אף פעם לא השתמשתי בפיירפוקס יותר מכמה רגעים. הוא היה חמוד ועטוף בהילת ה-"ככה עושים את זה נכון" אבל בשורה התחתונה לא הייתה הצדקה אמיתית לזנוח עבורו את האקספלורר שבו, כן-סטנדרטים-לא-סטנדרטים, כל האתרים נפתחים והכל עובד סביר בהחלט. אפילו התוספים למיניהם, שעליהם גאוותו של הפיירפוקס, הם בסופו של דבר לא יותר מטירחה. דפדפן הוא מזלג להעלות בעזרתו נתחים מן הרשת. אילו תוספים צריך מזלג? 

מסביב כולם חוגגים ורק אני באקספלורר. והתחילו המחשבות – אולי אני לא בסדר? אולי הבעיה אצלי? אולי אני פוחד מחידושים? אולי הזדקנתי?

ואז הגיע כרום.

• מהירות: יש משהו מדהים, פוקח עיניים, במהירות של כרום. אתה לוחץ עליו והוא פשוט נפתח. לא שתי שניות של בהייה בפס הריק המתמלא בתחתית המסך אלא מיד, עוד לפני שנדם הד הלחיצה על המקש. המהירות הזו גורמת לי לחשוב עד כמה התוכנות סביבי הלכו והסתבכו, הלכו והסתרבלו עם השנים. בכל פתיחה של כרום יש לכן גם טעם נוסטלגי מתוק. כמה פעמים ביום אני מוצא את עצמי סתם פותח אותו לרגע וסוגר, כמו ילד שמלטף צעצוע אהוב.
• עוד מהירות: יש פער מהירות עצום כל כך בטעינה של עמוד אינטרנט בין כרום לאקספלורר, שמרגע שחווית אותו, מרגע שהבנת שאפשר לעשות את זה כל כך הרבה יותר מהר, אין דרך חזרה.
• קפה: כרום הוא כמוני בחצי השעה הראשונה שאחרי קפה הבוקר.
• עמוד הבית: עוד לפני שהתחברת פיסית לרשת, אתה כבר עמוק בתוך הגלישה. כן, אפשר לכוונן את האקספלורר או הפיירפוקס להיפתח עם כמה טאבים קבועים, אבל חבל אפילו להתחיל ולתאר עד כמה זה פחות מהיר ונוח.
• טאבים: הבה נעשה ניסוי קטן. היכנסו לאקספלורר ופתחו שני טאבים. כעת נסו לסגור בקליק אחד את הטאב הלא פעיל. תנחומיי. כעת נסו אותו דבר בכרום, אין קל מזה – פשוט לוחצים והוא נסגר. למה?  כי מישהו שם מבין שזה לא "לא הגיוני" לסגור טאב לא פעיל בלי לעבור אליו קודם. מה שלא הגיוני זה לא להבין שכשאני גולש כל מה שנוח לי הוא הגיוני.
• עוד טאבים: ואם אנחנו כבר בעניין הזה – נסו לגרור טאב באקספלורר. אפשר? כן, אבל רק לרוחב, כדי להחליף מקום בינו לבין טאב אחר. למה אסור למעלה או למטה? טוב, כי זה לא הגיוני. אה.
  בכרום אפשר כמובן לגרור אותו לאן ואיך שרוצים. אם גוררים לרוחב הוא מחליף מקום עם הטאבים הקיימים, אם גוררים למעלה או למטה הוא הופך לחלון חדש – התנהגות הגיונית להפליא, אגב. פיירפוקס, משום מה, תקוע באיזה שלב מצחיק באמצע, אפשר לגרור טאב לרוחב ואפשר לגרור ולהפוך אותו לחלון חדש, אבל רק אם גוררים אותו בכיוון מטה, למעלה אסור. אה.
• סגירת חלון: נחשו מה עושה סגירת חלון הדפדפן בכרום? לא תאמינו – היא סוגרת את החלון. מה עושה סגירת חלון באקספלורר? מתחילה תהליך בירוקרטי: "האם אתה בטוח שאתה רוצה לסגור את כל הלשוניות הפתוחות"? כן, מה הפאניקה הגדולה, אני בטוח. מתחת לזה עוד אופציות: "האם בעתיד תרצה שלא נשאל אותך שוב את השאלה הזו?" לא יודע, עכשיו כבר הלחצתם אותי. אולי, אולי לא, עננה מתחשרת על פני, אני שוקע בחישובי כדאיות. בעולם של כרום אני כבר מזמן בפעילות הפרודוקטיבית הבאה.
