• 1041 עמודים. היד בקושי מצליחה לאחוז בשני הכרכים יחדיו. עוד בטרם התחלת לקרוא עלייך להתמודד עם האמירה שיש בעצם הכמות הזו. מחד – יראת כבוד, מאידך – חשדנות. האם באמת יצדיק הספר הזה את גודלו? איזו אמירה יכולה להצדיק נפח כזה של טקסט?
• אבל לא זו השאלה הנכונה לשאול. צריך להיכנס לקריאה הזו כפי שעומדים בספארי ומביטים בפיל. אינך תוהה האם יש הצדקה לכך שהוא כה גדול, אתה סקרן להבין כיצד נראים חייו של יצור עצום כזה. כיצד הוא נע, אוכל, מזדווג, מפריש. כך גם לגבי הרומן הזה.
• מוטו נפלא: "לי נקם ושילם" (דברים ל"ב, 35). נפלא כי במחי שלוש מילים הוא מרחיב את מסגרת הקריאה בכך שהוא מציב ברקע שלה שני "פילים" נוספים ולא מובנים מאליהם: התנ"ך והרגש הגדול של הנקמה. הוא איננו, כפי שקורה לעיתים קרובות מדי, איור סתמי לטקסט אלא נוכחות מתמדת בתוך הקריאה, שמיים מעוננים שמטילים את צלליהם על הדפים, גורמים לך להרים מעת לעת את ראשך ולחפש משמעות בצורותיהם. 
• נכנסים. 

·

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים, עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה וָחֶסֶד וְהוֹשִׁיעֵנוּ.

·(הטקסט המלא של הפיוט)

כך מסתיים הפיוט 'אבינו מלכנו' שנאמר-מושר בתפילת נעילה ביום הכיפורים. בכל פעם שקורה שאני שומע אותו או מזמזם אותו לעצמי אני משתהה עליו לרגע ולא מבין אותו מחדש. מהם אותם "מעשים"? מהו המצב הזה של היות ריק ממעשים? ומדוע היות ריק ממעשים היא סיבה או הצדקה לבקש חנינה מן האל. האם ב-"מעשים" הכוונה למעשים טובים או רעים? אם טובים, מדוע העובדה שאין בנו כאלה היא הצדקה לבקש על נפשנו? ומדוע לשון ההגזמה הזו – האם באמת אין אפילו מעשה טוב אחד לרפואה? ואם הכוונה למעשים רעים דווקא, כלומר לחטאים, מי הוא זה שיכול לעמוד מול האל, ועוד ביום הכיפורים, ולומר שאין בו חטאים? ואם הוא באמת כזה, על מה בעצם הוא מבקש?

יצא והשנה הייתי בבית כנסת סמוך לביתי בזמן תפילת נעילה ושמעתי את הקהל שר בכוונה רבה את השורה הזו שוב ושוב והצטרפתי ללחן היפה ושרתי בקול גם אני ומתוך ההקשבה והדיבור את הטקסט התחוורה לי גם אפשרות נוספת של קריאה, שנותנת מענה על השאלות האלה. אפשר לקרוא את המלה-'כי' לא כ-'בגלל' אלא פשוט כ-'ש'. בקריאה כזו משמעות השורה איננה "חננו בגלל שאין בנו מעשים" אלא "חננו ואז ענה לנו שלא נותרו בנו עוד מעשים (מפני שהחנינה ביטלה אותם)." בקריאה כזו ברור כי ב-"מעשים" הכוונה היא לחטאים והיחס בין החנינה למעשים הוא יחס פשוט והגיוני של סיבה (ה' חונן) ותוצאה (המעשים הרעים מתבטלים).

