קשה לדבר על הספר הזה בלי לדבר על הצורה שלו. ספר האלף-בית, כמשתמע משמו, הוא אוסף של כתשעים ערכים, מסודרים בסדר כמו-מילוני או אינציקלופדי. ערכים קצרצרים, בין חצי עמוד לשניים-שלושה עמודים לכל היותר, שכל אחד מהם הוא שרטוט מהיר, מרפרף של דמות, זיכרון, ארוע, מושג או חפץ הנשלים מתוך חייו של המחבר ומוארים לרגע, כמו בפנס המשוטט בחדר אפל.
הבחירה הצורנית הזו מאפשרת לצלקה להשתחרר מן הצורך לייצר נאראטיב ביוגרפי מלא, פוטרת אותו מראש מלספר סיפור מובנה ומפנה אותו להתעמק בפרטים עצמם ובזיקה הייחודית שלהם לעולמו. בתוך התבנית המוגדרת היטב של אנציקלופדיה הוא משוטט בחופשיות בין תחנות חייו ו"גואל", כפי שהוא עצמו כותב ב'במקום הקדמה' לספר: "מנהר הזמן האדיר הזורם בערוצו…דגי זהב מפרפרים, שברי זכוכית וקונכיות".
על אף נדירותה (אינני מכיר, פרט לאלף-בית של צ'סלב מילוש, אליו מתייחס גם צלקה, אף נסיון ספרותי נוסף כזה) יש משהו טבעי מאוד בבחירה הצורנית הזו. חיינו הפנימיים דומים הלא בסופו של דבר הרבה יותר לאוסף רגעים שנחרטו בנו בנקודות שונות, בלתי תלויות, לאורך השנים, מאשר לסיפור רציף וסדור.  יתרה מזאת, כאשר ניגשים לספר סיפור חיים מובנה, הפרטים המרכיבים אותו "נאלצים" להשתבץ בו באופן המוכתב מצורכי הסיפור, ובכך לעיתים קרובות מאבדים את גונם המיוחד, את מה שמפיח בם חיים, את הסיבה בעטייה נחרטו מלכתחילה בזיכרון.
במיטבו, וחלק נכבד מן הקטעים בספר נכלל בקטגוריה הזו, הספר מצליח להניח בפני הקורא את קרעי הביוגרפיה האלה כשהם חיים ופועמים. המקומות בהם הוא נכשל הם אלה שבהם השרטוט נותר פרטי לגמרי, סתום רגשית, בלתי חדיר כמו בדיחה פרטית. אבל אלה, כאמור, אינם רבים ביותר.
זהו ספר שיש לנגוס בו בנגיסות קטנות. לקרוא מעט, ולאט. להניח לקטעים הקצרים להתפזר בחלל הנפש כמו שקיק תה בכוס מים חמים. הוא מספק סוג מאוד מסוים של תענוג; לא חווית קריאה עזה או מטלטלת אלא עונג מוגן, אנין, תרבותי מאוד. סוג של עושר שבע ונינוח, כמו הסבה בכורסת חדר העישון אחרי ארוחה טובה.
יש מי שימצא בכך פגם. ייתכן. לא תמיד השעה כשרה להיות מתון. צריך לקרוא את הספר הזה בזמן הנכון.

(פורסם ב-09.01.04 ב'צומת השרון')
 

 
הספר הזה הוא ספר מודאג.  החל בכותרת המשנה האפוקליפטית – "כיצד השתלטו קונגלומרטים בינלאומיים על המו"לות ושינו את הדרך בה אנו קוראים" דרך 152 עמודים מרוכזים ומפורטים של התבוננות בתהליכים שעברו על עולם המו"לות בששים השנים האחרונות ושינו את אופיו מן הקצה אל הקצה. אבל כשמאחורי מי שמודאג עומדת קריירה מפוארת של מעל ארבעים שנה במו"לות האמריקנית, ייתכן שהספר הזה הוא גם ספר מדאיג.
 
