתי להאריך כל כך, רק לספר בקצרה על ההוצאה הזו ועל השימחה שהיא מביאה. וגם לומר שזו הוצאה שאנחנו מממנים מכיסנו והיא איננה למטרות רווח. אנחנו מקווים שנוכל בכל ספר למכור די עותקים על מנת להחזיר את הוצאות הפקתו ובכך לאפשר את הוצאת הספר הבא.

בגלל יכולת ההפצה העצמית המוגבלת שלנו, הספרים יימכרו במספר מצומצם של חנויות עצמאיות: המגדלור וסיפור פשוט בתל אביב, מילתא ברחובות ובקרוב גם אדרבא בירושלים. כמו כן ניתן לרכוש אותם בקלות ברשת דרך אתר אינדיבוק או דרך האתר של ירח חסר.

או פשוט דרך הכפתור הזה כאן:

 

רשימה של דרור בורשטיין על הספר ועל תהליך העריכה >>>

 

אתמול בבוקר נפטר ישראל אלירז. מחר, ביום הולדתו השמונים, הוא יקבר בירושלים, בקרית ענבים.

הוא היה בעיני האלתרמן האמיתי של דורנו. זה לא ניכר אולי במבט ראשון כי המוסיקה של שירתו שונה כל כך מהרעש והצלצול האלתרמני אבל הפעולה שלה על האוזן ועל התודעה ועל הלב היא אותה פעולה ממש: כישוף. שיר שלו הוא גביע בו נמסכות מילים לשיקוי חזותי-צלילי שחודר לאוזן ונספג בדם ומביא לשיכרון הרוח. אצל שניהם, אלירז ואלתרמן, מרגע שקראת אתה מוצא את עצמך לעיתים מסתובב ימים הלום, במצב של כמו-חלום, ממלמל שברי פסוקים, מחכה לרגע שתוכל לשוב ולהתעטף בשירים השלמים.

 

אֲנִי לֹא רוֹצֶה לְצַמְצֵם אֶת הָעוֹלָם עִם

מָה שֶׁיֵּשׁ לִי לוֹמַר עָלָיו

(בשבח הדברים החולפים, עמ' 34)

 

היה רגע בו הבנתי את זה וכתבתי סביב ההבנה הזו רשימה לא קצרה על שירתו ופרסמתי בכתב עת ספרותי. הוא קרא ובוקר אחד צלצל הסלולרי ושמעתי לראשונה את קולו. יש מיגבלה מהותית לפואטיקה המכשפת הזו, הן אצלו והן אצל אלתרמן, וגם עליה עמדתי באותו מאמר. על החלק הזה אף פעם לא דיברנו. לא בשיחת הטלפון הקצרה ההיא ולא בפגישה הארוכה בביתו בירושלים שבאה לא הרבה אחריה. היה בו השילוב הזה: אימוץ אוהב של היש לצד יכולת התנגדות עדינה, עקיפית, שפעלה ממש בה בעת בערוצים חשאיים ומקבילים, בלי לפגום במאומה במלאות נוכחותו של הטוב. הכי טוב הבנתי את זה מעט מאוחר יותר, כשאותו שילוב החל להיות מופנה גם כלפי.

הוא אהב מאוד מה שכתבתי כשהכרנו. זה היה בתקופת "ימים סמויים", הספר הראשון שלי. יחד עם זה דאג תמיד במקביל גם להביע את חוסר שביעות רצונו מכך שפניתי מן השירה הלירית אל ההייקו ואל שאר דברים שהיו מבחינתו בזבוז זמן, סטייה לא אחראית מדרך המלך השירית שנועדה לי.

את כל זה, כאמור, לא אמר לי מעולם ישירות אלא תמיד באותה אלגנטיות מעקפית; בדברי ברכה על ספר חדש שהושהו בדיוק במידה, בקטעי שיחות פרטיות שניהל ודאג שיצוטטו באזני, בנימה הרב-שכבתית בה שאל, מיד אחרי חיבוק, "אז מה שלומך? במה אתה עוסק עכשיו?" כשניתקלנו זה בזה מעת לעת בארוע ספרותי ובשאר מחוות קטנות שכיתרו אותי כל השנים במסר הזה באופן שלא ניתן היה להחמיצו. התרגשתי מהדאגה ומן האהבה שמאחוריה והודיתי לו עליה בלבי גם אם, בינתיים לפחות, לא נעניתי לה.

 

הַדְּבָרִים הַחוֹלְפִים מְעִידִים שֶׁהַחוֹלֵף

אֵינוֹ חָדֵל לִהְיוֹת

 

וְהוּא מוֹשֵׁךְ אוֹתָנוּ לִמְצֹא אוֹתוֹ,

לְהִתְפַּיֵּס אִתּוֹ, לְהַחְזִיק בּוֹ, לְהֵאָחֵז בּוֹ,

 

לְהָכִיל אוֹתוֹ, לִהְיוֹת לוֹ לְכִיס, לְפֶה.

