הבוקר כעסתי כל כך על מישהי, עד שלא יכולתי לעשות שום דבר. לא לקרוא, לא לכתוב, לא לחשוב. ודווקא בבוקר חופשי נדיר כל כך. מה שהביא מיד לגל של כעס שניוני על אותה מישהי; כעס על הכעס שהיא גרמה לי, ועל הגזל שהכעס הזה גזל ממני. וכן הלאה וכן הלאה.
וכל הבוקר הזה היו תקועות לי בראש, כמו מנטרה, שתי שורות שיר שכתבתי פעם בסיטואציה דומה וגם להן, בגלל הכעס של אז, לא היה המשך. עכשיו הכעס הנוכחי חלף (ובעצם כל כך הרבה יותר מדויק הביטוי שהעברית מציעה – 'הכעס שכך', כי הכעס לעולם לא חולף, הוא רק גואה ונסוג, עד הגרוי הבא), אבל צמד השורות נשאר. וברור לי מה יקרה; בכעס הבא שוב הן יעלו, ושוב, בגלל הכעס, יתקעו. וחוזר חלילה.
לכן חשבתי להביא אותן כאן, להציע אותן כפתיחה שמי שרוצה ימשיך אותה בתגובות. ומישהו אחר אולי ימשיך את ההמשך. וגם אני אצטרף לפעמים. וכן הלאה. ואחר כך ננסה אולי לחבר הכל ונראה מה יצא. לכל הפחות זו תהיה מצבה לבוקר האבוד הזה. או אולי שובר גלים לכעס הבא.

אז הנה:

כעס בא. שרף את שדותיי.
האדמה התקשתה והשחירה.

"אילו הייתה מאושרת כשנפגשו לראשונה היא בכלל לא הייתה מסתכלת עליו – אבל הם היו כמו שני פציינטים באותה מחלקה בבית חולים – זה מצא נחמה במחלתו של זה – קרקע מתוקה לסיפור אהבה ! המצוקה הטיחה את ראשיהם יחד: הם הביטו אחד בשני, המומים מן ההתנגשות, מלאי הבנה זה לזה… "

(מתוך 'בפנסיון גרמני' מאת קת'רין מנספילד. הוצאת רסלינג. תרגם יואב כ"ץ).

אח, אח הצ'נדלר הזה. מחליק בגרון כמו כוס ויסקי משובח מן הבקבוק שעל השרפרף בחדרה של העלמה הנטרס, חזק כמו אלה בעורף, מפתיע כמו גופה בתוך מיטת קיר בבית דירות עלוב. ארבעה סיפורים מוקדמים של צ'נדלר מקובצים בספר הזה. סיפורים מימי ראשית כתיבתו הבלשית כשהחל, בגיל 44, אחרי שאיבד את משרת הניהול הבורגנית והמכניסה שלו בחברת נפט בשל בעיות אלכוהוליזם ופה גדול מדי, לשלוח לפרנסתו סיפורי בלשים רזים וקשוחים לשבועוני הבלש בפרוטה של התקופה.

