יוסף סדן, פרופסור לתרבות האיסלאם וספרות ערבית בימי הביניים מכנס בספר הזה סיפורים שלא מצאו את דרכם לתוך הקבצים הקאנוניים "אלף לילה ולילה" ו- "מאה לילה ולילה". את הסיפורים הללו, שלוקטו מתוך כתבי יד עתיקים שמעולם לא ראו אור, משבץ העורך בתוך סיפור המסגרת הידוע על שהראזאד החייבת לספר למלך סיפור חדש בכל לילה על מנת להציל את עצמה מהוצאה להורג.
הציר המרכזי בסיפור המסגרת הוא הבגידה, ליתר דיוק בגידת האישה, וההחלמה ממנה. לאחר שנודע לו על בגידת אשתו, מחליט מלך הודו לא להתמסר עוד לעולם לאישה. כל מה שהמאצ'ו הפגוע מרשה לעצמו הוא לבלות כל לילה עם נערה אחרת ולהוציא אותה להורג עם שחר. עד מתי ? עד שמגיעה האחת – שהראזאד, הסוללת את הדרכים אל לבו של הוד מלכותו דרך סיפוריה שבזכותם, כלומר בזכות יכולתם לשבות את לבו של המלך, נצלים חייה מלילה ללילה עד לסוף הטוב (המלך מחזיר לעצמו את האמון במין הנשי ומתחתן עם שהראזאד) . היכולת לספר סיפור מקבלת כאן תפקיד עצום, מציל נפשות, נותן חיים; הן, כאמור, לשחרזאדה והן למלך, שאת נפשו הם מצליחים למשות בהדרגה מן המקום הפגוע והנבגד ומאפשרים לו בכך לחזור ולחיות חיים של ממש, כלומר חיים שיש בהם מקום לאהבה. 

סיפור המסגרת, אם כן, מתפקד כאן לא רק ככלי קיבול ספרותי המאגד את הסיפורים, אלא גם כקנה המידה שעל פיו יש לבחון אותם. לסיפורים האלה, אנו מבינים עתה, אין ולא מוכרח להיות נושא משותף או אחידות סגנונית. מה שמלכד אותם לחטיבה אחת היא אותה איכות משותפת ששימשה בשעתו את שהראזאד: היכולת לשעשע, לרתק, להקסים, להחיות את הנפש. הסיפורים האלה, קורא יקר, אם רק תניח להם, יכולים להציל את חייך. ואכן יש בספר הצנום הזה מכל טוב; סיפורי אהבה עתירי תהפוכות רומנטיות (שודד הים והנסיכה, העלם מקורדובה ובת המלך), סיפור מוסר דתי (פרשת הצדיק עבדאללה אלאנדלוסי), סיפורי מתח והרפתקה (אי האזמרגדים), הלצות נוסח הרשלה (שלוש הלצות על ג'וחא,  דברי ימי כסילון) ועוד מלוא החופן של שפע שתענוג לצלול לתוכו.
התרגום של סדן עושה חסד עם הטקסטים. העברית שלו מדויקת, קולחת. הוא מתרגם ברגישות ספרותית גבוהה ובמידה נכונה של חופש יצירתי, המאפשרים לו להעתיק את הסיפורים אל העברית מבלי שיאבדו מרעננותם. למרות היותו חוקר ידוע של התחום, מוגשים הסיפורים המקובצים כאן בראש ובראשונה כחומר קריאה. ההערות הרבות והמפורטות לסיפורים (שברובן, יש להניח, לא מאוד יעניינו את הקורא הממוצע) מרוכזות בסוף הספר כך שאינן מפריעות לשטף הקריאה. כדאי מאוד, לעומת זאת, לא לדלג על פתח הדבר מאיר העיניים הדן בגלגוליו של הסיפור העממי המזרחי בכלל ושל הקובץ "אלף לילה ולילה" בפרט.