 

(בשבח הדברים החולפים, עמ' 35)

 

הפגישה ההיא בירושלים הייתה למעשה פגישתנו היחידה. מאז היו רק אותן התקלויות בארועי שירה ומעת לעת, כשהיה איזה דבר דחוף יותר לאמרו, מכתבים קצרים בדואר. אז החלו גם להגיע הספרים. תמיד רגע לפני צאתם לחנויות, תמיד עם הקדשה בכתב היד היפה שלו, המרקד לעיתים על גבול הלא-מובן. האחרונה הייתה בשנה שעברה, כשיצא "מה היה אחר כך?".

 

הספר האחרון, "איש יושב ומביט באגסים הבוערים באמצע הלילה", כבר הגיע עירום מהקדשה, לפני חודש, כשכבר היה כבר חלש וחולה והוא מן היפים ביותר שכתב.

 

בְּשֶׁקֶט, כֵּלִים מְדֻיָּקִים וְיָפִים

יוֹצְאִים מִכְּלַל שִׁמּוּשׁ

אֶל תּוֹךְ הַלֹּא נִרְאֶה,

לְיָדְךָ

 

("הבט", עמ' 23)

 

 

הרצף השירי הבא הוא חלק משבוע של כתיבה שיתופית של שלושה: קרן איל-מלמד, אילנה זידמן ואנוכי. פתחנו קבוצת ווטצאפ וכתבנו אל תוכה: שלושה כותבים שהם הורים לילדים בחופש הגדול, שהם עובדים במישרה מלאה, שהם אנשים רצים בלב הקיץ הלוהט והלא נגמר.

נטלנו על עצמנו שני אילוצים בלבד. הראשון: שכל הקטעים יהיו סביב מלה אחת שנבחרה מראש – קיץ. השני היה הקשבה: כל פרגמנט נולד מתוך קשב לזה שקדם לו. לעיתים החיבור ברור, לעיתים הוא סמוי יותר ולעיתים פנימי לגמרי. לא היה סדר קבוע מראש בין הכותבים, כל אחד כתב מתי שרצה וכמה שרצה.

מעניינים יותר אולי הם האילוצים שלא בחרנו במפורש אלא התגלו לנו אגב עשייה ועיצבו במובלע את טיבו של הרצף הזה. מלבד זה שהיא הכתיבה בדיעבד נטיה אל הפרגמנט הקצר, הבחירה לכתוב בקבוצת ווטצאפ שמה אותנו באזור ביניים שבין התכנסות מכוונת על מנת לכתוב, כמו למשל במושב רנגה, לבין כתיבה ספונטנית לחלוטין. הטלפון, ולכן הקבוצה שבתוכו, נמצאים כמעט תמיד בהישג יד. הנוכחות המתמדת הזו יצרה בהקשר של הכתיבה היפוך מפתיע: במקום גורם קוטע ומטריד, הפך הטלפון בשבוע הזה לגורם של חיבור והרמוניה, למייצג גשמי של המקום הפנימי הנוכח, המתבונן, זה שמרחף, שקט, בגובה נמוך מעל פני השטח ההומים. הזמינות היתרה של המכשיר, ולכן של הקבוצה, איפשרה לנו לשוב למקום הזה לא ברגעי חסד נדירים אלא כעניין של יום יום, עם כל הודעה שהגיעה ועוררה בנו הדים, עם כל חמיקה של כל אחד מאיתנו לכמה דקות משנתגבש בו איזה דבר לאמרו.

הנה אם כן מקבץ מתוך הרצף של השבוע הזה. הקטעים מובאים כפי שנכתבו במקור. הסדר ביניהם שונה רק מעט בנקודות שהיה צורך לפצות על קטעים שלא נכנסו.

 

קרן:

בקיץ אחותי נולדה

ובכל קיץ היא רחוקה ממני

 

אילנה:

בקיץ

יש חורף

במקום אחר

 

אלכס:

מהבית לקפה

חוצה

סבכה של קיץ

 

אילנה:

דרור קטן עומד

בריבוע צל שמטיל

לוח מודעות שעליו

ציור של מזגן

 

קרן:

הרחק ממני

נח בתוך לוח השנה

החופש הגדול

 

אלכס:

הרחק למטה

מחלון בנין משרדים

קיץ

 

קרן:

השמיים זירת פצע

 

אילנה:

קיץ

חרדי ספרדי בבגדי אבות

אבותיו של חרדי אשכנזי

מסתיר את פניו

 

אלכס:

רבי חסידא היה נותן בסוף הקיץ סימנים.

אמרו לו:

וכלום אם אינם מתקיימים אין הקיץ מסתיים?

אמר להם: "בין אם מתקיימים ובין אם לא, עומד הקיץ לעולם".