כמו יוצרו, גם הבלש הפרטי פיליפ מארלו, גיבור הסיפורים בכרך הזה וברומנים של צ'נדלר, הוא מי שנפל מן הסחרחרה הצבעונית והמרופדת של ה"חיים המסודרים" אל ערבוביית הברזלים והברגים המזוהמת ונוטפת הגריז שמתחת. העולם של מארלו הוא מקום קשוח, ישיר ונטול גינונים. ג'ונגל של שורדים גדולים וקטנים בתוכו הוא מתנהל ביעילות לאקונית ומנוסה. הוא יקבל כל מקרה שיכול להכניס לו כסף אבל לא תמיד יאהב את זה, יזחל לתוך כל כוך אפל שיקדם את החקירה בלי לפחד לחטוף סנוקרת פה ושם (אחת הגונה לפחות בכל סיפור), יעדיף להכריע עניינים בלשונו החדה אבל לא יהסס לשלוף אקדח כשזה באמת נחוץ – ותמיד תמיד יחזור לאותה נקודה בה החל, למשרד האפלולי עם חדר הקבלה הקטן שם יעביר את ימיו כשהוא "מתאמן בלנדנד את הרגליים" עד שיכנס בדלת הלקוח המפוקפק הבא.
אבל מה שהופך את הקריאה בסיפורים האלה ליותר מהעברת זמן עצלה, מה שגרם להם לשרוד את מבחן הזמן והמוניטין המפוקפק של האכסניות המקוריות בהן הם פורסמו, היא העובדה שפיליפ מארלו הוא הרבה יותר מסך חלקיו. הדיבור של מארלו בסיפורים האלה עם עצמו ועם אחרים, ולדבר הוא ללא ספק הדבר שפיליפ מארלו עושה הכי טוב, הוא שילוב ממיס ובלתי אפשרי של קשיחות, שנינות וציניות שמתחתן פועם לב גדול, חם וכואב שמבצבץ החוצה דרך המשפטים החד-פעמיים, המלוטשים בדיוק במידה הנכונה שצ'נדלר מצליח פעם אחר פעם לשים בפי גיבורו וכבר הפכו לסמל תרבות ומודל לחיקוי. את הדיבור הזה מצליח להפליא ללכוד המתרגם דניאל מזרחי, ולחווית הקריאה המושלמת מתלווים גם פתח דבר קצר, מחכים ומענג מאת צ'נדלר עצמו ואחרית דבר מעניינת ואוהבת של העורך איתמר בן-כנען.

(פורסם ב-22.10.04 ב-'צומת השרון')

עוד ברשת:

• הערך על צ'נדלר בויקיפדיה: http://en.wikipedia.org/wiki/Raymond_Chandler
• אתר נפלא המוקדש לצ'נדלר: http://home.comcast.net/~mossrobert/ (לכו בייחוד על המאמרים המרתקים תחת criticism & scholarship).
• המאמר הקאלסי של צ'נדלר על ספרות הבלש בכלל ועל סודו של מארלו בפרט (גרסת pdf ):
  http://www.adamranson.freeserve.co.uk/The%20Art%20of%20Murder%20%5Bv6.0%5D.PDF

אורית קרוגלנסקי היא כל מיני דברים בכלל, וכל מיני דברים שקשורים לשירה בפרט. הכרנו לפני עשר שנים בערך סביב סדרה של ערבי שירה בשם "פעמיים קיפוד" שלא היו כמוהם לפני כן וגם לא אחרי כן ושמשלב מסוים היה לי העונג האינסופי להיות חלק מהם לצד חבורה צבעונית ומוכשרת בצורה בלת אפשרית של אנשים שכללה, אם למנות רק את הידועים יותר (או אלה שהפכו עם הזמן להיות כאלה) את אפרת מישורי, רונה קינן, יואב כץ, שמעון אדף, אלה לורן ז"ל, קרן-אלקלעי גוט ובטח עוד שכחתי. אה, זכרונות.

אחר כך היא הוציאה ספר שירה שקשה כבר, אני מניח, להשיג, בשם 'העדר אסף' (באנגלית זה נשמע אפילו יותר טוב – asaflessness), שגם עליו ראוי פעם לדבר יותר וכל הזמן הזה, כבר מעבר לים, היא גם עשתה בשירה מעשים אחרים לגמרי. מעשים מפרקים. מרחיבים. לפעמים מרגשים מאוד. תמיד מעניינים נורא. 'שירה אינטראקטיבית' אפשר לקרוא לזה. חלק מזה אפשר (צריך !) לדוג עדיין מהרשת. שם היא גם מסבירה את זה טוב יותר ממה שאני אצליח כאן.

