אני אוהב את הצילום הזה. זה הקיר הגדול של הגלריה, זה שרואים מרחוק כשנכנסים. תלויות עליו רק שתי עבודות, אחת של הגר ואחת שלי. יש ביניהן הרבה רווח אבל גם חיבור ברור מאוד. שיחה. אפשר מהבחינה הזו להתבונן בקיר הזה גם כעל דיוקן של הגר ושלי בסטודיו רחב הידיים שחלקנו בסמינר הקיבוצים לאורך תקופת הריזנסי שלפני התערוכה.
הדיאגרמה הגדולה לקוחה ממדריך של אינטל למהנדסי חומרה ותוכנה. ספר עב כרס וחמור סבר שמתעד כל היבט אפשרי של משפחת המעבדים המתקדמת ביותר שלהם נכון ל-1979, שנת יציאת הספר. מחקתי ממנה כמעט את כל הטקסט. השארתי רק מה שהרגשתי שהוא לא רק ליחשושים בין שערים לוגיים וזרמים חשמליים אלא גם אמירה עלי ועל אחרים. יש עוד כמה עבודות מן הסידרה הזו בתערוכה.
הגר התבוננה בכל זה מהצד לאורך תקופה עד שיום אחד היא לקחה כמה מההדפסות שעבדתי עליהן, התיישבה לשולחן שלה והתחילה לחתוך ולגזור ולהדביק, כלומר לחשוב. התוצאה היא סידרה יפהפייה של עבודות שבהן אותן דיאגרמות עוברות טיפול מסוג אחר והופכות לתבנית להתבונן דרכן מחדש בצילומים. השירטוט המהנדסי נהפך על פיו: רישום שתיעד לוגיקה עלומה של שבבים שב להיות חומר, אוסף של קווים וחללים שמגדיר לוגיקה חדשה ומסתורית לא פחות של התבוננות בצילום.
אני חוזר למחשבה על הקיר הזה בתור פורטרט של הגר ושלי בסטודיו. זה לא פורטרט זוגי אלא משולש. יש מישהו שבחר את העבודות האלה, שתלה אותן זו לצד זו, שדייק אותן להיות מה שהן. יאיר ברק, אוצר התערוכה והמקים והמנהל של תכנית הרזידנסי, היה הנוכח הסמוי הזה. אני רואה את המינימליזם המדויק והתכליתי של הקשב, החיבורים, הפתרונות וההכרעות שלו היכן שאני לא מסתכל. במובן מסוים הוא הדמות הכי משמעותית בדימוי הזה.
מחרתיים, בשבת הקרובה (1.2) ב-12:00 שלושת הדמויות האלה, הגר ויאיר ואני, תתיישבנה מתחת לפורטרט הדמיוני שלהן לשיח גלריה בתערוכה. בהזמנה שניסחנו כבר לפני כמה שבועות כתבנו ככה: "שיחה על צילום, ילדות והוראות הפעלה כמבני ידע שמסתירים לא פחות משהם מגלים." זו עדיין נראית לי נקודת מוצא טובה. ממנה, אני מקווה, נפליג לאן שנפליג עם כל מי שתבוא ויבוא.
גלריה אחד העם 9, כלבו שלום. הכניסה מרחוב השחר.התערוכה ננעלת ב-18.1. עד אז אפשר לבקר בימי א-ה בין השעות 11-18 ובימי ו-ש בין השעות 11-14.
אלכס בן-ארי 