והוסיף עליו רבי עדאי:

חורפו של קיץ – קיץ

אביבו של חורף – קיץ

סתוו של אביב – קיץ

אביבו של סתיו – קיץ

 

אילנה:

סוף הקיץ

תחת נוף שצבעיו דהו

מוכן חצב

 

אלכס:

משב רוח חם

הופך את הכוס

מזכיר לי להמשיך בענייני

 

_

מתוך גליון 5 של ננופואטיקה שראה אור בימים אלה. אפשר להשיג אותו באינדיבוק ובחנויות הספרים העצמאיות בתל-אביב ובירושלים.

עוד בגליון: מבחר מתוך תרגום ראשון לעברית של קלאסיקת האוליפו "תרגילים בסגנון" מאת רמון קנו (תרגום: רותם עטר), "סאיכומים" – ניסויים בסיכומים ממוחשבים למחצה לסיפור "הנידח" של עגנון (חולל והוסיף מסת מבוא: ד"ר מני אדלר מהמחלקה לבלשנות חישובית באוניברסיטת בר-אילן), מסה של ד"ר יעל נצר מאוניברסיטת בן-גוריון על יצירתיות חישובית, פרק נוסף בפרויקט משניות השירה של נועה שקרג'י ועמיחי חסון, מבחר הייקו מן השירה האמריקאית בת-זמננו בתרגומו של דרור בורשטיין, שירי הייקו מאת רועי צ'יקי ארד ואיתן בולוקן ועוד המון שירה, מקור ותרגום מאת שמעון בוזגלו ,שי דותן, נדיה עדינה רוז, עינה ארדל, גלעד מאירי, ליאור שטרנברג, נעמה בוגט, רוני סומק, אלה נובק, אבנר מרים עמית, מרילין מונרו, צ'רלס סימיק, פול דורקן, אלן גינזברג ורבים נוספים. 

אינני יודע הרבה על רוברט לקס. נתקלתי בחוברת דקה משיריו בחנות ספרים בלונדון. עיינתי בערך הויקיפדיה אודותיו. הדפסתי מאמר עליו מהרשת וטרם קראתי. הזמנתי ספר שלו ב-bookdepository וטרם קיבלתי. בחנות הספרים רפרפתי בחוברת כמה דקות, שילמתי ולקחתי אתי ארצה. כאן היא שכבה על המדף שבועיים שלושה בלי שפתחתי. צהרי ששי אחד בקפה קראתי אותה מכריכה לכריכה ותרגמתי מתוכה מבחר קטן.

למה אני מספר את כל זה? אולי כי זה לא באמת חשוב. כלומר, אולי כי לקרוא שלושה שירים של רוברט לקס בעמידה ב-Foyle's  בלונדון רגע לפני שחייבים ללכת או להניח לו לשכב אחר כך על מדף חודש בלי לפתוח אותו או לקרוא את כולו בקפה בשקיקה זה כמעט אותו דבר, כי הרגע המכונן במפגש עם השירים האלה הוא ההרף בו אתה נחשף לאופן הדיבור המיוחד שלהם. מאותו רגע הדיבור הזה מתחיל להתפשט בתודעה כמו גלולה קטנה שהחלה לפעול.

השירה הזו, אפשר לראות מיד, צרה וארוכה. המילים נדחסות לפס דמיוני ברוחב של אותיות בודדות. כתוצאה מזה, חלקן מתקפלות לעיתים לשני חלקים, לפעמים ליותר. ומה אומרות המילים? שום דבר מיוחד בעצם: זה דיבור מתבונן, אבל לא פילוסופי או זני. הוא בעצם די דומה לדיבור המתבונן הימיומי של התודעה של מרביתנו: קצת חכם, קצת סתמי, קצת פיוטי, קצת עודף, קצת טיפשי. ובכל זאת יש משהו מרומם מאוד בשירה הזו. למה?

נדמה לי שהתשובה נעוצה בשני עניינים, שניהם לא קשורים ישירות בתוכן. הראשון הוא הצורה הגרפית. אם הדף הריק הוא מרחב, הרי שהשיר המערבי הסטנדרטי הוא כתם או גוש המסתיר את חלקו. כלומר עצם פעולת הכתיבה, הנחת השיר על הדף, גם אם מטרתה לגלות, קודם כל מייצרת הפרעה, מגבבת את המישור הנקי והפתוח. הדבר נכון הן ברמה הפיסית והן ברמה התודעתית. קחו שיר של אלתרמן או ויזלטיר, לאור או אבות ישורון או כל משורר או משוררת שתעלו על דעתכם כמעט: הפעולה הראשונה שהקריאה עושה דומה מאוד למה שקורה על הדף הלבן – השיר משתלט על התודעה, מטביע בה את אותו גוש שהשיר הכתוב מייצר על הדף: חוסם, תובע לעצמו את מרכז המרחב, תוחם את התודעה הקוראת למימדיו.