עכשיו היא כתבה את הטקסטים האלה, שמתוכם היא הסכימה שאני אביא כאן. הם הגיעו במייל, בטפטופים, והצטברו בהדרגה למשהו מוצק מאוד. אותי הם דרסו ואז חזרו ברוורס. יותר מזה חבל לומר לפני שקוראים. אולי אחר כך, בתגובות.

שניים מתוך "שמונה קצרים לאהובי הפסיכופט":

3.
הוא משעין אותה על הקיר השחור ומרים לה את החצאית. הוא רוכן עד שראשו בגובה עכוזיה הלבנים. ידיו נשלחות אליה, מורעבות, כולו נדרך עם קצות האצבעות המתקרבות אל גבעותיה, הנה הן כמעט נוגעות, כמעט לשות את חול הים, חופרות בו מנהרות שמגיעות עד המים. האצבעות עורגות ומתקרבות אבל לא נוגעות, לא לשות, לא חופרות, בעצם הן בכלל לא מגיעות כי הן נפרדות מהיד ונושרות, מתפזרות על הריצפה קרוב לכפות הרגליים, עודן מתנועעות תולעים תלושות, נואשות להגיע. הוא מלקק את כפות ידיו החלקות, מעביר את לשונו על קו החיים, חש את רגישות העור, שהיא רכה ומשתוקקת, צורתן הרבועה של הידיים, המתאר השלם, העור המושלם במקום שם היו אצבעות. הידיים הלחות נמשכות אל העכוז, מבקשות לטבוע בבשר הרך, להרעיד אותו, להעביר בו גלים. הן מתקרבות באיטיות, הן חשות את חומה, את השדה הבלתי נראה המקיף אותה, את הבטחת התענוג המגדירה את גבולותיה, את תחומה, האוויר הדחוס כפרי שטרם ננשך, המיץ המתוק רגע לפני שהוא ניגר. הן מתקרבות אך לא מגיעות. כפות הידיים נושרות, נופלות על הריצפה בחבטה, כמעט מצליחות לגעת בקרסוליים. בן רגע הן קמלות. הוא מקיף את עמודי ירכיה המוצקים בגדמים שלו, ולא נוגע. הוא מקרב את פניו לחריץ, ולא נוגע. הוא משגר את הלשון. הלשון נורֵת מתוך פיו והיא נאנחת מעצמת הפגיעה. הלשון מחליקה בזריזות וממלאה את החריץ, מלווה אותו מלמעלה ועד לפתח. עבה ומחוספסת היא חודרת. היא מכופפת את עיניה היפות כדי לראות מה קורה, מאיימת בשיניים הקטנטנות והחדות של הכוּס שלה. מאוחר מדי. הלשון משתחלת כלפי מעלה, גמישה, נחושה וארוכה מאוד, מתמלאת ומתקשה. היא נשענת בכבדות על הקיר. דוחפת את ידה לתוך החור שלה בנסיון לתפוס את הפולשת. היא מצליחה לאחוז בה, אך הלשון חזקה ממנה. היא גוררת איתה את היד שנבלעת כולה בתוך הגוף. הלשון מטפסת בעקשות במעלה הקרביים, עוקפת את הצלעות, נכנסת לגרון ומגיחה בפה. בכח רב היא פותחת את השיניים החשוקות ופורצת החוצה. היא מלקקת את השפתיים המתוקות, את העיניים היפות, המופתעות, נכנסת לאוזניים ולאף. אז היא חוזרת לפה, עוברת דרך השפתיים שעכשיו רוטטות, מחפשת את הלשון השניה ועוקרת אותה. עם טרפה היא גולשת במהירות למטה ויוצאת. הגוף הרך, נטול לשון, גולש לריצפה בחוסר חוליות ונוחת בערימה רופסת על הריצפה הקרה, עדיין פולט קצף ים. 
  
