מחר, ה-1.12, החל מ-16:00 בספרייה הלאומית בירושלים יתקיים "כנס מעלה לביקורת ספרות". אני אשתתף במושב השלישי בשיחה עם רות אשור על רשימת הביקורת היפה שלה על "מים מים". המושב שלי מתחיל ב-20:45, אבל אהיה שם לאורך הכנס, הכל נראה מעניין.
הספר ה-50 (!) בסידרת 'כבר' לשירה בעריכת ליאת קפלן ראה אור השבוע. כל אחד מן המשוררים בסידרה בחר שיר מהספר שלו, שיר חדש שלו (בכתב ידו) וכן שיר אהוב עליו מאחד הספרים האחרים בסידרה בתוספת רשימה קצרה עליו. מעדן. אני בחרתי לכתוב על שיר הייקו נפלא של ענבל קליינר.
שבועיים וחצי אחרונים לתערוכה היפה "עיקבה" בגלריה מוסררה בירושלים. אני מציג שם ארבע עבודות טקסט גדולות וסרט וידאו בשם "fin fin fin" שמתבסס על שקופיות סיום של סרטים.
הגלריה פתוחה בימים א-ה בשעות 10:00-17:00. ב-18.12 יתקיים אירוע סיום. פרטים כאן.
בגלל בלאק פריידיי או מה שזה לא יהיה, יש כרגע באתר של מוסד ביאליק הנחות מפליגות על לא מעט ספרים, ביניהם ספר השירה האחרון שלי, "צי". חמישים אחוז הנחה מעמידות את מחירו על ל"ד שקלים, זול משמעותית מהנחת מחבר אפילו. הזמנתי כמה עותקים, וגם את זה ואת זה.
השבוע ראה אור הגליון השני של "רסן", כתב עת מקוון ליציירה אילוצית וחישובית בעברית. הייתי שותף להקמתו וערכתי את הגליון הראשון. הגליון הנוכחי, בעריכת ערן הדס ונורי לוי, מוקדש להוראות, נושא שחביב ממנו קשה למצוא. אני מפרסם שם צמד שירים אישיים על כביסה מתוך מחזור ארוך יותר שיום אחד, אולי.
בשלישי הקרוב, ה-17 לחודש, במסגרת כנס לציון ארבע שנים לכתב העת 'מעלה' לביקורת ספרות, אקח חלק במושב שמפגיש בין מבקרים למושאי הביקורת שלהם. רות אשור כתבה בשעתו (יוני 2021, בדיוק לפני ארבע שנים) רשימה קשובה על "מים מים", ספר שירי המחיקה שלי. נחזור אליה וננסה לגעת דרכה בכמה עניינים עקרוניים שקשורים בכתיבת ביקורת ובנמען המאוד מסוים, אם הוא בכלל נמען שלה, שהוא אני.
2.
ביום ששי הבא, ה-20 לחודש, אעביר במוזיאון וילפריד, בתערוכת הצילום המאוד יפה של אסנת בן-דב, סדנה בשם "דבר ליד דבר". ננסה לגעת שם, בדיבור ובכתיבה, בפלא שקורה לעיתים באמנות וגם בחיי היומיום כששני דברים מצטרפים זה לזה ונעשים פתאום אינסוף. לפרטים נוספים ולהרשמה – כאן.
במוצאי שבת הקרובה (15.02) החל מ-20:00, אירוע סיום של התערוכה הזוגית של הגר ציגלר ושלי: "אסור לגעת בחלקים החמים".
אחד מספרי ההדרכה הרבים שבהם הקפנו את עצמנו בתקופת הרזידנסי הייתה הפנינה הזו מראשית שנות השישים: "המדריך הבינלאומי לקוקטיילים". חוברת לא גדולה שהפיקה "תנובה", מעט אחרי שרכשה את יקב פרידמן, שהיה באותה תקופה מן היקבים המובילים בארץ וייצר לצד היינות גם מגוון של ליקרים 'כמו בחו"ל'. מדובר בספרון משובב שלקח על עצמו ללמד את המקומיים הפרובינציאליים את רזיה של אותה "המצאה אמריקאית מופלאה – המשקה המעורב". ניו-יורק פינת רות סירקיס. המיזוג אגב לא צלח בסופו של דבר ותנובה מכרה את יקב פרידמן כעבור כעשור למותג "שטוק" הזכור לרע.