אנדרה שיפרין משרטט בספר הזה, דרך הביוגרפיה המקצועית שלו עצמו, את דיוקנו של המו"ל הקטן והעצמאי. מו"ל שבעבורו מעשה המו"לות הוא אפיק ביטוי אישי ומנוף לפעולה בתוך התרבות. מו"ל הרואה את עצמו כממשיכה של מסורת עבר מפוארת ושבבחירת הספרים אותם הוא מוציא לאור הוא מחויב לגילויים והפצתם של רעיונות חדשים, גם אם הם חתרניים, קשים לעיכול ובלתי מסחריים בטווח הקצר. תחושת השליחות הזו מייצרת מו"לות נמרצת ואקטיבית מאוד, כזו המאתרת ומגדירה את הנקודות העוורות ואת גבולותיו של השיח הפוליטי והאמנותי ותרה אחר דרכים להרחיב אותם, בין אם על ידי ייבוא כותבים צעירים ומוכשרים מעבר לים ובין אם על ידי הזמנה של ספרים בנושאים מסוימים מאמנים, חוקרים והוגי דעות.
 
אותה "חיה" מו"לית מגלה בשלב מסוים, מתישהו בראשית שנות השמונים ליתר דיוק, שהעולם סביבה הולך ומשתנה בצורה שהולכת ומותירה לה פחות ופחות מקום. תאגידי ענק משתלטים בהדרגה על ההוצאות הקטנות והעצמאיות ו"בולעים" אותן. תאגידים אלה פועלים בדיוק בצורה ההפוכה – כל עניינם נתון להפקת מירב הרווח מכל כותר וכותר תוך זמן קצר ככל הניתן. את הבנייה הזהירה והסבלנית של קטלוג המהווה את טביעת האצבע הייחודית ועמוד השדרה הפיננסי של ההוצאה מחליפה רדיפה פרועה אחרי רבי מכר. רדיפה המביאה לכך שההוצאות מאבדות את אופיין הייחודי ומתחילות לדמות זו לזו, להתדלדלות הקטלוגים ולחיי מדף קצרים הרבה יותר לכל ספר. חלק גדול מספרו של שיפרין מוקדש לתאור הווצרותו של המצב החדש הזה ולהתמודדותו של בית ההוצאה שלו, פנתיאון, עם התנאים המשתנים עד לפירוקו הבלתי נמנע.
 
כל זה אולי איננו בגדר רעיון חדש; קינות על חורבן התרבות וקני המידה בעידן של רייטינג וקפיטליזם נשמעות השכם והערב. אך מה שהופך את ספרו של שיפרין למרתק, מאיר עיניים וראוי כל כך לקריאה הוא יכולתו לתת תאור איטי, יסודי, רחב יריעה ורהוט מאוד של התהליך הזה. הוא מביע את דעתו החד משמעית אך זו תמיד עולה מתוך הפרטים עצמם, ללא שמץ של התלהמות או מסקנות והכללות נחפזות. העושר הזה מאפשר לקרוא את ספרו של שיפרין הן כביוגרפיה מרתקת של המו"לות האמריקאית והאירופית משנות הארבעים ועד ימינו והן כמסה פרגמטית על מצבה ועתידה של המו"לות בעידן הקפיטליסטי. כמו כן מזמין הספר הזה את קוראיו להרכיב את משקפיו של שיפרין ולשאול את עצמם כמה שאלות נוקבות גם על מצבה של המו"לות המקומית. 

 

(פורסם ב-28.11.03 ב'צומת השרון')

צרות, כמו גז, תופסות את מלוא הנפח העומד לרשותן.