7.
הוא משעין אותה על הקיר הלבן במטבח וחודר אליה בכח מספר פעמים עד שהוא מרים אותה מהריצפה וממסמר אותה לקיר. היא מנדנדת קלות את רגליה שתלויות מלימטרים אחדים מהריצפה, בנסיון להגיע או אולי כי זה נעים לה. הוא נושך את צווארה כדי לשתק אותה, וביד אחת מלקק אותה לאורך עמוד השדרה. הרוק החומצי שלו מרכך את העור. הוא מכניס את ידו השניה לפתח עכוזה ולוחץ כלפי מעלה, חותך את השכבה העליונה עד העורף. הוא מכניס את שתי הידיים לחתך ומפריד את הבשר מהעור. הוא מלטף את הבשר שנחשף, את עכוזה, ירכיה, מקיף אותה מבפנים ונוטל בידיו היבשות את תוכן השדיים החם והלח. הוא מכניס את הזרת לעור הפטמה המורם. הוא מותח את הפטמה לעבר פיה ונותן לה למצוץ את הזרת שלו המכוסה בעור הפטמה שלה. העור נמתח והחתך נפער וגדל. הוא מוציא יד אחת ותופס את שערה, מותח את הראש כלפי מעלה. בידו השניה הוא דוחף את הבשר הרך, מוציא חתיכות וזורק אותן על הרצפה. היא מתפתלת ומתעוותת, והוא גומר ומכתים את הקיר. היא נותרת רפויה, העור הפתוח תלוי סביבה מדולדל. הוא מסיט את הבשר בשתי ידיו, עושה לעצמו מקום. הוא מכניס את רגליו לתוך רגליה, מותח את העור ומפשק את הרגליים כדי ליצב את עצמו. הוא מכניס את הראש בפתח בגובה העורף ומעביר אותו מבפנים עד שפניו בגובה פניה. הוא מוציא את הלשון ומלקק את שפתיה המתוקות, הוא מניח לשיער ושובר לה את השיניים במכת אגרוף. הוא אוכל את השפתיים ומוציא את שלו דרך החור שנוצר בפניה. הוא דוחף את אצבעו לתוך עינייה, מוציא אותן בזהירות ומניח אותן על השולחן, הכחול הבלתי אפשרי שלהן מתמקד בגבו. הוא דוחף עם המצח עד שעינייו יוצאות מחורי עינייה ומסתדרות במקום. הוא מתבונן בקיר לרגע. אחר כך הוא מכניס את ידיו לתוך העור המתאים. הוא מתנער קלות כדי שהעור החדש יסתדר במקום. הוא מכניס את הידיים בפעם האחרונה לתוך החתך שבגב, מסדר את איברו בתוך שפתי הפות שלו בצד שמאל. הוא מרטיב את אצבעותיו ברוק דביק, מותח את העור וסוגר בזהירות את החתך. הוא נוגע בשדיים שלו. הם גדולים ורכים, זה גורם לו לעונג. הוא מתחכך בקיר הקר ומרגיש איך הוא נרטב מבפנים. הוא מחייך. הוא אוסף את שאריות הבשר מהרצפה ושם אותן במקרר בתוך כלי פלסטיק אטום. הוא מנקה את הכתמים בעזרת סמרטוט לח. העיניים הכחולות עוקבות אחריו ממקומן על השולחן. הוא נוטל עיין אחת בפיו. היא מלוחה מדי, הוא יורק אותה בגועל. העיין הנותרת מביטה בו בהבעה סתומה. 

