"ואילו אני אשמר לנפשי ככל יכולתי ואדאג שמותי לא יאמר דבר שחיי לא אמרוהו תחילה."
(מתוך 'המסות', כרך א', מסה 7 -'על פי כוונותינו ישפטו את מעשינו', תרגום אביבה ברק, הוצ' שוקן)
"ואילו אני אשמר לנפשי ככל יכולתי ואדאג שמותי לא יאמר דבר שחיי לא אמרוהו תחילה."
(מתוך 'המסות', כרך א', מסה 7 -'על פי כוונותינו ישפטו את מעשינו', תרגום אביבה ברק, הוצ' שוקן)
"חשיבה דינאמית ויוצרת פתוחה תמיד לחדש ולבלתי-מוכר ומוכנה לקלוט אותו קליטה-מבוקרת. אלא שאני מבין קליטה-מבוקרת כקליטה, ולאחריה ביקורת – ולא בסדר הפוך. הצרה היא, שרוב האנשים מבינים בקליטה מבוקרת הליך הפוך – קודם בקר, ולאחר מכן – אם בכלל – קלוט. קודם בדוק את ניירותיה של התופעה החדשה, ורק לאחר מכן תחליט, אם אתה רוצה לתת לה אשרת מעבר אל תודעתך.
הליך הפוך זה הוא רמיה-עצמית, משום שכל בדיקה כזו של ניירת היא, עובדתית, בדיקה שניה. אנחנו קולטים תופעה, מאפשרים לה לחדור חדירה בלתי-מופרעת אל תודעתנו, ולאחר מכן מצווים על משטרת-המכס החשיבתית שלנו לעצור אותה קרוב ככל האפשר לנמל התעופה, להעביר אותה בחזרה אל מעבר לגבול ולבדוק את מצב דרכונה ואשרתה."
[דוד אבידן, מתוך טור מרנין בשם "פעם גלר-תמיד גלר" שפורסם אי-שם בשנות השבעים באחד מגליונות להיטון. נדפס מחדש בגליון הראשון של "כתם – עיתון לשירה יומית"]
"בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ, אַל-תִּשְׂמָח; וּבִכָּשְׁלוֹ, אַל-יָגֵל לִבֶּךָ." (משלי כ"ד, י"ז)
אויבך. כלומר: איבה-פרטית שבין אדם לחברו, אך אם הוא רשע מנאץ ה' ונפל. כתוב "ובאבד רשעים רנה" (משלי י"א, א). וגם בזה לא ישמח מצד נצחונו עליו, אלא לשם שמיים: שהרע נאבד.
(ספר 'מנות הלוי', שלמה בן-משה אלקבץ, קלח, א)
"את אויבנו יש לשנוא מתוך שיקול שנתידד עוד"
(איאס, סופוקלס, שורות 679-680, תרגום אהרן שבתאי, הוצאת שוקן)
עשרים שנה אחרי Kiss, עוד שיעור באינטימיות מהנסיך:
?Hei Lolita – how bad r u, girl
!bad
?Then what u wanna do
.Whatever u want
.Then come on let's dance
(מתוך Lolita, רצועה מספר 2 באלבום החדש והיפה של פרינס, 3121)
"הגענו לשלב השתיקה ועברנו גם אותו. יכולנו לשכב במיטתנו זה לצד זו ולקרוא".
('מכתב לשופט" מאת ז'ורז' סימנון. תרגם יהושע קנז. הוצאת עם-עובד).
"הוא שתק והיא שתקה. חמש-עשרה שנה, וכדי להיאחז במשהו, כדי להירגע, כדי להוכיח לעצמם שהם שניים, התעלסו בחירוף נפש."
('מדרגות הברזל' מאת ז'ורז' סימנון. תרגם יהושע קנז. הוצאת עם-עובד).
"אילו הייתה מאושרת כשנפגשו לראשונה היא בכלל לא הייתה מסתכלת עליו – אבל הם היו כמו שני פציינטים באותה מחלקה בבית חולים – זה מצא נחמה במחלתו של זה – קרקע מתוקה לסיפור אהבה ! המצוקה הטיחה את ראשיהם יחד: הם הביטו אחד בשני, המומים מן ההתנגשות, מלאי הבנה זה לזה… "
(מתוך 'בפנסיון גרמני' מאת קת'רין מנספילד. הוצאת רסלינג. תרגם יואב כ"ץ).
כמה נפלא לסכם כך את תקופתנו:
"מדוע שוב הכל קודר ? בגלל פצצת האטום, בגלל קצב החיים המואץ ? הנערות לובשות אותם מכנסי ג'ינס שלובשים הנערים ואלו ואלה, כך יש טוענים, רואים באהבה מין התעמלות."
(ז'ורז' סימנון, שעת הפעמונים, תרגם יהושע קנז).
[ וזה ה-'היום' של ה"העולם של אתמול" של סימנון, שה'עולם של אתמול' שלו הוא בעצם ה'היום' של 'העולם של אתמול" של צוויג. והיום כבר יש בינינו שמדברים בגעגוע על ה-'היום' של סימנון, בתור ה'עולם של אתמול' שלהם. ואיפה כל זה שם אותנו, שרק לא מזמן נולדנו ? ]