באירוע נשיק הדפסה מחודשת של החוברת במספר מוגבל של עותקים ונבלה את הערב בהקראות, סיור פרידה מן התערוכה ובעיקר הכנת קוקטיילים מתוך החוברת עם שמות כמו "אל-על" (Aviation), "דגדגיני" (Diki-Diki) ו-"מגדל שלום" (Tower) בניצוחה של הילה הראל, מעצבת, לקטית ומתסיסה סדרתית.
2.
'צי', ספר השירים האחרון והכבר לא לגמרי חדש שלי, ראה אור שבועות בודדים לפני השבעה באוקטובר ונשטף כמובן בכל מה שהיה ועודנו מאז. לא עשיתי לו השקה, גם כי זה אף פעם לא נראה היה זמן טוב לזה בתוך הסחרור של המדינה ושל החיים האישיים שלי וגם, אולי, כי קצת חששתי. כן היו כמה מפגשים אינטימיים סביבו עם קהל בכל מיני מקומות קטנים בתל-אביב, בעין הוד, ברחובות ובעוד מקום או שניים שאני לא זוכר כרגע. בחמישי הבא, ה-20.2, יהיה מפגש נוסף, הפעם בחיפה, במשכן החדש של 'מקום לשירה' בשוק תלפיות.
אני אקרא מהספר ואספר משהו על השירים ועליו ועל פיסת החיים המשמעותית שהוא לוכד. אבל בעיקר נשוחח אני מקווה, זה מפגש הרי. זכיתי ולערב תצטרף הזמרת היוצרת דינה דייצ'מן. דינה ואני הכרנו בעקבות שיר אחד ב-"צי" שהתגלגל לשיתוף פעולה וסיבובון הופעות משותף שנקטע עם חופשת הלידה שלה. זו פעם ראשונה שניפגש לעשות משהו יחד מאז. רק בשביל זה, כמו שאומרים.
אני אוהב את הצילום הזה. זה הקיר הגדול של הגלריה, זה שרואים מרחוק כשנכנסים. תלויות עליו רק שתי עבודות, אחת של הגר ואחת שלי. יש ביניהן הרבה רווח אבל גם חיבור ברור מאוד. שיחה. אפשר מהבחינה הזו להתבונן בקיר הזה גם כעל דיוקן של הגר ושלי בסטודיו רחב הידיים שחלקנו בסמינר הקיבוצים לאורך תקופת הריזנסי שלפני התערוכה.
הדיאגרמה הגדולה לקוחה ממדריך של אינטל למהנדסי חומרה ותוכנה. ספר עב כרס וחמור סבר שמתעד כל היבט אפשרי של משפחת המעבדים המתקדמת ביותר שלהם נכון ל-1979, שנת יציאת הספר. מחקתי ממנה כמעט את כל הטקסט. השארתי רק מה שהרגשתי שהוא לא רק ליחשושים בין שערים לוגיים וזרמים חשמליים אלא גם אמירה עלי ועל אחרים. יש עוד כמה עבודות מן הסידרה הזו בתערוכה.
הגר התבוננה בכל זה מהצד לאורך תקופה עד שיום אחד היא לקחה כמה מההדפסות שעבדתי עליהן, התיישבה לשולחן שלה והתחילה לחתוך ולגזור ולהדביק, כלומר לחשוב. התוצאה היא סידרה יפהפייה של עבודות שבהן אותן דיאגרמות עוברות טיפול מסוג אחר והופכות לתבנית להתבונן דרכן מחדש בצילומים. השירטוט המהנדסי נהפך על פיו: רישום שתיעד לוגיקה עלומה של שבבים שב להיות חומר, אוסף של קווים וחללים שמגדיר לוגיקה חדשה ומסתורית לא פחות של התבוננות בצילום.
אני חוזר למחשבה על הקיר הזה בתור פורטרט של הגר ושלי בסטודיו. זה לא פורטרט זוגי אלא משולש. יש מישהו שבחר את העבודות האלה, שתלה אותן זו לצד זו, שדייק אותן להיות מה שהן. יאיר ברק, אוצר התערוכה והמקים והמנהל של תכנית הרזידנסי, היה הנוכח הסמוי הזה. אני רואה את המינימליזם המדויק והתכליתי של הקשב, החיבורים, הפתרונות וההכרעות שלו היכן שאני לא מסתכל. במובן מסוים הוא הדמות הכי משמעותית בדימוי הזה.