(פורסם בגרסה מקוצרת ב-20.05.04 ב-'צומת השרון').

המפגש השני יצא לדרכו ביום ששי בעוד שבוע (28.5) בשעה 14:00.
המפגש הקודם הוקדש לסקירה כללית של מבנה המנוע ואחר כך עבר להתמקדות ספציפית במערכת הקרור, כולל הדגמות והסברים על איתור ותיקון תקלות נפוצות.
בפגישה הקרובה הפוקוס יהיה על מערכת ההצתה. מי הרכיבים, איך היא עובדת, מה עושים כשלא מניע וכו'.
אנו מתכבדים להזמין את הר בורשטיין לשאת כאן גם הפעם את דברי הפתיחה:

הפרטים
מתי: ששי הקרוב, 28.5, 14:00
איפה: מושב בית עוזיאל, משק 16
איך מגיעים: בית עוזיאל נמצא על כביש 44 (הכביש הישן לירושלים), כ-10 ק"מ אחרי רמלה (למי שבא מהמרכז). מרגע שמסתיים כביש הגישה למושב ומתחילים הבתים הראשונים, לוקחים את הפניה הראשונה שמאלה. נוסעים עם הכביש וסופרים שלושה פסי האטה. מטר לפני הפס הרביעי יש פניה שמאלה לחצר. זה המקום. על הפחים ליד כתוב "משק 16".
כמה זמן: בין שעתיים לשלוש, עם אופציה להדרן.
מה להביא: בגדים נוחים, פנקס, משהו טעים (אם בא לכם, ממש לא חובה)
מחיר: 50 ש"ח לגולגולת. 

איך זה התחיל

אחרי כמה עיכובים בלתי נמנעים יוצאת סוף סוף סדנת "מקרה מנוע" לדרך.
המפגש הראשון יתקיים ביום ששי הקרוב – 7.5 בשעה 14:00.
אחרי מבוא כללי ליישור קו לגבי איפה נמצאים כל המרכיבים הבסיסיים של הרכב, מההגה ועד הפגוש יוקדש לב המפגש, כמובטח, לעניין הבוגדני ששמו הצתה. איך זה עובד, איפה ולמה זה נכשל, איך לאבחן איפה בדיוק התקלה ואיך לתקן לבד. אפשר ורצוי להגיע עם הרכב הפרטי וללמוד בחי ממש עליו (אם כי לא בטוח שיהיה מקום בחצר לכל הרכבים, אבל נסתדר כבר עם איזו רוטציה).

הפרטים
מתי: ששי הקרוב, 7.5, 14:00
איפה: מושב בית עוזיאל, משק 16
איך מגיעים: בית עוזיאל נמצא על כביש 44 (הכביש הישן לירושלים), כ-10 ק"מ אחרי רמלה (למי שבא מהמרכז). מרגע שמסתיים כביש הגישה למושב ומתחילים הבתים הראשונים, לוקחים את הפניה הראשונה שמאלה. נוסעים עם הכביש וסופרים שלושה פסי האטה. מטר לפני הפס הרביעי יש פניה שמאלה לחצר. זה המקום. על הפחים ליד כתוב "משק 16".
כמה זמן: בין שעתיים לשלוש, עם אופציה להדרן.
מה להביא: בגדים נוחים, פנקס, משהו טעים (אם בא לכם, ממש לא חובה)
מחיר: 50 ש"ח לגולגולת. 

מי שמתכוון לבוא שישתדל בבקשה לכתוב לי קודם דרך האתר (דרך הלינק של "כתבו אלי" ליד התמונה בפינה הימנית העליונה) כדי שנוכל לדעת פחות או יותר כמה מגיעים.
יאללה, יום ששי. מי שלא קופץ, צהוב (או אדום, יוועץ כל אחד בנפשו).