• חניית ביניים: מי שיצר את כרום הבין שהוא מייצר את הכלי שהוא אולי הבסיסי ביותר במחשב של היום. בסיסי כמו משקפיים, כמו עיפרון כמו, כאמור, מזלג. בכלי בסיסי כל כך המחיר של כל הפרעה, ולו זעירה, הוא גבוה מאוד. כל בדל תשומת לב שמוקדש לכלי עצמו איננו מוקדש לביצוע הפעולה ולכן הוא בגדר הסחת דעת, כלומר כישלון של הכלי. לכן הרף שכלי כזה נמדד מולו הוא שלמות – כלומר שקיפות מוחלטת.
• יופי: שקיפות איננה עומדת בסתירה ליופי. הפרעה אסתטית היא הפרעה ככל הפרעה. כשאתה עובד עם כלי לא יפה, חלק מתשומת הלב מוסחת כל העת להפרעה האסתטית הזו. כשאתה עובד עם כלי שמתאמץ מדי להיות יפה, חלק מתשומת הלב מוסחת כל העת להתפעלות ממנו או בגלל בעיות שמישות שנוצרו בגלל המחיר הטכנולוגי שהיה צריך לשלם כדי שהכלי יהיה יפה (למשל איטיות). בשני המקרים היעילות של הכלי נפגעת. כרום נענה לסוג אחר של אסתטיקה. הוא יפה באופן שאיננו פוגע בשקיפות שלו אלא משלים אותה. היופי שלו לא רק שאיננו מפריע למשתמש אלא דוחף אותו בעדינות קדימה. נותן לו אותה סוג של רוח גבית שיש בלשבת לעבוד בחדר נקי ומסודר בו כל דבר מונח בדיוק היכן שאתה רוצה ואגרטל אחד, יפה ופורח, נגלה בזוית העין ממדף בפינה. כרום הוא היפה החדש.
• שורת הכתובת של הדפדפן: צריך להזין url? לא. למה להגביל? תקליד מה שנוח לך, כרום כבר יסתדר. מה שחשוב הוא שאתה רוצה להגיע לאנשהו. יש כאן הבנה שמבחינת שימוש, ההפרדה בין חיפוש אתר להזנת כתובת מדויקת היא מלאכותית, שתיהן דרכים להשיג את אותה מטרה – להגיע לאתר המבוקש. להצריך משתמש להפעיל שני אמצעים שונים כדי להגיע לאותה מטרה, כפי שקורה בפיירפוקס או באקספלורר, זה להעמיס עליו מגבלה טכנולוגית לא רלוונטית. בכרום הבינו את זה וטרחו להחביא את השונות הטנולוגית עמוק למטה, במקום שבו היא לא מטרידה את המשתמש וכלפי חוץ חשפו פעולה אחת פשוטה ויעילה.
• הורדת קבצים: מה כבר ביקשנו? להמשיך לעבוד בזמן שקובץ יורד ושייפתח ברגע שהוא מסיים. נשמע פשוט? נסו את זה בכרום ומיד אחר כך באקספלורר ובפיירפוקס להבין את ההבדל התהומי בין בינגו לבין כמעט.  
• חיפוש בדף הנוכחי: ctrl+f ויצאת לדרך. כולם, אפילו האקספלורר החדש, כבר עלו פחות או יותר על איך לעשות את זה נכון. אבל אפילו כאן יש בכרום את ההקפדה הקטנה הנוספת שהופכת אותו למושלם יותר: באקספלורר אם אתה רוצה להתחיל חיפוש חדש אתה חיב למחוק קודם את מילות החיפוש הקודם. מייגע. בכרום ופיירפוקס לחיצה נוספת על  ctrl+f והתחלת. בפיירפוקס אתה לא יכול לדעת כמה תוצאות יש לחיפוש, בכרום ובאקספלורר המספר מוצג לך מיד. שלושה כלים שונים, אותה משימה פשוטה. שניים מהם עושים אותה כמעט מושלם, כרום סוגר את כל הפרטים הקטנים עד הסוף. 
• עידכונים: בלי שתרגיש בכלל, כלומר בלי להפריע בכלל. לא הודעות של "אני עומד לעדכן, תחזיקו אותי", "הרגע עדכנתי, מאתחל מחדש", "מזל טוב, הרגע עדכנתי, הנה מה שאתה צריך לדעת": לא רוצה לשמוע. מה אני, פסיכולוג? אם אתה לא בטוח שהעדכון מוצלח אז אל תעדכן, אם אתה בטוח, אז אל תשאל. ואם עשית משהו שבאמת עוזר לי אני כבר אגלה אותו, אל חשש. אם לא, אל תבזבז לי את הזמן בלתאר אותו.