הספר הזה מנסה לעשות דבר מאוד לא פשוט. הקורא הממוצע, שגם את פרויד והפסיכואנליזה איננו מכיר בדרך כלל יותר מאשר ברמת מושגים כלליים כמו "העברה", "הדחקה", "היסטריה"
ו-"תסביך אדיפוס", מובל כאן למפגש חזיתי עם משנתו של ז'אק לאקאן, ממשיכו המפורסם ביותר של פרויד, שכתביו ידועים (יש שיאמרו ידועים לשמצה) במורכבותם וחוסר נגישותם לקורא הלא מקצועי.
סלבוי ז'יז'ק, אולי המפורסם והמוכר מבין פרשניו של של לאקאן, מודע מאוד למשימה המורכבת העומדת בפניו, ובברק האופייני לו, תוקף אותה מכיוון שונה מהמקובל. "תהנו מהסמפטומים" מוותר מראש על הנסיון להציג את החומר שהוא עוסק בו בצורה מובנית, לסדרו על פי איזה רצף סיסטמטי. כשמדובר בנושאים סבוכים באמת, כמו במקרה שלפנינו, סופם של נסיונות מו הסוג הזה הוא כמעט תמיד אחד משניים: או ספר עב כרס רב הקדמות ומשמים, בבחינת "הספר הצליח והקורא מת", או רב-מכר פסבדו-אנטלקטואלי נוסח "המשפט האחרון של פרמה" המפשטים ומרדדים את החומר עליו הם כותבים על מזבח קלות הקריאה ותחושת ההישג האיטלקטואלי המדומה של קוראיהם, ומייצרים בכך משהו שאיננו משמעותי בהרבה מכתבת צבע במוסף יום הששי שצמחה לממדי ענק.
ז'יז'ק, כאמור, הולך בדרך אחרת. נאמן לרוחה של הפסיכואנליזה הוא איננו מנסה למסך את הקורא מן הקושי האמיתי שיש בהבנת לאקאן. במקום זה הוא מחפש ומוצא נקודת כניסה בלתי צפויה לנושא, נקודה שבה הקורא חש בטוח יותר, ועל כן הוא פתוח יותר להצטרף למסע. במילים אחרות, ז'יז'ק איננו כותב ישירות על לאקאן. הוא כותב על קולנוע. ולא סתם קולנוע, אלא קולנוע הוליוודי מיינסטרימי. שער הכניסה לכל אחד מששת חלקי הספר הזה הוא ניתוח של יצירה קולנועית מוכרת (או יצירות אחדות): אורות הכרך והנווד של צ'פלין, פסיכו של היצ'קוק, הנץ ממאלטה, המטריקס, טווין פיקס, פאנטום האופרה ועוד. דרך הניתוח עולים כמאליהם מושגי יסוד לאקאניאניים, כמו גם סוגיות פילוסופיות ותרבותיות.

הניתוחים המבריקים של ז'יז'ק הם סוחפים אך בו בזמן תובעניים מאוד. הוא איננו מהסס לצלול מהר ולעומק לתוך פרטי הפרטים של המושגים והרעיונות שהוא דן בהם. עד מהרה מוצא את עצמו הקורא המתנשם שקוע ראשו ורובו בנפתוליהם של מושגים לאקאניאניים ופילוסופיים שעל היחסים המפתיעים ביניהם, ולעיתים אפילו על קיומם, כלל לא ידע לפני שלושה עמודים. הספר הזה הוא, לכן, חווית קריאה קשה ומרוכזת מאוד, אבל מענגת להפליא. בזכות הברק והקלילות בהם הוא מתנהל, קשה ממש להניח אותו מן היד. גם במקומות בהם מאבדים את ז'יז'ק, ולכל קורא יהיו, יש להניח, לא מעט כאלה, ממשיכה הקריאה לספק סוג מיוחד של תענוג הדומה לצפייה בסרט פעולה משובח בשפה זרה –  כלומר גם אם פרטי התוכן לא לגמרי מובנים אפשר בקלות להתחבר לרוח הכללית של הטיעון ולמעברים הלוגיים המסחררים והמפתיעים בין טענה לטענה.

(פורסם ב-'צומת השרון', ב-14.9.04)

קינה / ו.ה.אודן
 
עיצרו את כל השעונים, נתקו את הטלפון.
תנו לכלב עצם עסיסית, שלא ינבח היום.
החרישו את הפסנתרים, ובתיפוף עדין
הציגו את הארון, הכניסו את האבלים.
 