מחרתיים, בשבת הקרובה (1.2) ב-12:00 שלושת הדמויות האלה, הגר ויאיר ואני, תתיישבנה מתחת לפורטרט הדמיוני שלהן לשיח גלריה בתערוכה. בהזמנה שניסחנו כבר לפני כמה שבועות כתבנו ככה: "שיחה על צילום, ילדות והוראות הפעלה כמבני ידע שמסתירים לא פחות משהם מגלים." זו עדיין נראית לי נקודת מוצא טובה. ממנה, אני מקווה, נפליג לאן שנפליג עם כל מי שתבוא ויבוא.
גלריה אחד העם 9, כלבו שלום. הכניסה מרחוב השחר.התערוכה ננעלת ב-18.1. עד אז אפשר לבקר בימי א-ה בין השעות 11-18 ובימי ו-ש בין השעות 11-14.
מפה לשם עברו שבועיים וחצי מפתיחת התערוכה של הגר ציגלר ושלי בגלריה של סמינר הקיבוצים במגדל שלום. אני מתכנן כבר כמה זמן מה לכתוב משהו על השבועות הראשונים האלה, מן סיכום ביניים וכמה עצות אולי מועילות למי שמתכננת להגיע. זה יקרה בקרוב, מיד כשאחלץ מצוואר הבקבוק שנוצר בגלל כל הדברים שדחיתי לאחרי הפתיחה. בינתיים, הודעה על כמה אירועים קרובים ופחות קרובים בתערוכה.
יום שבת 11.1 שעה 12:00 מה אני יודע.ת: סדנה להכנת ספר מִדף אחד כולנו יודעים דברים שאנחנו לא תמיד יודעים אפילו שאנחנו יודעים: לקלף רימון בלי חתיכות של לבן, לנחם מישהו עם לב שבור, לחזור לישון אחרי שמעירים אותך. בסדנה נלמד ליצור ספרון מקיפול וגזירה של דף אחד ונקים ספרייה משותפת של פיסות הידע היקרות הללו על העולם. הסדנה כוללת סיור בתערוכה, שגם היא מוקדשת כולה למדריכים ולהוראות הפעלה.
יום שבת 1.2 שעה 12:00 שיח גלריה שיחה על צילום, ילדות והוראות הפעלה כמבני ידע שמסתירים לא פחות משהם מגלים. משוחחים: הגר ציגלר, אלכס בן-ארי ואוצר התערוכה, יאיר ברק.
יום שבת 15.2 שעה 20:00 מותר לגעת בחלקים החמים: אירוע שתייה חגיגי לכבוד נעילת התערוכה בראשית שנות השישים ראה אור "המדריך הבינלאומי לקוקטיילים", ספרון הדרכה שלקח על עצמו ללמד את המקומיים הפרובינציאליים את רזיה של אותה "המצאה אמריקאית מופלאה – המשקה המעורב". מלבד המשקאות, הספרון עצמו הוא קוקטייל מענג של דימוי חזותי ושפה מן הסוג שממנו צמחה התערוכה הנוכחית. לכבוד נעילת התערוכה נשיק הדפסה מחודשת של החוברת המופלאה ההיא ונבלה את הערב בהקראות, סיור פרידה מן התערוכה ובעיקר הכנת קוקטיילים מתוך החוברת עם שמות כמו "אל-על" (Aviation), "דגדגיני" (Diki-Diki) ו-"מגדל שלום" (Tower), בניצוחה של הילה הראל, מעצבת, לקטית ומתסיסה סדרתית.
התערוכה עצמה תינעל ביום שלישי ה-18/2 שעות פתיחה: ימים א-ה בין השעות 11-18 ובשישי-שבת בין 11-14
מחר נפתחת תערוכה זוגית של הצלמת הגר ציגלר ושלי. חומר הגלם שלה הוא מדריכי משתמש, ספרי הדרכה, הוראות למכשירים ביתיים וכיוצא באלה. גופי ידע קטנים שמסדירים, כל אחד בתחומו, איך נכון לעשות דבר מה: לצלם, לסרוג, לתחזק מקרר של שלוש דלתות, לכתוב קוד למעבדים של אינטל, מה שלא יהיה. יש בטקסטים ובדימויים האלה מידה של תום שובה לב ומעט נוסטלגי בתקופה כמו שלנו שבה מידע הולך ומתבזר והולך ומתבדד (מלשון בדיד). וגם משהו פגיע, כמו סירת ניר בזרם המהיר של מידע גולמי, חלקי, שבור, סותר, כוזב ואקלקטי ששוטף סביבנו.
