משוררים עוברים, ביחס לשפה, מעמדה של פועל לעמדה של מנהל וכך שירתם גוועת.

• הפרט הידוע ביותר מתוך קבוצת יוצרים איננו בהכרח המוכשר ביותר, אלא המוכשר ביותר
  שיש לו הדחף הרב ביותר להתפרסם.
• כלומר, הגורם המכריע לעניין מידת הפרסום הוא מכפלת הכישרון בדחף להתפרסם.
• צמד המשתנים הללו הם בלתי תלויים וכל אחד מהם חיב לעבור סף מינימום מסוים.
• קורה כמובן שהשניים מתלכדים בפרט אחד, שהוא בו-זמנית גם המוכשר ביותר וגם בעל הדחף הרב ביותר להתפרסם.
• כעת יש בידינו ערכה ביתית למדידת מידת הכשרון: קח את מידת הפרסום שלך (אפשר
  לעבוד בכל מערכת יחידות שהיא – למשל: מעט/בינוני/הרבה או סקאלה של 1-10 וכד') וחלק
  אותה בעוצמת הדחף שלך להתפרסם. התוצאה היא מידת הכשרון שלך.

אם אפסיק עכשיו, אולי אנה לא תמות.

1

ביום שני הבא, ה-15.6.09 בשעה 19:00 אני מראיין את אורית גידלי בבית הקפה הספרותי תמול-שלשום בירושלים לכבוד צאת ספרה השני 'סמיכות'. שבוע לפני כן, כלומר מחר, כמה דקות לפני שמונה וחצי ארד למטה מביתנו ברחובות, אפנה שמאלה במורד מנוחה ונחלה, אחר כך אעלה את העלייה הגדולה, זו שמעולם לא הצלחתי לעשות באופניים, אמשיך עוד מעט ואז ימינה במורד רחוב הגר"א עד מספר 10, שם שוכן מרכז התרבות הרחובותי המקסים 'בית מיכל', כל זאת על מנת לשמוע את הסופר אשכול נבו משוחח עם אורית על כתיבה, אהבה, זוגיות מקצועית והספר החדש ולגנוב ממנו רעיונות.

 

זהירות – ספוילר ! מי שמתכוון לראות את 'גראן טורינו' שיישמר מהרשימה הזו

האם הבחנתם בחיבור המפתיע, החכם והמרגש בין סצנת מותו של איסטווד בסוף 'גראן טורינו' לבין שוט הסיום של Fist of Fury של ברוס לי? 

אחרי שהוא משמיד את הדוג'ו של היפנים שהיו אחראים לרצח מורהו יוצא ברוס-לי החוצה. הבית מוקף שוטרים יפנים חמושים. ברוס לי מזנק לעברם בבעיטה השלוחה המפורסמת שלו. התמונה קופאת על המסך. רעמי יריות השוטרים נשמעים ברקע, מפלחים את גופו בכדורים.

בסיומו של -'גראן טורינו' מגיע איסטווד, לא חמוש, לחסל חשבונות עם כנופיית ההמונג שפגעה בשכנתו. הוא עומד מול ביתם כשהם מכוונים אליו את אקדחיהם. הוא מכוון אליהם את ידו כמו אקדח מדומה ויורה בכל אחד מהם. כאשר הוא מכניס את ידו לכיס המקטורן, כאילו כדי לשלוף, הם נבהלים ומנקבים את גופו בכדורים.

החיבור הזה מרגש כי הוא נוגע במדויק בנקודת העומק של הסרט – הלידה מחדש מתוך ההיפתחות אל האחר. ההיפתחות הזו מגיעה לשיא הסימבולי שלה בסצנת הסיום של 'גראן טורינו' שם, במעמד הקראת הצוואה של קובלסקי-איסטווד, נמסרת מכונית הפורד גראן טורינו הכל אמריקאית לידי טאו, שכנו האסיאתי הצעיר של איסטווד.

המחווה לסרטו של ברוס לי גם היא מסירה כזו. איסטווד פותח כאן את המסורת הקולנועית של הגיבור הקשוח שהוא עצמו ברא ופיתח לאורך חמישה עשורים של קריירה – ה'גראן טורינו' הקולנועי שלו, אם תרצו – ומוסר/יוצק אותה הלאה אל דמותו של ברוס-לי, הגיבור האסיאתי.

הנה הסצנה מתוך 'גראן טורינו':  http://www.youtube.com/watch?v=waNhD1Z23M8 .

והנה ברוס-לי:

ועוד שתי הערות סיום:

• הגלגול האחרון הזה של איסטווד הוא סיום אבל הוא גם חזרה לבראשית. אחרי הכל, גלגולו המשמעותי הראשון כגיבור היה גם הוא לתוך תרבות "נמוכה" של מיעוטים: מערבוני הספגטי האיטלקיים של סרג'יו ליאונה.
• בתוך שמה של המכונית 'גראן טורינו' טמון כבר הזר, העיירה האיטלקית 'טורינו'. אבל זה בדיוק ההבדל: במקום לקחת את הזר ולהפוך אותו לעיטור אקזוטי של האמריקאי מציע הסרט תנועה הפוכה של ויתור על המרכז לטובת ההכרה בריבוי.

    

"לאמיתו של דבר, כל אלה שלדעתו של ורונסקי הבינו את העניין "כראוי", לא הבינו בעצם כלום, אלא פשוט נהגו כדרך שנוהגים אנשים מחונכים בכל השאלות הסבוכות והמוקשות המקיפות את החיים מכל עבר – נהגו בנימוס ובדרך ארץ, חומקים מכל מעקש ומכל רמז לא נעים. הם העמידו פנים שהמצב מובן להם לאשורו, והם מקבלים אותו ואף מברכים עליו, אלא שאינם מוצאים לנכון לומר את כל אלה במפורש."

(אנה קארנינה, לב טולסטוי, תרגום נילי מירסקי, הוצ' עם עובד, כרך ב', עמ' 588)

1