יחוגו מטוסים ממעל נאנקים
משרבטים את בשורת מותו בשמים הריקים,
על צווארי הברבורים באגמי העיר קשרו סרטי אבלות
הלבישו כל שוטר תנועה היום כפפות כותנה שחורות.
 
צפון היה לי, ודרום. מזרח ומערב.
המיית החול, קדושת שבת וחג.
ימיי, לילי, פטפוטיי, שירתי.
חשבתי שהאהבה נצחית: טעיתי.
 
הכוכבים לא נחוצים עוד: כבו גם את האחרון;
את השמש לאריזתה, את הירח לארון;
רוקנו את הימים, גרפו את היערות
כי תם הכל; לא יעלה עוד מחזה על הבמה הזאת.

המקור:
http://homepages.wmich.edu/~cooneys/poems/auden.stop.html

או למי שאוהב את הטקסט שלו עם רקע של מכתביות:
http://www.greatest-love-poems.com/auden/wh_auden_stop_all_the_clocks.htm

הרבה זמן עבר. יותר מדי. נזכיר לכן, לפני הכל, מהם מבחינתי שירים כדאיים.

ולעצם העניין.
 
                       שִׁיר לַמַּעֲלוֹת
אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים        מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי
עֶזְרִי מֵעִם יְהוָה              עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ
אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ           אַל יָנוּם שׁמְרֶךָ
הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישַׁן     שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל
יְהוָה שְׁמְרֶךָ                   יְהוָה צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ
יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה       וְיָרֵחַ בַּלַּיְלָה
יְהוָה יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רַע        יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶךָ
יְהוָה יִשְׁמֹר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ   מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.

השיר הזה הוא שיר עם מרצפות בולטות. אפשר לקרוא אותו פעם אחר פעם ולא להתקל בהן עד שפתאום, בקריאה מסוימת, מתמזל מזלך ואתה מועד.
המרצפת הבולטת הראשונה מחכה בשורה השלישית, וליתר דיוק במרווח שבין שני חצאי השורה הזו. שני החצאים מתחילים באותה מלה ('אל') ומסתיימים בשם עצם המוטה דקדוקית באותו אופן ('רגלך' – 'שמרך'). בגלל הדמיון הזה בין הפתיחות והסיומים, בונה הקריאה האוטומטית שקילות בין שני החצאים ומניחה שלפנינו שני ביטויים מקבילים להשגחת האל. כאן בדיוק מסתתרת המרצפת הבולטת, שכן היחס בין שני החצאים שונה לגמרי. המחצית הראשונה היא אכן סוג של איחול להשגחה –  'יהי רצון שה' לא יניח לרגליך לקרוס תחתייך' (פיסית, מטאפורית או שניהם – לא משנה כרגע). החצי השני, לעומת זאת, הוא ציווי – 'אל תניח לשומר הפנימי שלך להרדם'. הקריאה ה-'מועדת' מבחינה בכך, וכך מגלה כי עזרת האל קשורה באופן כלשהו במרכיב של אקטיביות מצד הפרט. השורה שאחר כך מרחיבה עוד באותו עניין; כפי שה' שומר את עמו ואיננו מניח לעצמו להרפות מכך, כך גם על הפרט להיות ריבון על עצמו במקביל ל-'נשיאת העיניים' אל האל. 
מי הקורא שיכול ללמוד מן הטקסט את האיזון הזה ? זה שהניח לעצמו להתקל במרצפת הבולטת. כלומר זה שהצליח לרגע להשהות את קריאתו האוטומטית, הפסיבית ולהתעורר אל הטקסט. כלומר זה שלפחות לרגע אחד, רגע הקריאה, מימש בפועל את האיזון שהטקסט מורה עליו.