 

אני רוצה לדבר על הפוסט הזה של טלי. הוא הולך אתי מאז שהוא פורסם.
אני רוצה להתחיל בלעשות משהו שלא נהוג אולי לעשות בדרך כלל – להתבונן בו כעל טקסט ספרותי.
הוא מצהיר על עצמו בכותרת, הפוסט הזה, כמוקדש לאבא של טלי, שמת. וכך הוא אכן מתחיל. בשורות פשוטות, נוגעות ללב. נע בין תאור דמותו של האב להדהוד הדמות הזו בתוך החיים שלה ולאופן בו הם ממשיכים לנוע, נושאים את המבט שלו בתוכם. אבל מרגע מסוים, מאוד מהר, כבר בפסקה השנייה, החיים מתחילים להוביל. המציאות לוקחת את הדיבור ומובילה אותו אל החיים עכשיו, אל הפוליטיקה, אל המקום הזה שבו רבים כל כך, גם אני, נמצאים. אותו גשר שכותב עליו דרור בורשטיין. משם והלאה הטקסט מפליג, מתרחק ומתרחק מן האב, עד שבחלק האחרון, מה שהתחיל כדיבור אינטימי מסלים הכי רחוק משם שאפשר והופך למטא-דיבור על ה'מצב'.

פסקה על אבא, רק אחת, ומשם והלאה הפוליטי מפלח את הפרטי והטקסט, הן בתוכן והן בפרישה הפיסית שלו על הצג, נעשה לתא שהדופן שלו נקרעה – כתם סמיך של חומר שהכל משמש בו בעירבוביה. פה ושם האב עוד מופיע להרף ונשטף שוב בזרימה הכללית. האחדות הזו של תוכן וצורה מנכיחה בעוצמה את המצב שהפוסט מדבר עליו. כמו תמיד כשהשניים האלה מתחברים נכון. אבל גם לא בדיוק כמו תמיד. מה שהופך את המהלומה למוחצת ממש במקרה הזה הוא העובדה שברור לנו שהטקסט נכתב בלי יומרה אומנותית. כלומר אחדות התוכן-צורה איננה אמצעי ספרותי מכוון אלא פרי של איזו אי-נמנעות אמיתית. חריפה. לא משויפת. שיקוף תיעודי של הרוח.

אמנות, אני חושב בעקבות הפוסט הזה, יש בה אולי סוג של הסכמה מובלעת. אנחנו מסכימים ליטול אותה לתוכנו מתוך תחושה בסיסית של מוגנות שנובעת מזה שהייתה יד אנוש גדולה ממנה שמלכה עליה לפני ששילחה אותה לעולם. היא חיה נוראה, אבל כזו שנכלאה בידי הרוח היוצרת. לכן אנו ניגשים אליה בלי חשש אמיתי. ששים לריגוש. כמו עליה לרכבת הרים. 
לא בפוסט הזה של טלי. כאן החיה משוחררת בלי נחמת היפה. לכן, אני חושב, הוא היה בשבילי מכאיב באמת.

לעולם אל תקרא כדי להעביר את הזמן.

לעולם אל תכתוב כדי למלא את החלל.

 

אני מקווה שזה ישרוד את התאורה טוב יותר מן הקודם.

לומר זאת אחרת
 
שִׁירָה מְבָרֶרֶת דְּבָרִים מְבֹרָרִים, בִּזְהִירוּת הִיא בּוֹחֶרֶת
דְּבָרִים נִבְחָרִים, הִיא מְסַדֶּרֶת
לְהַפְלִיא דְּבָרִים מְסֻדָּרִים. לוֹמַר זֹאת אַחֶרֶת
קָשֶׁה, אִם לֹא בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי.
 
שִׁירָה הִיא כְּחֵרֵשׁ. בְּנָקֵל הִיא נִשְׁבֶּרֶת
תַּחַת מַשָּׂאָם שֶׁל שִׁירִים. בִּידֵי מְשׁוֹרֵר הִיא מְשׁוֹרֶרֶת. בִּידֵי אֲחֵרִים
הִיא אֲפִלּוּ לֹא מְשׁוֹרֶרֶת, הִיא בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִית.

 

מה קורה כאן ?

 

[הערה לעצמי: יש בי קצת מבוכה על זה שאני מביא כאן כזו קלאסיקה. לברר למה.]

בלוג זה הטמאגוצ'י של הכותבים.