ההשפעה הזו בבסיסה היא כמובן תוצר לוואי בלתי נמנע של עצם פעולת הכתיבה, בדומה למשל לאכילה או פעולות בסיסיות אחרות. אי אפשר הלא לכתוב בלי להניח משהו על הדף הריק כפי שלא ניתן לאכול בלי התערבות כלשהי בעולם כדי להשיג או לייצר מזון. אבל גם בתוך ההכרח הפיסיקלי יש דרגות של חופש והרמוניה. השירה המערבית ה"רגילה" חסרה בדרך כלל את ה"מודעות הסביבתית" הזו ביחס למרחב הפיסי והתודעתי בו היא מתחוללת. השירים של לקס מנסים ומצליחים לפעול אחרת. הפסים הדקים של השיר אינם כופים את עצמם על הדף אלא עובדים אתו, מאפשרים לשיר ולדף להיות נוכחים זה לצד זה בו זמנית, כמו חלון עם סורג או נוף עם בוסתן מעובד קטן בצדו. יש הרבה רווחה, פיסית ותודעתית, ביחס האורגני הזה למרחב. בתור קורא אתה חש בה מיד.

העניין השני הוא המוסיקה: פס המילים הצר והמילים השבורות לעיתים מכתיבים קריאה שיש בה השתהות. ההצטברות של מלה למלה אוטומטית פחות, המעבר בין שורות דורש עוד הרף של קשב, הפיצול של מילים דורש עוד רגע על מנת להבין אותן. כך מייצר שיר טיפוסי בשירי הנזיר של לקס מרחב קריאה שיש בו איכות מדיטטיבית, איטית, מושהית, לא מתנפלת על הטקסט. האיכות הזו היא משלימתה של תחושת הרווחה המרחבית שיוצר פס השיר הדק על הדף. שתיהן חוברות לאפשר דבר פשוט כשם שהוא נדיר: נוכחות ערה של הקורא לצד השיר, תודעה קוראת שאינה נבלעת בטקסט או מתגוששת אתו אלא נמצאת במלאות, כאן ועכשיו, לצדו. מתוך הנוכחות הזו, האפשרות להיות נוכח לצדם במלואך, נוצרת תחושת הרוממות שהשירים האלה, למרות ומתוך פשטותם, עטויים בה. אתה מאזין להם, מאזין לך, מביט לסירוגין בשיר ובדף הריק שסביבו. לאט לאט, דבר-דבר.

ל

אט

ל

אט

 

ד

בר

ד

בר

הנה כמה תרגומים מהחוברת ההיא. רפרפו בהם ושימו על המדף לשבועיים שלושה, או סעו ללונדון, קחו חוברת וקראו ממנה קצת בעמידה, או פתחו את הגליון וקראו אותם בשקיקה מקצה לקצה. זה לא באמת חשוב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אתמול בערב המאוחר ישבנו, אורית ואני, על ספסל בגינה הציבורית מתחת לבית עם שתי כוסות תה ודיברנו. היה חשוך והגן היה מואר קלושות בהדי אורם של כמה פנסי רחוב רחוקים. במרחק מה מולנו, סביב ספסל אחר, התגודדה חבורת נערים ונערות. מעת לעת פרצו ממנה גלים של דיבור רם מדי ושככו.

פתאום, מתוך האפלה למחצה, בקע מקק חום ענק. עוד לפני שראיתי אותו ראיתי את תנועתו: מהירה וחדה, עוצרת רגע ושבה ומאיצה בקו שבור, כאילו חומק ללא הרף מדבר מה הדולק בעקבותיו. הוא עשה את דרכו המזגזגת מחבורת הנערים לכיווננו. נגעתי בכתפה של אורית והחוויתי כלפיו ושנינו קפאנו. הוא התקרב עוד, נכנס לעיגול האור הקלוש שהקיף אותנו. היו לו המחושים הארוכים ביותר שראיתי מימיי, גב חום מתנוצץ ורגליים ארוכות וחזקות. בעל חיים במילואו, בנקודת השיא של התפתחותו.

הוא הוסיף להתקרב. הרמתי אינסטינקטיבית את כפות רגליי בבהלה כבושה וקיפלתי אותן תחתיי על הספסל. גם אורית עשתה כמוני והתקרבה אלי עוד מעט. הוא איגף אותנו בחצי קשת והמשיך להתקדם בצעדים קטנים יותר עד שנעצר, כמו התיישב, בדיוק מתחת למרכז הספסל בינינו, מניע אנה ואנה בעדינות את מחושיו. נעשינו זוג עם מקק.

תחילה לא זזנו, משותקים מפחד וגועל, אבל משהו בפשטות הנינוחה, מלאת האמון, בה ישב מתחתינו גרמה לנו לא לעשות דבר כדי לגרשו. כעבור רגע או שניים אפילו רכנו בזהירות להתבונן בו מעט יותר מקרוב, מתפעלים בעל כורחנו ממושלמותו המבעיתה, מלאת החיות. נכבשים ברוגע הבטוח שהקרין.