המרצפת הבולטת השניה נמצאת שלוש שורות אחרי הראשונה, בשורה הששית של השיר. שוב מנגנון דומה. ו' החיבור בין שני החצאים ויחד אתה הצמדים 'יומם' ו-'שמש' מול 'לילה' ו-'ירח' מזמינים קריאה אוטומטית של שני חצאי השורה כתקבולת: השמש לא תכה אותך ביום והירח לא יכה אותך בלילה, כלומר ה' ישמור אותך משרירותם של גרמי השמים. יש אמנם יחס של הקבלה בין שני חצאי השורה, אבל הוא עשיר בהרבה ממה שקריאה אוטומטית כזו מגלה. 
המחצית הראשונה היא הבטחה לעזרה על ידי הסרת מכשול (עצירת השמש מלקפוח) ואילו המחצית השניה היא הבטחה לעזרה על ידי הוספת גורם מסייע. 'וירח בלילה' משמעו כאן 'ובלילה אתן עבורך בשמים ירח שיסייע לך מול החשיכה'. כלומר שני חצאי השורה משלימים זה את זה בהצגת מלאותה של עזרת האל. הקריאה האוטומטית הייתה מותירה אותנו רק עם מחציתה של המשוואה, כלומר מונעת מאיתנו לעמוד על מלוא היקפה. 
המרצפת הבולטת השניה הזו גם מעמיקה את הבנתנו לגבי היחס בין הסתמכות פסיבית על הסיוע האלוהי מול אחריות אקטיבית של הפרט למצבו בה נתקלנו (תרתי משמע) במרצפת הראשונה. אנו למדים כי רק מתוך אותה אחריות אישית לערנות והתבוננות מתמדת, אותו 'אל ינום שומרך', נקנית היכולת לתפוס את מלוא היקפה של עזרת האל ובכך לשאוב את הבטחון המוחלט שיש ביכולתה להעניק. כלומר הערנות היא התנאי המאפשר לראות, ולכן לעשות שימוש, בסיוע האלוהי.

שמונה שורות של שיר. ובכל שורה שלישית – מרצפת בולטת. בדיוק ברגע בו מתחילים להכנס לאיזה ריתמוס אוטומטי של קריאה, השיר החכם הזה מציב שורה שקריאתה מעוררת בקורא איזו אי-נחת קלה. אי-הנחת הזו, אם יניח לעצמו להתעכב עליה, כלומר למעוד בקריאתו, כלומר להתעורר, היא שער שדרכו אפשר להכנס אל השיר.
השיר פרוש פסיבי על הדף, מזומן לקוראיו, אבל הוא איננו מסתפק בכך, אלא דואג באופן אקטיבי, בעזרת המרצפות הבולטות, ללמד את קוראיו איך לקרוא בו. כלומר השיר עצמו מקיים את מה שהוא מטיף לו. 

אתמול, בפסטיבל האנימציה והקומיקס בסינמטק ת"א, הנחתי את ידי על גליונות 2 ו-3 של "אדירי התכלת". את הראשון מאוד אהבתי, קודם כל על עצם היותו. כמו השמחה על הגנב העברי הראשון בתל-אביב, אם תרצו. עכשיו הם מונחים על השולחן, מבהיקים ומבטיחים. מחכים לרגע הראשון שהחיים לא ישימו לב. 
המשך יבוא, בלי נדר.

לא א.א.מילן, לא קנת גרהם, לא רודיארד קיפלינג, לא אריך קסטנר, לא לואיס קרול. לא.
ז'ורז' סימנון הוא סופר הילדים האמיתי למבוגרים. מדוע ? כי הנובלות של סימנון מחזירות לקורא שלהן את אותה חווית קריאה נכספת שחווינו כל כך הרבה וכל כך בקלות כשהיינו ילדים; לשכב על הספה, ספר פתוח, שקועים באופן מושלם בעולם אחר. בלי יכולת להתנתק, בלי להבחין בדפים המתמעטים והולכים, עד הגילוי המעציב לקראת סופו של הספר שכל כך מעט עוד נותרו.