 

השהייה עם השיר אחרי הפוסט הקודם בסדרה הזו, יחד עם ההרהור בתגובות גרמו לי להביט בו מחדש.
בעיקר אני רוצה להתעכב על הלב שלו:
…
בְּתוֹךְ הַסִּירָה –
דַּיָּגִים קְשֵׁי-יוֹם.
בְּתוֹךְ הַיָּם –
דָּגִים קַלֵּי לַיְלָה.

לשירים כישופיים יש תכונה לגרום לנו להישבות ביופי של הסימטריות, הדימויים, הצלילים והתמונות שהם מניחים לפתחנו ולהיות ערניים פחות למה שהם בעצם אומרים.
שני צמדי השורות האלה מציבים ניגוד חד מאוד, ועושים את זה באמצעים משוכללים; הסימטריה המושלמת שיש ביניהם – שתי מילים, מקף, שלוש מילים בכל אחד מהצמדים מחד, ומאידך חוץ מן המילה 'בתוך' כל מלה בכל צמד היא ביחס של היפוך עם המילה המקבילה לה בצמד השורות השני. שיאו של המהלך המנגיד הזה מגיע כעבור שורה:
 
מוֹתוֹ שֶׁל זֶה
הוּא חַיָּיו שֶׁל זֶה.
 
אבל, חייבת השאלה להשאל, האם יש בניגוד הזה ממש ?
 
השיר מוליך אותנו, דרך התמונה שהוא מצייר, למשוואה הבאה: המשורר/הקורא הם דייגים קשי יום האורבים לדגים. ברגע שהדג נתפס, כלומר נשלף מתוך המציאות אל הרשת, הדג, כלומר הדבר עצמו, מת,  ומשהו נברא על חורבותיו. יש משהו מאוד רומנטי, מאוד קוסם בהעמדה הזו. אבל, בה בעת, גם משהו מאוד לא מדויק.  
דימוי, או שיר, כשהוא טוב, כלומר כשהוא מדויק, הוא הצבעה על משהו אמיתי. דרך שיר טוב ניתן לראות משהו חדש בתוך העולם. מרגע שהדבר נראה (בעזרת ההצבעה של השיר עליו והקשב של הקורא הערני) השיר הופך למישני. העיקר הוא הדבר הנראה. מרגע שנראה הדג אין חשיבות לרשת, לסירה.
השיר איננו הורג משהו בעולם, להיפך, הוא מקים לחיים, מאיר באור חד-פעמי שמאפשר לראות את הדבר בעומקו.
כפי שכותב ויזלטיר בשיר היפה הפותח את "דבר אופטימי, עשיית שירים" :
 
תְּאוּרָה מִלּוּלִית
וְאָז פֹּעַל חָרִיג יָבוֹא יָדִין
אֶת צֵרוּפֵינוּ הַיּוֹמְיוֹמִיִּים
עַל-פִּי אַמּוֹת-מִדָּה בִּלְתִּי צְפוּיוֹת
כְּאוֹר צָהֹב בְּצִיּוּרֵי רֶמְבְּרַנְדְט.
 
לא זה המצב שכרמי לוכד בשיר שלו. השיר של כרמי משקף מצב נפשי שלמרבה הצער הוא רווח אצל כולנו הרבה יותר; אותו רגע של ראייה שתיארתי מתרחש אמנם, אבל רק לשבריר שניה. אז, כמעט בו זמנית, מתחיל תהליך כזה: עצם הראייה מוצאת חן כל כך בעיני המשורר/הקורא עד שהיא עצמה הופכת לעניין המרכזי, ולא הדבר שנראה. מאותו רגע הוא מפסיק להתבונן ונצמד רק לחווית הראייה העברית; מתעקש לשמר את חווית ההתגלות במקום את מה שנגלה. במונחים של השיר של כרמי, הוא איננו מוכן להסתפק רק בלהביט בדג אלא זקוק לכך שהדג יהיה "שלו". ההתעקשות הזו להחזיק בדג ממיתה אותו כמובן. 