רָזֵי נוֹף / יעקב פיכמן

אֵין דַּי לְצַיֵּר וְלִבְחֹשׁ וְלָשִׂים
בְּיַד תֹּאֲמָה אֶת הַכְּחוֹל בַּוָּרֹד ,
וְכֹה הַעֲלוֹת בִּצְבָעִים תּוֹסְסִים
נוֹפִים עַל הַבַּד וּתְמוּנוֹת וּמַרְאוֹת;
כִּי יֵשׁ לְהַשְׁהוֹת רְגָעִים נֶחְפָּזִים
וּזְכֹר וְהַקְשֵׁב וֶאֱסֹף הַפְּזוּרוֹת,
כִּי נוֹף הוּא לְכֹד פִּלְאֵי-אֶרֶץ כְּמוּסִים,
וְהוּא גַּם חִדּוּשׁ הָעוֹלָם בַּנִּרְאוֹת;
וְיֵשׁ, כִּגְרוּטוֹת, מִכְמַנִּים כְּנוּסִים –
חֵן שָׁוְא, זֶה יַתְעֶהָ , לְהַשְׁלִיךְ לַמְּדוּרוֹת,
וּכְבֹשׁ אֶת הַמְּעַט, הַשָּׁמוּר בִּרְמָזִים ,
בְּחִידוֹת תּוֹךְ דָּמְךָ הָאָפֵל עֲצוּרוֹת,
וּבוֹ הַנְּצוּרוֹת וְהַהוֹד הַגְּנוּזִים;
וְיֵשׁ תָּו אֶחָד מִתְעַלֵּם, – הוּא יִקְרוֹת
תֵּבֵל לְךָ אָבְדוּ יַחְשֹׂף בְּלִי מֵשִׂים , –
אַל נָא תִּתְיָאֵשׁ וְהוֹסַפְתָּ לִכְרוֹת,
בְּשַׁגָּם בּוֹ אַתָּה. וְהוּא כְּתַב הָרָזִים,
וְהוּא שֹׁרֶשׁ כָּל חֵן וּמִבְחַר אוֹצָרוֹת.

שיר שברו כתוכו. כלומר, שיר לא נחפז, לא מסתפק בצבעים תוססים, במשקליו ההדורים.
שימו לב, למשל, איך ניתן היה בקלות לסיים אותו כבר אחרי ארבע צמדי השורות הראשונים. יתכן שזה היה אפילו הופך אותו לאלגנטי, קומפקטי יותר. אבל לא. מעשה כזה היה חותר תחת עצם האמירה של הטקסט. תחת אותו "אין די", שאתו פותח פיכמן. ואכן, השורה הבאה ממהרת להבהיר מדוע חיב היה השיר להימשך: "ויש, כגרוטות, מכמנים כנוסים". והטקסט מתעקש ולוקח לעצמו את השהות להמשיך ולכבוש את המעט הזה.

שימו לב גם כמה קל לקרוא את השיר הזה במהירות. כמה מפתה "להבין את העקרון" ולהמשיך הלאה. אבל "להבין את העקרון" משמעו במקרה הזה בדיוק לא להבין את העקרון. האופן שבו הטקסט מזמין "להחליק עליו", להזרים את העין בקלילות לא מחויבת במורד החרוזים ההדוקים עומד בסתירה ערמומית לתוכן שלו. בכך שהוא מקפל בתוכו, הן ברמת התוכן והן ברמת הצורה, את שני ההיבטים האלה; את ה"יד התואמה" יחד עם ה-"אל נא תתיאש והוספת לכרות", מצליח הטקסט הזה להיות טקסט אקטיבי; כלומר כזה שמזמן לקורא העירני אפשרות לגלות, מתוך המודעות לתהליך הקריאה שלו עצמו, את היחס בינו לבין אותו מקום מושהה שאליו מנסה השיר להצביע.

מה קורה כאן ?