הערת סיום:
ויחד עם כל זה, את הפוסט הנ"ל אני כותב באקספלורר. מסך העריכה של רשימות לא עובד בכרום (גם לא בפיירפוקס, אגב). גם מערכת הניהול בעבודה שלי לא עובדת טוב בכרום, ויש בטח עוד אתרים. אבל למי אכפת? להפך, במקרים האלה נפעיל את העגלה האקספלוררית ואחר כך רק נהנה יותר מן השיבה לכביש המהיר. ככה זה כשאוהבים.
 

יש עונג גדול בהרף בו צורה הופכת לתוכן, ברגע בו חודר לתודעה, אגב קריאה, זרם נוסף של מידע מלבד זה הנקלט ישירות מתוך המילים והמשפטים. מקור החדווה, נדמה לי, הוא כפול: ראשית ישנו העונג שבהפתעה נוכח ה-"יש מאין" הזה. שנית, ישנה התעוררות הלב הנזכר שהעולם איננו מסתכם ברובד הגלוי שבו אלא הוא ארג רחב, אינסופי, של תבניות, כוחות ויחסים שהיצירה הספרותית מהדהדת אותם.

'זבוב על הפסנתר' – הספר החדש, השני במספר, של אבי גרפינקל מספק מבחינה זו הזרקה מרוכזת, כמעט בוטה, של העונג הזה. זהו ספר קצבי וקולח מאוד שחותר מתחילתו אל רגע שיא אחד: גמר תחרות האביב בנגינה על פסנתר וההכרזה על הזוכה. כמו בכל רגע שיא שמכבד את עצמו גם כאן מוטל על הכף הרבה מאוד – למעשה לכאורה הכל. כל חייו של עדו, גיבור הספר, כפי שהוא מכיר אותם תלויים בנצחונו בתחרות. והנה ממש ברגע השיא של רגע השיא, בשניה בה מסיים ראש חבר השופטים הנכבד את נאום הסיכום שלו ומבין שפתיו עומד לצאת שמו של המנצח פוצח הספר בפעלול צורני פשוט אבל אפקטיבי מאוד: [זהירות ספוילר – מי שעשוי להיפגע מעודף מידע מוקדם על הספר, זה הזמן לעצור] הסיפור מתפצל בבת-אחת לשני צירי עלילה מקבילים המגוללים כל אחד את אחת החלופות האפשריות: זו שבה עדו זוכה בתחרות האביב וזו שבה הוא מפסיד. ההתפצלות הזו מוטחת גרפית ממש בקורא בכך שמאותו רגע ועד סוף הספר כל עמוד מתפצל פיסית לשני טורים – אחד לכל קו עלילה. סופה של ההתפצלות, ושל הספר, בגילוי המפתיע ששני קווי העלילה השונים כל כך האלה מתנקזים בסופו של דבר לאותה נקודה בדיוק.

