ביום חמישי שעבר היינו בערב בירושלים, באזור השוק. ירדנו בנסים בכר, פתאום ראינו משמאל שלט מואר, "סביח". נכנסנו.
'ציון מלך הסביח' הוא איש קטן, רזה. ברסלב. יש בכוך שלו איזה רוגע בלתי-קפיטליסטי מחד ושמחת חיים ערנית מאידך. כל דבר מצית אותו. "סביח לגברת," אני מבקש, "היא רעבה." "אם היא רעבה, זה לא לאוכל", הוא אומר לי. מתפתח דיון קצר. שני סביחים מתחילים לקרום פול וחצילים.
הוא מתחיל עם אסטרולוגיה, טועה בהכל, אבל לא מאבד מהבטחון שלו. בינתיים יוצאים ונכנסים טיפוסי הלילה הירושלמיים: פרסומאי מבולבל שבא לשמוע כמה ציון אוהב אותו והולך בלי להזמין כלום, איש ממהר עם פנים חרושות רוצה מנה מהר כי "היא רוצה סביח". "מי", שואל ציון, "איך קוראים לה ?". "איך קוראים לה, איך קוראים לה  לא עניינך איך קוראים לה. תכין וזהו." אין לו סבלנות לקשקושים האלה, אבל רואים עליו שהוא לא היה מוותר עליהם. שני אברכים נכנסים. ציון מוציא מתחת לדלפק בקבוק יין פתוח ומוזג להם לכוס את סופו. "מי ששותה את סוף הבקבוק מתחתן השנה.", אומר אחד. "שתה, שתה". "לא, אתה, אתה".
 
בהפוגה רגעית בין המבקרים, ציון אומר שהוא רוצה להשמיע לנו את היצירה שלו.
הוא שולף דיסק מהמדף. אני רואה שיש שם ערמה שלמה של הדיסקים האלה. "מאוד השפיע עלי מה שהיה עם אילן רמון.", הוא אומר. "אנחנו  החרדים אין לנו טלויזיה, אבל ביום שהוא המריא במעבורת הבאתי הביתה אחת במיוחד, כינסתי את הילדים, הסברתי להם. ראינו ביחד… כתבתי את זה לזכרו."
אני מביט בעטיפה; תמונה סרוקה של אילן רמון בחליפת חלל. ברקע המעבורת ממריאה, חולפת ליד דגל ישראל מתנופף בגאון. לצד כל זה הכיתוב: "כוכב לנצח – הפקת ענק לזכרו של טיס החלל אילן רמון ז"ל". על הצד האחורי עוד שתי  תמונות סרדוקות של אילן באימונים לקראת הטיסה וגם השיר הבא:
דמעה,
דמעה זולגת,
טיפה כואבת
ומשאירה סימן.
דמעה.
 
מעיני אל עיניך,
מפני אל פניך
ומשאירה סימן.
דמעה.

היה לי ברור לחלוטין לקראת מה אני הולך. הנושא חסר העידון, היוצר הטירון, הזר כל כך לעולם האמנות, ההתלהבות נטולת הביקורת העצמית שראיתי בעיניו. מילות השיר הגמלוניות. הכל העיד על יצירת הבוסר שתבוא מיד, ולאחריה הסיטואציה שיהיה צורך להיחלץ ממנה בלולינות מילולית כלשהיא על מנת שלא לשקר אבל גם לא לפגוע. נערכתי להאזין בסבלנות דמויית קשב וקיויתי שזה לא יארך מדי.
הצלילים התחילו לזרום. גל התדהמה הראשון היה כשהבנתי שאני עומד לא מול שיר מולחן עם עיבוד בסגנון אולפני כוכב נולד אלא מול יצירה קלאסית לפסנתר (ובהמשך מצטרפים גם עוד כמה כלים). הגל השני היה מכמה זה היה יפה.
אני מבין קטן מאוד במוסיקה קלאסית ולכן, כנראה, אני מתקשה למצוא מילים לתאר מה ששמעתי (עומר, אני מניח, היה מפליא יותר לעשות). אני יכול רק לומר שזה היה יפה נורא, ועשיר. ולפרקים דק מאוד.
לקחתי עותק הביתה, והוא מסתובב אצלי מאז לא מעט במערכת ובמערכות. Colombia STS – 107 קוראים ליצירה, על שם המעבורת כמובן. עשרים וקצת דקות יפות יפות.
 