הרבה ימים עברו. ימים שמחים, דחוסים, נטולי שהות ומשופעי פרטים. כמו נחש שבלע פיל, מסתגל הכל לאיטו למצב החדש.
עכשיו, בזהירות הראויה, מנסה האתר לשוב ולהניף את דגלו. ברוכים השבים. ברוכים הנמצאים. שלום.

הרוקי מורקמי הוא אמן היאוש השקט, היומיומי, הפרוש על החיים כרשת אפרפרה, חובקת כל. זה איננו יאוש מן הסוג העמוק, הקיומי. לא ייאוש של מחוות גדולות או מעשים קיצוניים. זהו ייאוש קהה. גידם. גיבור הספר הזה הוא אדם שנקטע מנפשו החלק הפנימי החי שלה, מה שגורם לו להיות מנותק לחלוטין מחייו מבחינה רגשית. הוא מסתובב בעולם – עובד, אוכל, שותה בבארים, שוכב עם נשים, מתחתן, מתגרש וכל העת הזו חייו נחווים על ידו כחסרי משמעות ופשר, מלאי כמיהה בלתי ממומשת לחזור ולגעת באותו חלק חי בתוכו שאבד. "רק חצי ממך חי," אומרת למספר בת-זוגו בפגישתם הראשונה, "החצי השני מונח איפשהו ואיננו בהישג יד".

את התחושה הזו מצליח מורקמי לשרטט ביד אמן לאורך חמישים וששה העמודים הראשונים של הספר. הכתיבה שלו עומדת בהלימה מוחלטת עם מצבם הנפשי של גיבוריו, ובזה כוחה; משפטים רזים, לאקוניים, מסתפקים כמעט רק בתיאור יבש, נקי מרגש, של פעולותיו ומחשבותיו של הגיבור כאשר מעת לעת, כמו תזכורת עמומה לחלק האבוד, החי של הנפש, מתפרצים פנימה דימויים צבעוניים, מפתיעים, מלאי חיות. "הרגשתי פתאום כאילו הפכתי להיות בריכה ריקה. בריכה ריקה, מלוכלכלת וסדוקה שאי אפשר לדעת אם בשנה הבאה עוד תהיה בשימוש.", או "לאחר שעצמית עיניים שמעתי מן קול, כאילו מליון גמדים קטנים מטאטאים את פנים ראשי במטאטים קטנים."
אבל אז, למרבה האכזבה, בעמוד חמישים ושש באמצע, מתחילה העלילה.
הגיבור מזומן למפגש עם זר מסתורי במהלכו מסתבר לו שכדי להציל את משרד הפרסום שלו ושל שותפו מסגירה מיידית עליו לצאת למסע לאיתור כבשה מיוחדת מאוד. כבשה שבמציאתה עשוי להיות תלוי לא רק עתידו של הגיבור אלא גם של אחד הארגונים רבי העוצמה ביותר ביפן. מורקמי משתמש כאן בתבנית קלאסית של גיבור היוצא למסע פיסי שהוא גם מסע רוחני של גילוי עצמי, נוסח 'לב המאפליה' של קונרד (שרמזים אליו פזורים, אגב, פה ושם לאורך הספר). מסע שאמור להוביל אותו למפגש עם החלקים המתים שבתוכו ולהשלת כל הידוע לו על עצמו ועל עולמו עד לסוג של לידה כואבת מחדש.
עד כאן טוב ויפה, אלא שמרגע שהעלילה מתחילה לנוע, משנה הספר את פניו ומקבל תפנית נונסנסית-סוריאליסטית שבוגדת בחוזה שחותם הספר עם קוראיו. העלילה ההזויה מפגישה את הגיבור וחברתו עם גלריה של דמויות ומצבים שמקדמים אותם, כל אחד בדרכו המשונה עוד צעד בכיוון פתרון התעלומה. הורקמי מרוקן ממשמעות את דגם מסע הגילוי העצמי והופך גם אותו לרצף אקראי וריק של ארועים. בכך הספר, כמו גיבורו, חומק ממגע אמיתי עם המצב הקיומי הקשה שהוא כה הפליא לפרוש בתחילתו, והופך לסאגה קלילה, אמנם קולחת, קריאה מאוד ולפרקים משעשעת למדי, אבל בסיכומו של עניין נטולת משקל ספרותי של ממש.
מה שהתחיל כהבטחה הופך, למרבה הצער, ללא יותר מספר טיסה אינטליגנטי ומבדר.