לראשונה בחיי חשתי בדל של קירבה אל היצור הזה. משב רוח קל לטף את שלושתנו ולצד חומת הפחד עתיקת היומין בצבצה אחווה פשוטה בין שני יצורים בני חלוף ברגע משותף של עצירה, של התמסרות דמומה, זה לצד זה, לערב יפה של קיץ.

בהדרגה חזרנו לדבר בקולות נמוכים, שוקעים מחדש זה בזו. כעבור מספר דקות, בלי שהבחנו, יצא מחדש לדרכו. כשהרמתי את ראשי כבר ראיתי אותו רחוק למדי, בגבו אלינו, רץ ועוצר באותם מאוצים מקוטעים שלו, שב ונבלע באפלת הגן.

השוט האחרון של עולם היורה מבריג את הכל למקום. זה צילום של דינוזאור, מלך הדינוזאורים, הטי-רקס, שואג אל תוך הנוף הפתוח של האי. לוקח רגע להבין מה מהדהד ברקע השוט היפה הזה: מלך חיות אחר, האריה השואג המפורסם של MGM. אלא שיש כאן שני היפוכים. ראשית, האריה השואג הוא השוט שלפני הראשון, זה שמקדים אפילו את הכתוביות, ואילו הטי-רקס שואג את שאגתו בשוט ההפוך בדיוק, רגע אחרי השוט האחרון, אחרי שקרב הדינוזאורים האפי הוכרע והסרט למעשה הסתיים. ההיפוך השני הוא שאת האריה של MGM אנחנו רואים שואג מולנו ואילו את הטי-רקס מגבו, צופים יחד אתו באי הריק מאדם. כמו שוט הפתיחה של MGM גם שוט הסיום של עולם היורה חסר משמעותית עלילתית, מיותר לכאורה. מדוע אם כן הוא בכל זאת נחוץ? ומה משמעות ההיפוך בנקודת התצפית?

היזכרו איך נראה הלוגו של MGM: ראשו עתיר הרעמה של אריה גדול כלוא במסגרת זהב עגולה שהיא חלק ממעין חגורה המזכירה חגורות של תואר אליפות עולם באיגרוף. זהו אריה מפואר שנלכד ומוסגר על ידי כוח חזק ממנו. כמו בגן החיות, כוחו הפראי מעוקר מסכנה ומשמש להפקת ריגוש והנאה בשירותה של תעשיית הבידור. זה לוגו שכולו הפגנת עוצמה, סימון של טריטוריה של מי שרואה את עצמו כמלך האולפנים.

שוט הסיום הנבון של עולם היורה הופך את מערך הכוחות הזה על ראשו. במקום האריה שואג טי-רקס, מלך החיות הקדום, ובגלל השינוי בנקודת התצפית סופו הטוב של הסרט בו המבקרים מחולצים מפארק השעשועים שהפך למלכודת מוות של דינוזאורים משתוללים מתערער ואנחנו נגררים חזרה פנימה, לכודים מחדש מאחורי גבה של הדינוזאורית הרצחנית. מאדונים שהתעשייה נועדה לשרת אותם, אנו הופכים לשבויים של מפלצת שהכוח שלה יצא משליטה. המלך הקודם איננו, יחי המלך החדש.

התוצאה היא שהאנלוגיה שלאורך כל הסרט ריחפה ברקע עולה בבת אחת על פני השטח. פארק הדינוזאורים היוצא משליטה בגלל מרוץ לא אחראי ובלתי מרוסן אחרי רווחים ועוצמות ריגוש הולכות וגדלות מתגלה כמקבילה להוליווד של ימינו, אולי תעשיית הריגושים הגדולה אי פעם.

הביקורת העצמית הזו, גם אם היא מרומזת למדי, היא אקט שאיננו מובן מאליו כשהוא מגיע מלב לבו של פארק השעשועים ההוליוודי שכולנו עולים בקביעות על המתקנים החדשים והנוצצים יותר ויותר מדי שנה שלו, הלא הם שוברי הקופות הקיציים, אותם דינוזאורים של הפקה של מאות מיליוני דולרים של פעלולים ומחשבי על. מפתיע עוד יותר שהיא מגיעה מצד מי שהוא נכון להרגע הדינוזאור הגדול ביותר בשטח (ולראיה השיא, הצפוי מראש, של מעל חצי מיליארד דולר הכנסות בסוף השבוע הראשון). הסנדלר לא רק שאיננו הולך יחף, הוא נועל גוצ'י אבל קצת קשה לו עם זה והוא רוצה לדבר.

ויש גם טוויסט: במבט נוסף שוט הסיום מתברר כסוכן כפול. לצד היותו רגע יחידאי של מורכבות קולנועית רפלקסיבית הוא בו בזמן, כמו בציורי אשליות הראיה של פרצוף-כד, קלישאת הקלישאות של של שוברי קופות מסוגו: הרשע שמובס אבל איננו מושמד לגמרי ובכך מותיר פתח לזה שבעתיד כלשהו, כלומר ממש בקיץ הבא, ישוב אלינו בסרט ההמשך חזק ומפחיד מאי פעם.