אני מספר את כל זה כאן קודם כל כי מאז, פרט למוסיקה, הולכת אתי גם פליאה עמוקה. פליאה איך נפש של איש ברסלבי, חרדי עם דוכן סביח לא רחוק מהשוק בירושלים נכרכת פתאום בדרמה של אילן רמון ומפיקה מעצמה מין יצירה ייחודית כזו, שאותה היא אורזת כלפי חוץ בצורה היחידה שהיא מכירה, אבל בפנים מסתתר כל היופי הזה. מן תחושה כאילו הרמתי בטעות איזה מכסה ומתחתיו נגלו, לשבריר שניה, סבך החיבורים של העולם. ויחד עם הפליאה, ישנה גם הודיה על כך שהתאפשרה לי סטירת הלחי הזו, להזכיר לי שהדברים אינם מתחילים ונגמרים במה שנדמה לי שאני יודע על העולם.
אבל אני מספר את זה גם כי ציון היה רוצה שאני אספר. החלום שלו, הוא אמר לי אחר כך, הוא שביום השנה למותו של אילן רמון הפילהרמונית תנגן את היצירה הזו לזכרו. אני לא יודע אם זו בקשה ריאלית, אבל אולי גלגול כלשהו שלה כן. אם מישהו קורא את זה וחושב שיש לו יכולת לתרום איכשהו לקידום העניין, אז אנא, אני מפציר בכם לשמוע את היצירה ולהתגייס. בשביל פלא אמיתי ראוי להתאמץ.
 
את Colombia STS – 107 אפשר להשיג מציון עצמו (058-471536), או ממני. בדואר, בדוא"ל או בכל דרך שתרצו.  

אני רוצה לפתוח קטגוריה חדשה. יהיו בה שירים של משוררים על שירה. פה ושם אולי עם איזו הערה, אבל כנראה שכמעט בלי. פשוט כמו שהם. להניח להם שיצטברו. 
אני מוצא שיש אוסף שירים מופתיים כאלה שהולכים אתי הרבה שנים. שמכשפים אותי מאוד. שבדרכים העקלתוניות שבהם שירים פועלים על הנפש, פעלו ופועלים עלי בעוצמה רבה. ועם זאת, אף פעם לא הייתה לי הזדמנות להביט בהם כחטיבה. אני אפילו לא מסוגל למנות אותם. הם מאופסנים אי שם בחלק האחורי של התודעה ורק לעיתים אחד מהם קופץ לקידמת הבמה. מעניין אותי לתפוס כל אחד כזה כשהוא עולה ולהניח אותו כאן, על המדף החדש הזה. יש לי תחושה שכעבור זמן, מבט על כולם יחד ילמד אותי משהו חדש. חשוב. מעניין, על כל פנים, לנסות.

יצא גם שדברתי בתקופה האחרונה באופן בלתי תלוי עם שלוש נשים חכמות על ארס-פואטיקה. כל אחת מהן אמרה לי, במילים שלה, כמעט אותו דבר: שירים על שירה הם לא מעניינים. הם אוננות. הם לדבר במקום לעשות. הם אוטיזם פואטי. נרקסיזם. פוי. הופתעתי מאוד. מוזר היה לי איך משהו שבעיני הוא חזק ואינסטינקטיבי כל כך נתפס בעיניהן כסרח עודף. המקום בו שירה נולדת, בשבילי, הוא המקום בו הנפש היא ראויה ביותר שיביטו בה. המנגנון הפלאי שדרכו שיר מתקשר באופן אל-מילולי עם הנפש מרתק ומהותי לחיים בעיני יותר מהרבה מאוד דברים "קונקרטיים" יותר. אולי האוסף הזה, כשיצטבר, יעזור להצליח להסביר להן ולי למה.

(חוץ מזה כבר שנים, מאז אוסף המחקים הענק ביסודי, לא היה לי אוסף. אז הנה.)