שהינו איתם, קראנו, התבוננו, הפרדנו, שיכפלנו, מייננו, הצלבנו, חיברנו וגרענו עד שמרגע מסוים התחיל האישי להיכנס דרך החרכים. ילדות, משפחה, זיכרון והשאלות הפשוטות והפגיעות ביותר על איך לחיות ולעשות הופיעו והתפשטו על פני המצע הזה כמו בצלחת פטרי, ונעשו בהדרגה לעבודות השונות שמרכיבות את התערוכה הזו.
שיחה בין שני כותבים עם רקע מדעי: תהילה חכימי, סופרת ומשוררת, מהנדסת מכונות בהכשרתה ואלכס בן ארי, משורר מתרגם ועורך, בוגר המחלקה למתמטיקה ומדעי המחשב בבר אילן – על הזמן הזה, שירה ופרוזה, גילוי והשראה, שפות המדע והאמנות. הכניסה חופשית (על בסיס מקום פנוי ) שני | 22.1 | 20:00 , אודיטוריום מיכאל סלע מכון ויצמן למדע, רחובות
יום שלישי הקרוב, 23.1 – השקה זוטא ל-"צי"
בחנות הספרים "מילתא" יתקיים מפגש על ספר השירים האחרון שלי, "צי"
ביום ג' 23.1 יתקיים מפגש עם המשורר אלכס בן-ארי, לכבוד ספר שיריו החדש – "צי". מפגש של קריאה ושיחה על אהבה, בדידות, מרחק וגעגוע, ועל נפלאות חומר הגלם הפשוט והמסתורי שנקרא מילים.
"צי" הוא ספר שיריו השישי של אלכס בן-ארי, והראשון מזה עשור וחצי, בו הוא חוזר את השירה הלירית.
המפגש יתקיים בחנות הספרים "מילתא", רחוב יעקב 26, רחובות.
כל התקופה הזו אנחנו מחפשים מה לעשות עם המילים. לאן להוליך אותן, איך להפעיל אותן בתוך המצב החדש של אחרי השבעה באוקטובר. זה ניכר בדברים הקטנים כמו ה"מה שלומך?" שהפך טעון או ה-"בוקר טוב" שמרואיינים ומראיינים כאחד מתפתלים סביבו ברדיו, ועד כמובן לעדויות של חטופים וניצולים. ובתווך ישנם מרביתנו, האנשים הרגילים, שמנסים לנסח לעצמם ולאחרים משהו, פיסה מילולית מובנת מחד ואישית מספיק מאידך כדי לאפשר רגע של מגע עם הממשי. חלקה מילולית מוצקה דיה להתייצב עליה לרגע.
דבר אחד בטוח, צריך לעשות את זה אחרת ממה שאנחנו רגילים. אנחנו כמעט תמיד משתמשים במילים כדי לדבר על דברים שאנחנו יודעים לדבר עליהם. לעיתים נדירות יחסית אנחנו נתקלים בניואנס שאנחנו רוצים לדייק; תחושה, צבע, פרט בפניו של אדם, ועוצרים ומתעקשים לחפש ולשייף עד שנמצא לנו הצירוף הנכון. אבל כשמדובר, כמו בימים האלה, לא בניואנס אלה בכל היבט של חווית היומיום זה מפסיק להיות אפשרי. צריך אחרת.
אני כותב כדי לספר על ניסיון כזה לעשות אחרת עם מילים שזכיתי לעבוד עליו לאחרונה יחד עם קבוצת התיאטרון רות קנר. אנחנו קוראים לו "מחרב מונג". גם אותו קשה להגדיר, אבל אפשר לגדר אותו בכמה עובדות קונקרטיות. הוא אירוע של שעה פחות או יותר. הוא מתרחש בחלל הסטודיו של הקבוצה בקרית המלאכה בתל אביב. הוא מוגבל לכמה עשרות בודדות של משתתפים בכל פעם. נוצרים במהלכו הרבה טקסטים מסוגים שונים ובדרכים שונות. מרביתם לא על דף. חלק מן הטקסטים שנוצרו מבוצעים על ידי שחקני הקבוצה בחלקו האחרון של הערב. באחד החדרים יש יין חם. בחדר אחר יש מלכודת ופסוק מתהילים. בכל מקום שמסתכלים יש המון כוסות חד-פעמיות. כמעט כולן לא משמשות לשתייה.
עשינו שני ערבים כאלה לפני שבועיים. בשבוע הבא יהיו שניים נוספים. האם יהיו עוד אחריהם? לא בטוח. גם אחרי הראשונים לא ידענו אם נמשיך. אבל משהו שם עובד. הכיוונים מתהפכים. המילים מתחילות להוביל ולא פעם הן יודעות, מתברר, לאן אפשר ללכת. בסוף הערב הקודם הבנתי את זה פתאום – כל העבודה הזו הייתה כדי ליצור מרחב שבו אנחנו מפריעים לעצמנו כל כך עד שאנחנו מפסיקים להפריע למילים.