כאן מתגלה המכונה ההוליוודית במלוא תפארתה. כמו העקרב החוצה את הנהר עם הצפרדע על גבו, היא איננה יכולה אלא להיות מי שהיא. גם כשהיא פותחת פתח לדיבור ביקורתי בעל מורכבות מסוימת, הפתח הזה הוא בה בעת חלק ממנגנון הרווח המשומן להפליא הדוהר אל השיא הבא. That's Hollywood

 

כמה מילים שלי על "יש לי שכן שעובד בערוץ 10", ספרון שירים קטן מאת יונתן רז-פורטוגלי ומבחר מתוך הספר כפי שפורסמו בגליון החדש של ננופואטיקה שראה אור החודש.

עוד בגליון:  מאמר על כתיבה אוטומטית של שירי הייקו (כולל חידון בחן את עצמך!),
חידת איינשטיין – גרסת המשוררים, המשורר ערן הדס כותב מחדש את התורה, חטיבת שירים קצרצרים חזקה ומפתיעה של אורי ברנשטיין ושירים חדשים של אורית גידלי, תומר ליכטש, רונה קופרבוים, ענת זכריה, אלי אליהו, נעם פרתום ורבים אחרים.

 

*

 

לפני עשר שנים, כשספרון קטנטן בשם "יש לי שכן שעובד בערוץ 10" יצא כמעט בחשאי, בעותקים בודדים, לכמה חנויות ספרים עצמאיות לא היו בעולם טוויטר או פייסבוק או אינסטגרם. לא היו סמארטפונים, לא טורנטים, לא HBO לא שידורי HD ולא ריאליטי. הייתה רק טלוויזיה מסחרית "רב ערוצית" בחיתוליה ואינטרנט איטי מאוד שכונה "האינטרנט המהיר" וגם הדבר החדש הזה, בלוגים, שהציף אותנו בכמויות של קלט שאז הרגשנו שלעולם לא נוכל להדביק ובו קרה כל מה שהיה חי ומעניין באמת. גם לי היה אז אחד, עדיין יש, וכתבתי בו על הספרון הזה בהתרגשות של מגלה ארצות בין היתר כך:

"מבחוץ הוא נראה כמו פנקס רישומים קטן, מאלה שקונים בכמה שקלים בחנויות לדברי כתיבה. על הכריכה החומה מודבק (ממש מודבק, עם דבק והכל) תצלום של ילד, בן שמונה בערך, בסלון ליד טלוויזיה. טלוויזיה כמו פעם, כמו שהייתה לנו. סלון כמו פעם, כמו שהיה לנו. ילד דומה בדיוק למה שאני זוכר שהייתי.

בפנים יש אוסף של אמירות קצרצרות. שורה, שתיים, לפעמים ארבע, לא יותר, שיושבות על הקשת שבין הברקה קופירייטרית להייקו מודרני, אבל בעצם לא זה ולא זה. מין יומן של הבלחות, מצחיק-אירוני-מלנכולי שבמרכזו הטלויזיה כציר שסביבו סובב הקיום. כישות שביחס אליה מתפענח כל דבר בעולם.

זה יומן של תודעה עירונית, סינגלית, קרייריסטית, אולטרה-מתוחכמת שמרימה להרפי-עין את המבט שלה מהמסך הקטן ומתבוננת בחייה, החוצה ופנימה. מה שנפלא בספרון הזה הוא שהוא מצליח ללכוד באמצעים פשוטים כל כך ובהרבה קבלה ואמפתיה את הנימה המדויקת של סוג הקיום הזה. בעיקר את הרגעים העצובים בהם משהו עמוק מנסה להתבטא ונחסם בתקרת הזכוכית של אמצעי המבע השטוחים של נפש שמזונה הרוחני הוא אלפי שעות טלוויזיה ומליוני שנינויות. "  (הפוסט המלא כאן)

ממרחק השנים והמפגש המחודש עם הספר, שמקבץ גדול מתוכו מובא כאן, המילים האלה נראות לי מדויקות עדיין. זו קלאסיקה חרישית שהוחמצה בשעתה ואני שמח על האפשרות להיפגש ולהפגיש איתה שוב. ממרחק הזמן מזדקרת גם האיכות הפרגמנטרית המבשרת שלה. בעולם שבו ערוצי הקליטה והעיבוד מפגרים באופן כרוני אחרי ערוצי ייצור התוכן, הפרגמנט הדיבורי הקצר נעשה לנקודת איזון טבעית בין רעש למהות, בין השתהות מתבוננת להיסחפות קצרת נשימה. ככזה, הוא מהווה מענה אפשרי לאתגר ההסתגלות של השירה למציאות החדשה בה היא פועלת. "יש לי שכן שעובד בערוץ 10" ראה את העובדה הזו מוקדם יותר מכל טקסט שהכרתי אז.