דִּמּוּי

כְּמוֹ אוֹר הַמַּבְלִיחַ
בְּתוֹךְ גַּלֵּי הַלַּיְלָה.
אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזּוֹ סִירַת דַּיִג.
בְּתוֹךְ הַסִּירָה –
דַּיָּגִים קְשֵׁי-יוֹם.
בְּתוֹךְ הַיָּם –
דָּגִים קַלֵּי לַיְלָה.
הָרֶשֶׁת פְּרוּשָׁה.
מוֹתוֹ שֶׁל זֶה
הוּא חַיָּיו שֶׁל זֶה.
בְּדִיּוּק כָּךְ.

(ט. כרמי)

וישנו הביצוע של חוה אלברשטיין (שגם הלחינה) שכדאי מאוד לשמוע. יש בו כמה רגעים חזקים מאוד. נמצא בתוך האלבום "יונת האהבה" שיצא ב-NMC ב-1996.

המדבר מופרד ממדרשת שדה בוקר במראית עין של סליל תיל נמוך. אני יורד במורד השלוחה, דרך שער המתכת הצר והגבוה. למעשה, רק סימון של שער; מסגרת ברזל ריקה. פתוחה תמיד למדבר.
מהלך שניות ספורות במורד התלול, מאחורי העיקול הראשון, נבלעים הקולות כולם בבת אחת מאחור ונותרת רק צפירה פנימית בתוך הראש, רמה ואיומה. לא שוככת. בלתי הגיונית כל כך בתוך הנוף הדומם הזה. חוצצת ביני לבינו. האם הבאתי אותה אתי ? האם נולדה כאן, מתוך הדממה ?

                                                          *

העיניים מתקשות להביט בנוף. חוסר התנועה המוחלט בו פרושה פיסת המדבר הזו מכל עברי המצוק ממלא אותן בתערובת של ריגוש ומצוקה. בבת אחת הן מסתערות עליו, כמו ילדי בית ספר שועטים להפסקה. חופשיות לפתע מן העול היומיומי של מעקב אחר המולת החיים. מתרוצצות בחדווה על פני החריצים והקפלים, מטפסות על השלוחות המעוותות. רצות בשיא כוחן במרחב הריק, הלא תובע, הפרוש מולן. נחות לרגע, מתנשפות, מתענגות על חירותן החדשה.
לפתע אוחז אותן סוג של אי שקט. המרחב, שלפני רגע מלא אותן תחושת חרות הופך מאיים בריקותו, בחוסר ההקשר המוחלט שלו. המונוטוניות השקטה, חסרת ההעדפה שלו הופכת לכלא.
במרחב האינסופי שבין קירות תאן החדש הן מתרוצצות עתה בעצבנות. בחרדה.

                                                          *

קורא ספר בתוך המדבר. האור מתחיל לגווע. לפתע אני נלפת ומפסיק. מחשבה מוזרה משתלטת עלי ולא מרפה. אני חש פיסית ממש איך צבוע עומד לזנק על גבי ולקרוע בשיניו את העורק הראשי שלי. אני מרגיש הד של הכאב שעומד לבוא, מדמיין את הדם מתפרץ וניגר חם על הגוף. יש בכלל צבועים במדבר ?
בבת אחת אני מסתובב לאחור. דרוך. שום דבר. מנסה להמשיך לקרוא.
צרור של יללות מרעים פתאום את המדבר. מרחוק, על אחת השלוחות ממול אני רואה להקה מתחילה להתקבץ. הבחינו בי, אם כן. הם קוראים זה לזה, ומשנאספו מתחילים לרוץ בגוש אחד לכיוון הכללי שלי. אני נזכר לפתע שצבועים (הו, נשיונל ג'אוגרפיק) צדים בחבורות. משחזר קטע של סרט טבע בו הם מקיפים איילה, לא מותירים לה סיכוי. אני מדמיין איך אני הודף את הראשון במכה לאפו. בינתיים השני תופס מן הצד בזרועה השניה שלי. אני מצליח לתקוע שתי אצבעות בתוך עיניו, מרגיש אותן חודרות פנימה, דרך החומר הרך אל חלל הגולגולת. הוא מרפה ממני ביללה ומתגלגל אל תוך הנקיק. האחרים כבר סגרו עלי. נוגסים בידיים, בירכיים, בבטן. אני נופל תחת כדור הצבועים. מספיק עוד להבחין באחד עומד מעט מן הצד, פיו מלא בשריר התאומים הימני שלי. לועס.
אני מתנער מן התמונות ומתחיל לרוץ בכל כוחי אל השער. אימת מוות. הם רצים על השלוחה המרוחקת. קרבים והולכים. באמצע הדרך אני נעצר. קולות היללה מתפענחים עתה לנביחות. אני מרכז את המבט. כלבים. כלבי השכונה שיצאו לריצת שיגעון של לפני שקיעה. אני עוצר, מדוכדך. נבוך מן הקלות בה התרחש כל זה.
האור כמעט ונעלם. מבט אחרון, חבול ונעלב, לאחור. כבר לא אחזור. אני מתחיל, לאט, ללכת לכיוון השער. מגורש.