והנה, דווקא משום שהכל ברור כל כך, בוטה כל כך, קורה דבר מה מעניין: אובד העונג שבמהלך הנפשי המעודן והחשאי של ההתחקות אחר הצורה ההופכת תוכן ומה שנותר לפיכך הוא להביט בדבר עצמו, באמירה שעולה מן התעלול הצורני הזה. קרי שכל אותם שיאים-לכאורה שחיינו מלאים בהם אינם אלא אשליה של שינוי והאמת הקשה היא שהגורל הוא מישור קבוע בלתי משתנה ואין דבר שיכול אדם לעשות בנדון. אבל האמירה הזו עצמה ברורה כל כך, חד-משמעית כל כך, פסקנית כל כך, שכקורא היא מתירה בפנייך שתי אפשרויות: לסגור בחבטה את הספר ולהמשיך בחייך מבלי להרהר בו שנית או לעצור לרגע אחד נוסף, דווקא משום הגסות המפתיעה הזו, ואז להבין שדבר מה קרה כאן, שסובבת באף. שהגסות הזו היא עצמה צורה ההופכת לתוכן ושכעת, משהבנת זאת, תוכל לקרוא מחדש את סיפורו של עדו וללמוד בו דבר אחר, עדין מאוד דווקא.

הדבר הזה הוא שאחריתו של עדו היא כזו משום שראשיתו היא כזו. כלומר שהגורל הזה להיות כלוא לעד בתוך חייו כפי שהם נגזר על עדו מפני שהתנהלותו לכל אורך הספר, כפי שאפשר בקריאה החדשה הזו לראות, מכוונת כולה לקראת השיא הגדול האחד – הביצוע המושלם של היצירה הנבחרת בתחרות – ולכן מזניחה אגב כך את אינספור הביצועים היומיומיים שמהם מורכבים החיים באמת. גם חסדו האלוהי של הסופר המאפשר לגיבורו לצעוד ביותר מנתיב חיים אחד לא יוכל להושיע אותו מלשוב ולהכלא בחייו כי שינוי אמיתי, ביצוע אמיתי של יצירת חייך, הוא תנועה רב-מימדית, תמורה כוללת, והוא נקבע בכל אחד ואחד ממעשיו והכרעותיו הקטנים ביותר של אדם. ככזה אין לו שום קשר עם חתירה לשיא. כלומר כל המודל ה"ספורטיבי" של תחרות שסופה ניצחון כביר המוביל למישור חדש מובא כאן לשיאו ומתנפץ. 

משוררים עוברים, ביחס לשפה, מעמדה של פועל לעמדה של מנהל וכך שירתם גוועת.

• הפרט הידוע ביותר מתוך קבוצת יוצרים איננו בהכרח המוכשר ביותר, אלא המוכשר ביותר
  שיש לו הדחף הרב ביותר להתפרסם.
• כלומר, הגורם המכריע לעניין מידת הפרסום הוא מכפלת הכישרון בדחף להתפרסם.
• צמד המשתנים הללו הם בלתי תלויים וכל אחד מהם חיב לעבור סף מינימום מסוים.
• קורה כמובן שהשניים מתלכדים בפרט אחד, שהוא בו-זמנית גם המוכשר ביותר וגם בעל הדחף הרב ביותר להתפרסם.
• כעת יש בידינו ערכה ביתית למדידת מידת הכשרון: קח את מידת הפרסום שלך (אפשר
  לעבוד בכל מערכת יחידות שהיא – למשל: מעט/בינוני/הרבה או סקאלה של 1-10 וכד') וחלק
  אותה בעוצמת הדחף שלך להתפרסם. התוצאה היא מידת הכשרון שלך.

אם אפסיק עכשיו, אולי אנה לא תמות.

1

ביום שני הבא, ה-15.6.09 בשעה 19:00 אני מראיין את אורית גידלי בבית הקפה הספרותי תמול-שלשום בירושלים לכבוד צאת ספרה השני 'סמיכות'. שבוע לפני כן, כלומר מחר, כמה דקות לפני שמונה וחצי ארד למטה מביתנו ברחובות, אפנה שמאלה במורד מנוחה ונחלה, אחר כך אעלה את העלייה הגדולה, זו שמעולם לא הצלחתי לעשות באופניים, אמשיך עוד מעט ואז ימינה במורד רחוב הגר"א עד מספר 10, שם שוכן מרכז התרבות הרחובותי המקסים 'בית מיכל', כל זאת על מנת לשמוע את הסופר אשכול נבו משוחח עם אורית על כתיבה, אהבה, זוגיות מקצועית והספר החדש ולגנוב ממנו רעיונות.