לצד עכשוויותו, "יש לי שכן" הוא גם טקסט נוסטלגי מאוד. זו נוסטלגיה של גבר צעיר לעולם הקדם-טלוויזיה-מסחרית של ילדותו. עולם בו הולכים יד ביד עם אמא לקולנוע, בו חיים בשכונה שמכירים בה את כולם, רואים סרטי איכות, משוחחים עם חברים ויוצאים אל הטבע. אבל המציאות ה"עכשווית" של הטקסט, שנידמתה בצדק לפני עשר שנים כשינוי רדיקלי המשנה את קיומנו מן היסוד, הסתברה בדיעבד כמבוא בלבד, כהדיה העמומים של מוסיקה באזני מי שעומדים מחוץ למועדון.

בעיניים הקוראות של היום, העולם של "יש לי שכן", על "ריבוי הערוצים" וניצני הניכור האורבני שבו, הוא עצמו מושא להתרפקות נוסטלגית. אבל בשל הזמן הקצר שחלף, עשור בלבד, גם הנוסטלגיה שבתוך "יש לי שכן" עצמו עדיין טריה דיה וכך מונחות בעת הקריאה זו על גבי זו, פועמות בו זמנית, שתי הנוסטלגיות. התחושה הכפולה החדשה הזו, שאין לה עדיין שם אבל מקופל בה לתחושתי דבר מה מהותי מאוד לחיינו בעידן המואץ הזה, היא עוד סיבה לחזור דווקא כעת לקובץ הקטן הזה.

 

מבחר מתוך "יש לי שכן שעובד בערוץ 10" מאת יונתן רז-פורטוגלי (2004)

 

אין מקום שלא קולטים ערוץ 1

 

*

 

זכרון ילדות-

יד אחת אוחזת בידה של אמא

יד שניה באריזת פופקורן

בדרך להקרנת הבכורה של

"רוקי"

 

*

 

יש לי שכן שעובד

בערוץ 10

 

*

 

כל המנחים

בערוץ הילדים

עובדים על קובץ סיפורים קצרים

בסגנון אתגר קרת

 

*

 

חשוב שפספורט תצליח

והמפורסמים יהנו

 

*

 

בפיספוסים

אף פעם לא עובדים

על ערבים

מפורסמים

*

 

פיגועים עדיף לראות

בפוקס ניוז

 

*

 

אני מעריך אנשים

שאומרים

"כבר כמעט לא יוצא לי לראות טלוויזיה"

 

*

 

איני שופט עצמי

על פי מוסר הבורגנות
אלא על פי הביוגרפיות

המשודרות בערוץ E

 

*

 

האם

יצא לך להתחבר

אל הממיר הדיגיטלי?

 

*

 

הרווק חוזר לדירתו אחר העבודה

מחמם ספגטי

ומדליק טלוויזיה בזמן לפינת הסטנדאפ

אצל יאיר לפיד

 

*

 

לפעמים בסתיו

אני חושב לעבור ללוויין

*

 

בחורף

עטוף סוודר ושמיכה

מכבה את האור

צופה

בשידור מליגת האלופות

 

*

 

פעם זיהיתי את הכפר

בו צולם הסרט "וויקאנד" של גודאר

שעה שצפיתי ב"טור דה פראנס"

ב"יורוספורט"

 

*

 

מדווש על אופניי לפנות בוקר

 

מאחד הווילונות

צללית אדם

מעביר ערוצים

 

לצדו מכורבלת גברת

 

*

 

תמיד כשמסתיים שעשועון

אני נשאר לבד

 

*

 

כשיש הפסקת חשמל

ובחוץ מעט אור יום

אני יכול

לראות

אותי

על מסך הטלוויזיה

 

 

סיימתי ארבע עונות של משחקי הכס, שתיים מהן בתוך פחות מחודש. אני בטוח שכבר נאמר ונכתב על הסידרה הזו כל דבר שניתן, ובכל זאת אומר לכבודה דבר מה גם אני.

יש מעט מאוד יצירות גדולות – ואני מתכוון לגודל במובן הפיסי הפשוט של עשרות רבות של שעות צפיה או מאות רבות של עמודים – שמצליחות להפוך את הגודל שלהן לחלק בלתי נפרד ממשמעותן. אפילו יצירות מרכזיות בתרבות שלנו אינן עומדות באתגר הזה. האיליאדה והאודיסיאה למשל, או הקומדיה האלוהית. גודלן חיוני להן מבחינה עלילתית אבל הן נושאות אותו בלית ברירה, כפי שנוסע היוצא למסע ארוך גורר אחריו מזוודה כבדה.