נכון, יש ספרי מתח או מדע בדיוני שמחזיקים אותך מתוח עד העמוד האחרון, יש ספרים קלילים ומצחיקים שכיף לקרוא בנשימה אחת, יש ספרים עמוקים שתובעים ממך את מלוא הקשב האינטלקטואלי והרגשי שלך – אבל יש מעט מאוד ספרים שפשוט לוקחים אותך, כמו על ענן, ומוליכים אותך במיומנות ובבטחון מחוץ לחייך אל תוך עולם אחר. ז'ורז סימנון הוא אחד מאותם סופרים נדירים שמסוגלים לכתוב סיפורים שמחוללים בקוראיהם את הכישוף הזה.
"שעת הפעמונים" הוא הכרך השלישי בסדרת תרגומיו של יהושע קנז לנובלות של סימנון. קדמו לו "האיש שצפה ברכבות" ו-"מדרגות הברזל", גם הם בהוצאת עם עובד. שתי הנובלות המרכיבות את הספר הזה נעות על ציר משותף. בשתיהן עומד במרכז גבר בשנות הארבעים שלו, בשיאם המקצועי והפיננסי של חייו המסודרים להפליא. בכל אחד מהסיפורים מביא ארוע פתאומי, המגיח כמו משום מקום, לכך שחייו של הגיבור סוטים לחלוטין ממהלכם הרגיל. כתוצאה מכך מתגלים לו, וזו לבה של כל אחת מן הנובלות האלה, היסודות האמיתיים מהם מורכב עולמו והאופן בו הם עצבו את חייו במחשכים והביאו אותו, באופן שמסתבר כבלתי נמנע, אל נקודת השבר בה אנו פוגשים אותו בראשיתו של כל אחד מן הסיפורים.
בקשב, בדייקנות, תוך שליטה מופלאה בקצב הסיפור מצליח סימנון להתחבר לאחד הצרכים העמוקים ביותר של קוראיו. כילדים דהרנו אחרי החמישיה הסודית להרפתקאות מהסוג שנחוץ היה לנו לפנטז, אבל תמיד רק בין קירותיו הבטוחים של החדר, שיכלו לקרות יום אחד גם לנו. עכשיו, כמבוגרים, אנחנו עוקבים, באותה נשימה עצורה, אחרי גיבוריו של סימנון, שכל אחד מהם יוצא להרפתקה המשמעותית ביותר בחייו של האדם הבוגר – הרפתקת חיפוש האמת של חייו, המסע הגדול אל עבר האני האמיתי.

(פורסם ב-6.8.04 ב-'צומת השרון')

יום ששי הקרוב (30.07.04), ב-14:00. אפשר כבר לומר – כרגיל.
אחרי חזרה קצרה על הפעם הקודמת (בה דברנו על הקלאץ), רוב המפגש יוקדש למערכת הבלמים והמתלים ומעבר לזה, כמו תמיד, כל שאלה מעשית שתעלה, הדגמות וכו'.

הפרטים
מתי: ששי הקרוב, 30.7, 14:00
איפה: מושב בית עוזיאל, משק 16
איך מגיעים: בית עוזיאל נמצא על כביש 44 (הכביש הישן לירושלים), כ-10 ק"מ אחרי רמלה (למי שבא מהמרכז). מרגע שמסתיים כביש הגישה למושב ומתחילים הבתים הראשונים, לוקחים את הפניה הראשונה שמאלה. נוסעים עם הכביש וסופרים שלושה פסי האטה. מטר לפני הפס הרביעי יש פניה שמאלה לחצר. זה המקום. על הפחים ליד כתוב "משק 16".
כמה זמן: שלוש שעות בערך, עם אופציה להדרן.
מה להביא: בגדים נוחים, פנקס, משהו טעים (אם בא לכם, ממש לא חובה)
מחיר: 50 ש"ח לגולגולת.