מדוע זה מתרחש ? זו שאלה עצומה. אפשר אולי לומר כך: גופת הדג משמשת למשורר/קורא מזון לבניין אישיותו. הפרסונה הכותבת מתחילה לספר לעצמה איזה שיר נפלא היא כתבה, כמה היא מוכשרת וכו' וכו'. או לחילופין, הפרסונה הקוראת גאה באופן בו הצליחה 'להבין' את השיר ומספרת לעצמה כמה היא נבונה ורגישה (אבל התשובה הזו היא עצמה סוג של דג מת).

את המצב הזה מציג כרמי בשיר כמשהו שמאפיין את השירה, כשלמעשה הוא מאפיין לא את השירה אלא מנגנון נפשי אחר, שאין לו עם השירה דבר. ומדוע אנו מאמינים לו ? כי הוא מצייר לעינינו תמונה שאנחנו אוהבים להתרפק עליה (ים סוער, אור מנצנץ, מלחמת קיום) ומנגן באוזנינו מוסיקה ערבה. אנחנו מאמינים לו כי הוא מצליח לטשטש את ערנותנו ברומנטיקה שלו.

השיר הזה, אם כן, אני רואה עכשיו, הוא פגום. המקום שהוא מצביע עליו איננו אמיתי. מה שהוא מנסה לומר על שירה איננו דבר נכון. נדמה לי שמרגע שרואים זאת, קשה לשהות עוד במחיצתו בלי לחוש מדה גדולה של אי-נחת.
 
חשבתי שזו תהיה הערה קצרה, ונפליג משם הלאה, אבל הדברים התארכו.
השיר החדש יחכה למחר.

האם חיב אדם תמיד לחשוב על מיני נורמות וסטנדרטים של טעם טוב וטעמים לפגם לסוגיהם בכל דבר ? גם באתר האישי שלו ?

האם כשאשתו החד-פעמית מוציאה ספר שירים ראשון ונפלא עליו למלא פיו מים באלגנטיות עצורה ? האם עליו לשמוח בכל לבו אבל לא לנצל את הבמה שיש לו על מנת לבשר על כך ?

לא יקום ולא יהיה.

הוא כאן, והוא מתפקע מיופי.
חושו ומלאו כפיכם וייטב לכם.

והנה שני שירים, שתוכלו למשש את הסחורה:

אהבתי אותך כמו שאוהבים אסיר נמלט 
  
אָהַבְתִּי אוֹתְךָ כְּמוֹ שֶׁאוֹהֲבִים אָסִיר נִמְלָט
אֶת זְקָנְךָ הַמְּרַמֵּז עַל הִתְרַחֲקוּת גּוּפְךָ מֵעַצְמוֹ,
אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַנְּסִיעָה בַּלַּיְלָה.
 
אַתָּה אָמַרְתָּ: אִם זֶה אַתְּ אוֹ אֲנִי, אָז אֲנִי
(מָה אֶעֱשֶׂה וְאַהֲבָתִי מִתְרוֹקֶנֶת
אִם אֶעֱלֶה אֶל פְּנֵי הַמַּיִם מַהֵר אָמוּת)
אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁבִּקַּשְׁתִּי שֶׁתַּעֲצֹר וּתְחַבֵּק אוֹתִי.
 
אַחַר-כָּךְ אָמְרָה אִמָּא שֶׁלִּי דְּבָרִים קָשִׁים עָלֶיךָ
אֲבָל גַּם מִבֵּין שִׁנֶּיהָ פַּחַד הַבְּדִידוּת הַנּוֹרָא עָטַף אָנִיס בְּשׁוֹקוֹלָד
(אַתָּה שֶׁבְּחַרְתַּנִי מִכָּל הַנָּשִׁים
שֶׁמַּחְזִיר אוֹתִי בְּחֶלְקִי.
אֵיךְ מוֹנִים אֶת זֶה?
"אֵינֶנִּי אוֹהֵב אֶת הַבִּטָּחוֹן שֶׁלָּךְ בְּחֶבְרֶה" – רֶבַע,
"אֵינֶנִּי אוֹהֵב אֶת גָּוֶן שְׂעָרֵךְ הֶחָדָשׁ" – שְׁמִינִית)
 