ראיון עם מורקמי:
http://www.onlineenglishdegree.com/resources/haruki-murakami-interview/

 

 

אתמול נתקע לי האוטו. לא מניע. מכאן והלאה השתלשלות העניינים הרגילה – ביטוח גרירה, המתנה, מוסך. כמה פעמים עשיתי את המסלול הזה בחיי ? עשרים, שלושים אולי יותר, ותמיד הוא מלווה באותה מצוקה שמקורה בבורות העמוקה שלי בכל מה שנוגע למה שקורה מתחת למכסה המנוע. לא בכל יום יוצא לאדם להיות בסיטואציה שהוא בור גמור בה מחד אבל חיב לפעול בתוכה באופן אקטיבי מאידך. פתאום מתגלה, כל פעם מחדש, קשת התחושות שהבורות מייצרת – רגש נחיתות, התאמצות נפשית, ייאוש, אלימות, חשד, פאראנויה. זה נשמע אולי מוגזם אבל זה לגמרי לא. הכל שם. לא בעוצמות הרסניות, אבל מספיק כדי לראות איך כל המנגנון עובד.

והנה בפעם הזאת קרה נס קטן. הבחור שהגיע להניע לי את המכונית התחיל עם כל השאלות הרגילות, שמבחינתו הן טריוויאליות (יש סטארטר ? מגיע דלק למנוע ? הרצועה של האלטרנטור ?) ולי אין לי שמץ של מושג מה לענות עליהן, אבל איכשהו במקום להתדרדר במדרון המוכר התחלנו פשוט לדבר על זה. כלומר על הבורות. סיכמנו, בין היתר, שהכי טוב יהיה להכניס שיעורי חובה של מכונאות בסיסית לתכנית הלימודים בכיתות י"א-י"ב אבל עד אז, היות והוא איש עם תשוקת מנועים ואני איש עם תשוקה להחלץ מבורותי עלתה הקומבינציה הבאה:
נארגן קבוצה קטנה של אנשים שתגיע אליו לחצר במושב, כל אחד עם האוטו הפרטי שלו, נפתח שני שולחנות ארוכים, אחד עם אוכל ואחד עם כלי עבודה ונעשה סדנא מעשית של טיפול מכונאי נמרץ.
אג'נדה ראשונית אפשרית:

• עולמה הקסום של ההצתה – למפות אחת ולתמיד מה שרשרת הארועים שמתרחשת בהצתה, איפה נמצאים הרכיבים הרלוונטיים, מה התקלות האפשריות ומהי סדרת הבדיקות הפשוטה המאפשרת לאתר ולתקן אותן לבד.
• תקלות ברות תיקון עצמי – מה ריאלי לתקן לבד, איך מתקנים, מה חלקי החילוף וכלי העבודה שכדאי להחזיק ברכב וכו'.

התוכנית, כמובן, פתוחה לחלוטין לשינויים לפי צרכי הקבוצה. מעבר לזה בכל פגישה, בזמן העבודה המעשית, כל אחד יוכל גם להקדיש זמן עם המכונאי לברור עניינים ספציפיים שקשורים למכונית שלו. לא גדול ?

מי שרוצה להצטרף מאוד מאוד מוזמן/נת. פשוט לכתוב לי.

 

 

הערב, בסופר, ראיתי:

"קנה שתי חבילות חיתולי פמפרס
הוסף 29.90 וקבל
חלזון מנגן".

חילזון מנגן, כן. מנגן. אבל רק למי שקונה 160 חיתולים ועוד נשאר לו קצת כסף.