 

זהירות – ספוילר ! מי שמתכוון לראות את 'גראן טורינו' שיישמר מהרשימה הזו

האם הבחנתם בחיבור המפתיע, החכם והמרגש בין סצנת מותו של איסטווד בסוף 'גראן טורינו' לבין שוט הסיום של Fist of Fury של ברוס לי? 

אחרי שהוא משמיד את הדוג'ו של היפנים שהיו אחראים לרצח מורהו יוצא ברוס-לי החוצה. הבית מוקף שוטרים יפנים חמושים. ברוס לי מזנק לעברם בבעיטה השלוחה המפורסמת שלו. התמונה קופאת על המסך. רעמי יריות השוטרים נשמעים ברקע, מפלחים את גופו בכדורים.

בסיומו של -'גראן טורינו' מגיע איסטווד, לא חמוש, לחסל חשבונות עם כנופיית ההמונג שפגעה בשכנתו. הוא עומד מול ביתם כשהם מכוונים אליו את אקדחיהם. הוא מכוון אליהם את ידו כמו אקדח מדומה ויורה בכל אחד מהם. כאשר הוא מכניס את ידו לכיס המקטורן, כאילו כדי לשלוף, הם נבהלים ומנקבים את גופו בכדורים.

החיבור הזה מרגש כי הוא נוגע במדויק בנקודת העומק של הסרט – הלידה מחדש מתוך ההיפתחות אל האחר. ההיפתחות הזו מגיעה לשיא הסימבולי שלה בסצנת הסיום של 'גראן טורינו' שם, במעמד הקראת הצוואה של קובלסקי-איסטווד, נמסרת מכונית הפורד גראן טורינו הכל אמריקאית לידי טאו, שכנו האסיאתי הצעיר של איסטווד.

המחווה לסרטו של ברוס לי גם היא מסירה כזו. איסטווד פותח כאן את המסורת הקולנועית של הגיבור הקשוח שהוא עצמו ברא ופיתח לאורך חמישה עשורים של קריירה – ה'גראן טורינו' הקולנועי שלו, אם תרצו – ומוסר/יוצק אותה הלאה אל דמותו של ברוס-לי, הגיבור האסיאתי.

הנה הסצנה מתוך 'גראן טורינו':  http://www.youtube.com/watch?v=waNhD1Z23M8 .

והנה ברוס-לי:

ועוד שתי הערות סיום:

• הגלגול האחרון הזה של איסטווד הוא סיום אבל הוא גם חזרה לבראשית. אחרי הכל, גלגולו המשמעותי הראשון כגיבור היה גם הוא לתוך תרבות "נמוכה" של מיעוטים: מערבוני הספגטי האיטלקיים של סרג'יו ליאונה.
• בתוך שמה של המכונית 'גראן טורינו' טמון כבר הזר, העיירה האיטלקית 'טורינו'. אבל זה בדיוק ההבדל: במקום לקחת את הזר ולהפוך אותו לעיטור אקזוטי של האמריקאי מציע הסרט תנועה הפוכה של ויתור על המרכז לטובת ההכרה בריבוי.

    

"לאמיתו של דבר, כל אלה שלדעתו של ורונסקי הבינו את העניין "כראוי", לא הבינו בעצם כלום, אלא פשוט נהגו כדרך שנוהגים אנשים מחונכים בכל השאלות הסבוכות והמוקשות המקיפות את החיים מכל עבר – נהגו בנימוס ובדרך ארץ, חומקים מכל מעקש ומכל רמז לא נעים. הם העמידו פנים שהמצב מובן להם לאשורו, והם מקבלים אותו ואף מברכים עליו, אלא שאינם מוצאים לנכון לומר את כל אלה במפורש."

(אנה קארנינה, לב טולסטוי, תרגום נילי מירסקי, הוצ' עם עובד, כרך ב', עמ' 588)

1