וְהִנֵּה כְּבָר אֲנִי עוֹמֶדֶת בַּתַּחֲנָה, קַו 4 מְאַחֵר
אֲנָשִׁים סְבִיבִי כְּמוֹ שָׁמַיִם סָבִיב לְכוֹכָב נוֹפֵל
חוֹשֶׁבֶת: אַל תַּעֲזֹב אוֹתִי מַה צָּרִיךְ לְתַקֵּן אֶצְלִי בּוֹא
נִפָּגֵשׁ הָעֶרֶב
 
הִנֵּה חֲלֻקַּת הָרְכוּשׁ שֶׁאַחֲרֶיהָ
נִפְרַשׁ הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל הַסָּמוּךְ לָעִיר
(יִדָּרְשׁוּ לִי לַחְשָׁנִים, שָׁנִים שֶׁל לַחְשָׁנִים: "עִם הַיָּדַיִם, בְּרֶגֶשׁ")
הַחֹרֶף קַר בִּמְיֻחָד, הַמְּכוֹנִית אֶצְלְךָ
וְהָעֶצֶב מַתְחִיל לַהֲרֹג אֶת עַצְמוֹ בְּתוֹכִי, עַד שֶׁיִּתְכַּלֶּה.

שמשון ואבשלום
 
שִׁמְשׁוֹן וְאַבְשָׁלוֹם
מַשְׁוִים שְׂעָרוֹת
שֶׁל מִי יוֹתֵר קָרוּעַ
 
אַבְשָׁלוֹם מְדַבֵּר עַל כְּאֵב,
שִׁמְשׁוֹן מִתְפַּשֵּׁט
וּמַרְאֶה לוֹ שֶׁרֵיק בִּפְנִים.
 
אַבְשָׁלוֹם מְחַבֵּק אוֹתוֹ.
אַף צִפּוֹר לֹא נוֹפֶלֶת.
אַף צִפּוֹר לֹא מַמְרִיאָה.

 

מתוך "עשרים נערות לקנא", אורית גידלי, הוצ' ספרית הפועלים.

ביום חמישי שעבר היינו בערב בירושלים, באזור השוק. ירדנו בנסים בכר, פתאום ראינו משמאל שלט מואר, "סביח". נכנסנו.
'ציון מלך הסביח' הוא איש קטן, רזה. ברסלב. יש בכוך שלו איזה רוגע בלתי-קפיטליסטי מחד ושמחת חיים ערנית מאידך. כל דבר מצית אותו. "סביח לגברת," אני מבקש, "היא רעבה." "אם היא רעבה, זה לא לאוכל", הוא אומר לי. מתפתח דיון קצר. שני סביחים מתחילים לקרום פול וחצילים.
הוא מתחיל עם אסטרולוגיה, טועה בהכל, אבל לא מאבד מהבטחון שלו. בינתיים יוצאים ונכנסים טיפוסי הלילה הירושלמיים: פרסומאי מבולבל שבא לשמוע כמה ציון אוהב אותו והולך בלי להזמין כלום, איש ממהר עם פנים חרושות רוצה מנה מהר כי "היא רוצה סביח". "מי", שואל ציון, "איך קוראים לה ?". "איך קוראים לה, איך קוראים לה  לא עניינך איך קוראים לה. תכין וזהו." אין לו סבלנות לקשקושים האלה, אבל רואים עליו שהוא לא היה מוותר עליהם. שני אברכים נכנסים. ציון מוציא מתחת לדלפק בקבוק יין פתוח ומוזג להם לכוס את סופו. "מי ששותה את סוף הבקבוק מתחתן השנה.", אומר אחד. "שתה, שתה". "לא, אתה, אתה".
 