 

מה מקומו של העבר שלנו בתוך חיינו ? עד כמה הוא מכתיב ומעצב אותם ? איך, אם בכלל, נתן להשתחרר

מכבליו ?
הספר הזה מלא בדמויות שהן שבויות של עברן, דמויות שנפלטו מן העבר שלהן כמו מספינה טרופה אל תוך האי הבודד של חייהם, ועל האי הזה נגזר עליהם לחיות, ללא יכולת לעזוב. והאי המטפורי הזה הוא גם האי הממשי אנטיגה שבים הקריבי, בו מתרחש הרומן הזה. ישנו שם ד"ר וייזינגר, פליט שואה מצ'כוסלובקיה שחייו הבורגניים כפי שהכיר אותם נמחו והותירו אותו מהגר, זר לעולם במקום מגוריו החדש. אנשי האי, הנופים, מזג האוויר, עצם החיים בו, יחוו על ידו לעולם מבעד למסך של אי-הבנה ועוינות. ישנו מר שול, בעל שרות המוניות של האי, שילדותו המאושרת כבן של סוחר לבנוני אמיד נגדעה עם מותם בטרם עת של שני הוריו. לאחר שנים של נדודים חסרי מנוח, בהן הוא מנסה, בחוסר הצלחה, להמשיך את מורשתו של אביו כסוחר יהלומים וכלי בית הוא מגיע לאנטיגה, שם הוא מוותר על חלום חייו הקודמים על כל שאיפותיהם, ומשתקע אל תוך קהות נעימה, נטולת אמביציה וייחוד.
בין שני אלה ישנו מר. פוטר, שסיפור חייו והוויתו נפרשים ברומן הזה. מר פוטר שנולד באנטיגה ומעולם לא עזב אותה. מר. פוטר שאביו גם הוא חי כל חייו באנטיגה. מר. פוטר שאינו מכיר דבר אחר מלבד השמש הקופחת שנדמה שתמיד עומדת "במקומה הרגיל, גבוה-גבוה בלב השמיים." מר. פוטר, שכמו אביו איננו יודע קרוא וכתוב ויש לו נשים מזדמנות לרוב ואלה מולידות לו צאצאים רבים, בהם איננו מתעניין כלל. ואחת מן הבנות הרבות הללו שמה איליין סינתיה פוטר, ולימים תשנה האשה הזו את שמה לג'מייקה קינקייד ותעשה מה שלא מצליחה לעשות אף אחת מדמויותיה – תברא לעצמה מחדש את חייה, באמצעות המילים.
מר. פוטר הוא אדם שהנסיבות עצבו אותו באכזריות אדישה כל כך שלא הותירה לו כל סיכוי להיות דבר אחר מן היצור הגס, חסר המודעות האומלל והקהה שהוא. שלא כמו מר.שול או ד"ר וייזינגר שנפלו קורבן לנסיבות חיים קשות, למר. פוטר לא היה כלל סיכוי לחיים אחרים מאלה שחי. לא תעתועי הגורל שיבשו את מהלך חייו אלא עשרות ומאות שנים של עבדות וקולוניאליזם תרבותי. ההעמדה הזו, המבצבת מבין השיטין של הספר, נותנת לו, מעבר להתמודדות האישית המרתקת של קינקייד עם ההסטוריה הפרטית שלה, גם ממד פוליטי חזק.
ברגעיו הטובים של הרומן הזה המילים של ג'מייקה קינקייד מייצרות טקסט ריתמי, מדויק ובה בעת גם פיוטי מאוד. טקסט שנימה דקה של קינה שזורה בו לכל אורכו. ברגעיו הטובים פחות, כמחציתו של הספר, נחצה איזה  גבול דק; הקסם מתפוגג, מה שהקסים לפני רגע הופך למאנייריסטי והספר הופך לביצה מילולית קשה לצליחה.לקרוא, אבל בזהירות.
 