למעשה, הדוגמה היחידה שהכרתי עד היום ליצירה רחבת-היקף שאין בה הפגם הזה היא "אנה קארנינה". הרומן העצום הזה איננו יכול להיות אחר. גודלו הוא מהותו. דקדקנותו היא נשמת אפו. מבלי לעבור את אינסוף הפרטים, מבלי לחצות בגופך, בעינייך, את רוחב היריעה שלו, אינך יכול לתפוס את אותה תחושה ייחודית שאין דרך לומר אותה מלבד כל הספר הזה עצמו: תחושת משקלה העצום של ההתארגנות האנושית. העוצמה המשתקת, המכריתה, של כוחות שימור הסדר הקים הפועלים בו זמנית ומתוך קשרי גומלין בכל רמות הקיום: המדינית, החברתית-מעמדית, המשפחתית וזו של הנפש הפרטית. זוהי המסילה האמיתית עליה מוצאת אנה את מותה.

כעת הצטרפה לרשימה הפרטית הזו שלי גם "משחקי הכס" (ראיתי רק את הסידרה אבל אני מניח שהדברים נכונים גם לגבי הספרים, אולי אפילו ביתר שאת). גודלה של "משחקי הכס" הוא המפתח שהופך אותה מבידור מותח, מלא תככים וקרבות מרהיבים למעשה אמנות רציני. ההצטברות השיטתית של כמות ומגוון הדמויות והגזעים, של תשוקות, של מזימות וקשרי-גומלין הפרושים על פני מרחבים גיאוגרפיים והיסטוריים בלתי נגמרים מכריעה במוקדם או במאוחר את הצופה, מאלצת אותו לשמוט את האחיזה בפרטים ולבוא במגע עם רובד מופשט ועקרוני יותר: התנועה המחזורית, תאבת העוצמה, האכזרית באדישותה של הכוח המניע שביסוד העולם של הסידרה הזו.

קשה לתאר את הכוח הזה במילים. הסידרה על עשרות שעותיה נחוצה על מנת להבין אותו מבפנים, לחוות אותו באופן מוחש. אפשר אולי, בקירוב גס, לומר שהוא מעין תשוקה קרה, בלתי-אישית, לעוצמה מוחלטת. תשוקה שכל איש ואישה ויצור מלאים בה אבל היא איננה שייכת לאיש מהם. הדמויות המסתובבות כה וכה על לוח העולם הענק בחיפוש מתמיד אחר עוצמה וגדולה הן רק התגלמויות גשמיות רגעיות שלו שדרכן הוא פועל לזמן מה ומתגלגל הלאה בנסיון מתמיד להגדיל את עצמו, לובש ופושט צורה ללא הרף וצר את המציאות כולה בדמותו. זהו גם ההסבר לתכונה הידועה לשימצה של "משחקי הכס" להרוג ללא הרף את גיבוריה. מדובר באי-הבנה: הסידרה הזו איננה יכולה להרוג את גיבוריה פשוט כי אין לה כאלה. הגיבור היחידי שלה, החי לעולם, הוא הכוח הזה עצמו.

 

הַיּוֹם, בִּמְבוֹאוֹת הַשּׁוּק, נִזְכַּרְתִּי בָּךְ

בְּרֵיחַ הַמּוּשְׁק שֶׁל עָרְפֵּךְ

וְסִפּוּרֵי הוֹלַנְד הַקָּרִים.

 

תְּלוּלִיּוֹת שֶׁל צֶבַע מִתְחַלְּפוֹת בַּדּוּכָנִים

מַרְאִית עַיִן שֶׁל סְדִירוּת.

קוֹלוֹת הָרוֹכְלִים מִתְאַבְּכִים. אֶשֶׁד רַגְלַיִם.

אֶחָד הַדּוּכָנִים

נוֹתָר סָגוּר.

 

אֲנִי רוֹצֶה לְמַלֵּא אֶת סַלִּי בעַגְבָנִיּוֹת גְּמִישׁוֹת

וְלִמְנוֹת אֶת תְּמוּרָתָן בְּמַטְבְּעוֹת

אֶל תּוֹךְ יָדֵךְ. אוֹ לַעֲצֹר נָבוֹךְ, לְהִתְנַצֵּל

עַל שֶׁהִסַּעְתִּי בְּשׁוֹגֵג אֶת עֶגְלָתִי

עַל כַּף רַגְלְךָ.

 

מַדּוּעַ בָּא הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה? מַדּוּעַ דַּוְקָא כָּעֵת?

זֶה אֵינֶנּוּ הַגַּעְגּוּעַ אֵלַיִךְ. אֶת טַעֲמוֹ

אֲנִי מַכִּיר הֵיטֵב. דָּבָר אַחֵר: אִגֶּרֶת

עִנְיָן בָּהוּל בִּכְתַב סְתָרִים. תְּבִיעָה. כִּתּוּר. חָרִיץ פָּתוּחַ.

כּוֹרַח לְהַרְעִיד.