בהפוגה רגעית בין המבקרים, ציון אומר שהוא רוצה להשמיע לנו את היצירה שלו.
הוא שולף דיסק מהמדף. אני רואה שיש שם ערמה שלמה של הדיסקים האלה. "מאוד השפיע עלי מה שהיה עם אילן רמון.", הוא אומר. "אנחנו  החרדים אין לנו טלויזיה, אבל ביום שהוא המריא במעבורת הבאתי הביתה אחת במיוחד, כינסתי את הילדים, הסברתי להם. ראינו ביחד… כתבתי את זה לזכרו."
אני מביט בעטיפה; תמונה סרוקה של אילן רמון בחליפת חלל. ברקע המעבורת ממריאה, חולפת ליד דגל ישראל מתנופף בגאון. לצד כל זה הכיתוב: "כוכב לנצח – הפקת ענק לזכרו של טיס החלל אילן רמון ז"ל". על הצד האחורי עוד שתי  תמונות סרדוקות של אילן באימונים לקראת הטיסה וגם השיר הבא:
דמעה,
דמעה זולגת,
טיפה כואבת
ומשאירה סימן.
דמעה.
 
מעיני אל עיניך,
מפני אל פניך
ומשאירה סימן.
דמעה.

היה לי ברור לחלוטין לקראת מה אני הולך. הנושא חסר העידון, היוצר הטירון, הזר כל כך לעולם האמנות, ההתלהבות נטולת הביקורת העצמית שראיתי בעיניו. מילות השיר הגמלוניות. הכל העיד על יצירת הבוסר שתבוא מיד, ולאחריה הסיטואציה שיהיה צורך להיחלץ ממנה בלולינות מילולית כלשהיא על מנת שלא לשקר אבל גם לא לפגוע. נערכתי להאזין בסבלנות דמויית קשב וקיויתי שזה לא יארך מדי.
הצלילים התחילו לזרום. גל התדהמה הראשון היה כשהבנתי שאני עומד לא מול שיר מולחן עם עיבוד בסגנון אולפני כוכב נולד אלא מול יצירה קלאסית לפסנתר (ובהמשך מצטרפים גם עוד כמה כלים). הגל השני היה מכמה זה היה יפה.
אני מבין קטן מאוד במוסיקה קלאסית ולכן, כנראה, אני מתקשה למצוא מילים לתאר מה ששמעתי (עומר, אני מניח, היה מפליא יותר לעשות). אני יכול רק לומר שזה היה יפה נורא, ועשיר. ולפרקים דק מאוד.
לקחתי עותק הביתה, והוא מסתובב אצלי מאז לא מעט במערכת ובמערכות. Colombia STS – 107 קוראים ליצירה, על שם המעבורת כמובן. עשרים וקצת דקות יפות יפות.
 
אני מספר את כל זה כאן קודם כל כי מאז, פרט למוסיקה, הולכת אתי גם פליאה עמוקה. פליאה איך נפש של איש ברסלבי, חרדי עם דוכן סביח לא רחוק מהשוק בירושלים נכרכת פתאום בדרמה של אילן רמון ומפיקה מעצמה מין יצירה ייחודית כזו, שאותה היא אורזת כלפי חוץ בצורה היחידה שהיא מכירה, אבל בפנים מסתתר כל היופי הזה. מן תחושה כאילו הרמתי בטעות איזה מכסה ומתחתיו נגלו, לשבריר שניה, סבך החיבורים של העולם. ויחד עם הפליאה, ישנה גם הודיה על כך שהתאפשרה לי סטירת הלחי הזו, להזכיר לי שהדברים אינם מתחילים ונגמרים במה שנדמה לי שאני יודע על העולם.
אבל אני מספר את זה גם כי ציון היה רוצה שאני אספר. החלום שלו, הוא אמר לי אחר כך, הוא שביום השנה למותו של אילן רמון הפילהרמונית תנגן את היצירה הזו לזכרו. אני לא יודע אם זו בקשה ריאלית, אבל אולי גלגול כלשהו שלה כן. אם מישהו קורא את זה וחושב שיש לו יכולת לתרום איכשהו לקידום העניין, אז אנא, אני מפציר בכם לשמוע את היצירה ולהתגייס. בשביל פלא אמיתי ראוי להתאמץ.
 
את Colombia STS – 107 אפשר להשיג מציון עצמו (058-471536), או ממני. בדואר, בדוא"ל או בכל דרך שתרצו.