מאוחר יותר עלה בדעתי גם אופן קריאה נוסף. את ה-"כי" ניתן לקרוא כתנאי פותח, מבנה מקובל מאוד בתנ"ך: למשל, "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשבעת יצא לחופשי חנם" (שמות כ"א, ב) וכד'. במקרה זה יש לפסק את השורה כך: "אבינו מלכנו חננו ועננו. כי אין בנו מעשים, עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו." כלומר חון אותנו במידה ויש לנו מספיק על כף הזכות כדי לזכות בחנינה. אבל אם אין בנו די מעשים טובים שיעמדו לזכותנו ("כי אין בנו מעשים"), אזי הבקשה היא אחרת, אז אנו פונים כמו לפנים משורת הדין, ומבקשים נדבה, חסד שיאפשר לנו בכל זאת להיוושע.

הפיוט הזה הוא טקסט פשוט ופרוזאי למדי לכל אורכו. כל כולו רצף של בקשות קונקרטיות מאוד מן האל. הרגע בו הוא הופך לשירה הוא הרגע בו הקריאה השוטפת, הקהה כבר מרצף התחנונים, נתקלת בצירוף הזה "כי אין בנו מעשים", הנטוע במרכז השורה האחרונה. צירוף שהוא מחד פשוט מאוד, ולכן אורגאני לטקסט, ומאידך בהקשר בו הוא מופיע הוא גם סתום מאוד. הסתימות הזו פותחת פתח לקריאה השגורה להתקע על עומדה, לעמוד בעצמה נטולת מעשים מול הטקסט. במובן זה הטקסט של 'אבינו מלכנו' הוא טקסט שמחנך את הקורא שלו אל תוך יום הכיפורים. בתוך רצף התחנונים והבקשות של היום הזה הוא מעמיד רגע של עצירה, של תענית קריאה. רגע הדוחק בקורא להפנות, ולו להרף, את המבט הרחק מן ההמון המקיף אותו ומסדר היום המדוקדק שבתוכו הוא מתנהל, אל איזה גרעין סתום שביסוד כל זה. גרעין שמסתחרר סביב המלה הפשוטה רק לכאורה הזו: מעשים.

(עכשיו שסיימתי אני נזכר שכתבתי כאן פעם על טקסט אחר, פרק מתהילים, שעושה מהלך דומה של חינוך הקורא שלו מתוך תהליך הקריאה עצמו).

הידעת?

התפתחויות אחרונות בתחום המדע מאפשרות לחשב במדויק את מהירות כיבושה של טרויה על ידי צבאות יוון.
ממאמרם המרתק של קראפט את ארול מגיליון Science של אוגוסט 1980, המנתח את התמורות הגיאומורפיות באזור טרויה במהלך 10,000 השנים האחרונות, עולה כי המרחק בין מחנה האכיים שלחוף הים האגאי לבין שערי איליון היה כ-8.1 קילומטרים. אם נבודד את המהירות מתוך נוסחת היסוד מהירות כפול זמן שוה דרך ונציב את הנתונים הידועים לנו, נקבל כי קצב כיבושה של טרויה על ידי צבאות יוון היה 8.1 קילומטרים לחלק בעשר שנים, כלומר 0.000091 קמ"ש, שהם 9.1 סנטימטרים בשעה.

 

להפתעתי הרבה עושה רושם שעלי לומר זאת במפורש: תמונות חלונות הראווה של סטימצקי המפוצצים בעותקים של ספרי שהעליתי כאן בפוסט הקודם הן עבודות פוטושופ מיומנות של חבריי דורון חובב ואילנה זיידמן (שגם עיצבה את כריכת הספר). העובדה שקיומן התקבל על ידי הקוראים (לפחות אלא מביניהם שבחרו להגיב) בטבעיות רבה כל כך מעוררת בי זנבות רבים של מחשבה המתנפצים כולם אל קיר גבוה של תמיהה: כיצד להבין זאת? 

 

 

 

 

 

 

הרצל 191, רחובות

 

 

 

"תשובה לא הייתה לו, מלבד אותה תשובה כללית שמשיבים החיים על כל השאלות היותר מסובכות שאין להן פתרון. והתשובה היא: לחיות לפי צרכי השעה, כלומר להסיח את הדעת."

(אנה קארנינה, לב טולסטוי, תרגום נילי מירסקי, הוצ' עם עובד, כרך א', עמ' 12)