קישורים:

ביוגרפיה של קינקייד עם ציטוטים נבחרים.
ראיון עם ג'מייקה קינקיד ב-Salon.
 
(פורסם בגרסה מקוצרת ב-'צומת השרון' ב-19.3.04).

קומיקס ישראלי. צירוף שאומר כל כך הרבה דברים שונים.
ישנם אקטוס טרגיקוס, דימונה ודומיהם – עם האג'נדה האמנותית-אלטרנטיווית, הקול האישי המובחן של המאיירים והסיפורים הלא קונוונציונליים. ישנם ה"זבנגים" למיניהם – סוג של קומיקס-נישה "מגניבים"-מצחיקים לבני הנוער עם הרבה סלנג ודאחקות. ישנם דודו גבע ומישל קישקה, מוסדות ותיקים ומוערכים, ישנם הסטריפים הסאטיריים בעיתונים, למשל 'חמודי' ב'העיר'. וישנם הגעגועים ל-"בוקי".

"בוקי" ששבק חיים שלוש שנים לפני שנולדתי אבל שחוברות ישנות שלו מיששתי וקניתי בהתרגשות במשך שנה תמימה או יותר אצל רוכל העיתונים באחת מקרנות הרחוב הראשי של מרכז חולון. 'בוקי' שלא היה מתוחכם, לא שנון, לא מפולח ולחלוטין לא אלטרנטיווי. מה שהוא כן היה זה לגמרי לחלוטין וללא סיבוכים כלשהם – קומיקס. פשוט מיינסטרים אמריקן קומיקס – עם כל הסדרות המתורגמות – סופרמן, באטמן, דיאבוליק וגם סדרות מקוריות באותה רוח (שאותן אני פחות זוכר). כי קומיקס, בסופו של דבר, בשבילי לפחות, למרות הקשת האדירה, ממאוס ועד דילברט, שהוא מחזיק תחת כנפיו, הוא קודם כל ולפני הכל גיבורי על והאויבים הנוראים העומדים עלינו בכל חוברת וחוברת.

והנה עכשיו הגיעו 'אדירי התכלת' (שם נפלא !), 'קומיקס עברי מקורי',

שעושה בדיוק בדיוק את זה ועוד בעברית קולחת ומדברת להתענג, ועם דמויות שהן בדיוק בדפוס ה'אמריקאי' הנכון אבל גם בדיוק מכאן; גיבורי על שצומחים באשדוד ורבים בג'יפ, בדרך לתיכון, עם האבות המיושנים שלהם שנלחמו במלחמת יום כיפור. גם העלילה היא שגרתית להרגיע, עם התפניות הצפויות, פחות או יותר (זה רק הפרק הראשון) אבל כמה נפלא שהניסוי הסודי שמשתבש, הקרינה שסוטה ממסלולה, כל זה קורה כאן, אצלנו, בכור בדימונה. לא כפארודיה, לא כמשהו טעון הסטורית או פוליטית, אלא בפשטות – כי זה נכון לעלילה.

גם מבחינה חיצונית החוברת הזו עומדת בדיוק בכל הסטנדרטים של חוברת קומיקס כהלכתה – עטיפה מושכת, נייר נעים, הפקה מוקפדת ועניינית, ומחיר יותר מסביר (13 ש"ח). זכינו. הגליון הבא, השני בסדרה, אמור לצאת בתחילת אפריל. נסו לתפוס עוד את הראשון אם תוכלו. שווה כל רגע. 

קישורים:
פרוט מלא יותר של ההסטוריה של הקומיקס הישראלי יש בשער הרלוונטי ב-"מטרזן ועד זבנג" של השכן אלי אשד.

פורום אדירי התכלת באתר של אמבלם קומיקס – תגובות קוראים, הצעות ודיונים על החוברת הנוכחית והקרובה, בהשתתפות היוצר, עופר זנזורי.