אני לא זוכר מתי בדיוק עלה בדעתי הרעיון לחזור לספר השירה הראשון שלי, "ימים סמויים" וליצור אותו מחדש באמצעות מחיקה. אני כן זוכר את השניה המדויקת שבה השתכנעתי להתמסר לזה. רכבתי הביתה על האופניים ולקראת אמצע העלייה הכי קשה, מאלה שדורשות ממך להתנתק ולתת לגוף לעשות את שלו בלי להפריע, בדיוק אז צפה בדעתי כותרת הספר והעובדה המהממת שבמחי מחיקת ארבע אותיות אפשר להעלות מתוכה על פני השטח את מה שמכריז על עצמו כמסתתר. להפוך "ימים סמויים" ל-"מים מים"
מאז חזרתי שוב ושוב אל השירים בספר ויצרתי כל אחד מהם מחדש באמצעות מחיקה של מילים מן השיר המקורי. אני כותב "יצרתי מחדש" כי לא השתמשתי בשירים המקוריים כחומר גלם כפי שנוהגים לעשות למשל במחיקה של ספרים ומסמכים בפרויקט המאוד יפה הזה או של תשדורות בין נאס"א לחללית אפולו 11 כאן וכיוצא באלה. ב-"מים מים"' השיר המקורי הוא לא מצע אלא דגם. נקודת יציאה. במרבית הפעמים מצאתי את עצמי מנסה, כמאמרו היפה של באשו, לחפש את מה שהשיר המקורי חיפש. להמשיך, באמצעות פעולת הגריעה, ממנו והלאה. ללכת באמצעות ההשלה של המילים רחוק יותר מן הנקודה בה השיר המקורי עצר.
אגב הנסיון התברר לי, לעיתים בבהירות מכאיבה, מדוע השיר המקורי עצר לפעמים מוקדם מדי. יש לפעמים נקודה בכתיבה שבה נולדת תחושת היופי. רגע שממנו והלאה אתה נעשה מודע לאיזו איכות (נמשיך ונקרא לה כרגע יופי למרות שזו לא המלה הכי מדויקת) שעולה מתוך הצטברות המילים שאתה מניח על הדף. זו תחושה משכרת והשיכרון הסירני הזה יכול, ולעיתים קרובות בדיוק כך קורה, להסיט את השיר ממסלולו. להפוך סיבה ומסובב ובמקום שהיפה ישרת את תנועת השיר, ידחוף אותו אל יעדו, היפה נעשה תכלית ותנועת השיר סוטה ומכפיפה את עצמה אליו. התוצאה היא שירים שמרגע מסוים ליופי שלהם אין כיסוי. שהם יפים ותו-לא. שירים כאלה תמיד עוצרים מוקדם מדי, ולו בגלל שהם כבר לא זוכרים לאן רצו להגיע מלתכחילה.
זה קורה כמובן לא רק, אפילו לא בעיקר, בשירים. זה עניין של יומיום שכל אחד מאיתנו מכיר מתוך תנועת חייו כשהיא פוגשת תחושות מאותה משפחה רחבה: נוחות, שביעות רצון, הצלחה וכדומה.
עד כאן בינתיים. הכרזתי בכותרת על הקדמה ארוכה. נדמה לי שקיימתי. עכשיו לארוע: בשלושת החודשים האחרונים, בזכות תכנית שהות אמן של מוזיאוני בת-ים, זכיתי לבלות הרבה ימים בבית שלום אש, החלל המדויק ביותר לכתיבה שאי פעם עבדתי בו. ימים שבהם יכולתי להתפנות ולהשלים מה שמרגיש לי כמו גרסה, שגם אם היא עוד רחוקה מסופית היא לראשונה אולי כבר ראויה לתואר שלמה.
לציון אבן הדרך הזו וסיומה המתקרב של שהות האמן, תהיה לי הזכות להחליף מחשבות עם האוצרות דלית מתתיהו והילה כהן-שניידרמן על מחיקה באמנות חזותית ובשירה בכלל ועל "מים מים" בפרט.
השיחה תתקיים ביום רביעי הקרוב (26.8) בשעה 19:00. בזום ובפייסבוק לייב. ההרשמה בקישור הבא: http://bit.ly/moby_erase
אלכס בן-ארי 