שבועיים מאז שאורי וירדן נתנו לי אור ירוק לאתר הזה, ולא כתבתי אף מלה. רק הדף שבחלק האחורי של היומן, בין העמוד האחרון לכריכה, הלך והתמלא בשירבוטים של רעיונות גולמיים לעתיד ושברי טיוטות. כל נסיון לכתוב ממש הסתיים בקפאון מיידי ומוחלט. מתחת לקפאון הזה התרחשו דברים שאת קצוותיהם הרגשתי אבל לא יכולתי לומר לעצמי עליהם דבר. משכתי כתפיים וחיכיתי, מעמיד פנים שלא אכפת לי. עם הזמן, לאט, כמו בהתרגלות העיניים בחדר חשוך, החלו להגלות הפרטים.
אני חי בתוך דמויות רבות, וכל דמות כזו, בעיני אלו שנחשפים אליה, מתראה כלפי חוץ כאני השלם שלי או בקיצור, אלכס. אבל זה, כמובן, לא ייתכן כי בפועל כל הדמויות האלה שונות מאוד אחת מהשניה. יתרה מזאת, וזה הדבר המעניין שמתגלה לי בשבועיים האחרונים, יש משהו בי שדואג שלא תהיה אף פעם "גלישה" של דמות מהקשר להקשר. האלכס של העבודה, למשל, אף פעם לא יצוץ כשנמצא האלכס של החברים (שגם אתם יש לפחות שני תת-דמויות מובחנות), או של המשפחה (גם כאן, שתי תת-דמויות). מנגנון "אטימת הנזילות" הזה אינטואיטיבי ומיומן כל כך עד שלא הבחנתי אף פעם כמה הוא תשתיתי ועקרוני אצלי. עד עכשיו.
עכשיו מגיע פתאום האינטרנט הזה עם הנגישות הבלתי נסבלת שלו ותוקע את כל המכניזם העדין והמורכב שפותח במעמקים שנים. כל דמות שלי שתעלה לכתוב כאן תהיה חשופה לעיניים של אנשים שמכירים אותי מהקשרים אחרים, והיא תהיה להם פתאום משונה, מפתיעה, לא מוכרת. קשה לי מאוד להסביר למה, אבל בנקודה הזו יש משהו מאוד משתק בשבילי. משתק כל כך שכל מנגנון "אטימת הנזילות" המשוכלל הוקם בשביל למנוע אותו מלכתחילה. למה ? אין לי יכולת לומר.
כבר שבועיים אני מעלה כאן דמות אחרי דמות וכל אחת מהן קופאת מיד כשעולות בדמיוני עיניים שאינן מכירות אותה קוראות את דבריה. מדוע זה כך ? לא יודע. אני רק יכול לדווח שכל התהליך הזה הוא תענוג קטן מאוד.
מי כותב כאן עכשיו ? אני לא בטוח. בוודאי לא אף אחת מהדמויות המוכרות לי (ובאמת כל משפט שיוצא תחת ידי נחווה לי כזר ועילג). אולי זה המקום בתוכי שהדברים האלה מתחילים להתבהר לו, שמתחיל לראות את ריבוי הדמויות ואת המאמץ המתמיד לתמרן ביניהן. כמו גבר עם הרבה מאהבות שכל העולם הוא אשתו.
ימים מטרידים, מתהפכים. מלמדים.  גם אם זה יימשך ולא אוכל לכתוב כאן אף מלה יותר – היה שווה.

"הנפש, הפרח העדין,
הנפש הפרח העדין מאימת עלינו.
הנפש באה בגרוננו.
מאוד לא נעים. "  (מאיר ויזלטיר)