ביום רביעי ה-25 באוקטובר, כלומר בעוד ארבעה ימים, כלומר לא תוכלו לומר שלא ידעתם, יתקיים בבית הקפה 'תמול-שלשום' בירושלים ערב ספרותי שבמסגרתו אני אשוחח כשעה עם המשוררת והמתרגמת טל ניצן על ספר שיריה השני, 'ערב רגיל', ועל האנתולוגיה לשירה פוליטית 'בעט ברזל' שבעריכתה.
אף פעם לא קיימתי סוג כזה של "שיחה חיה", כך שאין לי מושג איך יהיה – אבל אני מאוד סקרן.

ראו הוזמנתם.

 

 

 

הידעת?

בכל ספרי הסדרה 'פטריק קים' לא מופיעה המילה 'מוח' אפילו פעם אחת.

• בעמ' 201 פרצתי לראשונה בצחוק רם. צחוק שארב שם כל הזמן, שבושל לאורך עמודים רבים על אש קטנה, שכמו כפיס עץ נסחף בשטף הקריאה, נחבט מעת לעת בגדות, מסתחרר וממשיך הלאה בלי לעצור עד לרגע המשחרר הזה, שש שורות מתחילתו של עמוד 201.
  אצל קורא אחר היה אולי הצחוק הזה משתחרר ברגע אחר, אבל נדמה לי שניתן לומר כמעט בוודאות שבמוקדם או במאוחר הרגע הזה היה מגיע, כי הספר הזה, אולי במפתיע, הוא ספר מצחיק מאוד. ההצחקה איננה בראש מעייניו, אך היא נוכחת כל העת כגרוי מתמיד, מרוקעת בקולו של המספר. לעיתים גלויה יותר, לעיתים פחות, אבל כמעט תמיד שם. 
• עולה בדעתי שהדימוי של כפיס העץ הולם לא רק את הצחוק אלא לוכד משהו כללי יותר ביחס לחווית הקריאה בספר הזה. 'הרוצחים' הוא טקסט שמכריח אותך לוותר על השליטה הבסיסית שאתה מורגל בה כקורא. ראשית, הוא עצום בגודלו – נהר שוצף של שש מאות וחמישים עמודים צפופים. שנית, המנגנונים המוסכמים המאפשרים את ההתמצאות הבסיסית בו מרודדים למינימום או אינם קיימים כלל; אין למשל תוכן עניינים, כותרות או מספרי פרקים. החלוקה היחידה שהוא מציע היא מבחינה זו בבחינת לעג לרש: מחצית הספר הראשונה מקוטלגת כולה תחת שער הקרוי "1" ואילו המחצית השניה תחת שער הקרוי "2". כל אחד משני החלקים הללו בנוי מרצף של פרקים קצרים, שהם יחידת הסיפור הבסיסית, ה"אטום" הספרותי של היצירה הזו. כל פרק כזה מתחיל בכמה שורות ריקות בעמודו הראשון ונמשך ברצף, ללא חלוקה לפסקאות, לאורך שניים עד עשרה עמודים (למעט לחריגים בודדים) זהים זה לזה לחלוטין מבחינה גרפית – עמודים על גבי עמודים של מטילי טקסט ממורכז. 
  הדפדוף בספר הזה מעורר לכן חוויה של שהות בחדר מראות, של הליכה במסדרונות מפותלים, בלתי נגמרים של היכלות בית משפט ענק. 
• העלילה גם היא איננה מספקת עוגנים המקלים על ההתמצאות. ההיפך הוא הנכון. הקפיצות התדירות בזמן ובמרחב (פעמים רבות בכל פרק), הכמות הגדולה של הדמויות והעובדה שפרטי העלילה מצטברים רסיס פה רסיס שם, בדרך כלל לא על פי הסדר הכרונולוגי שלהם, הופכים גם את ההתמצאות בתוכן למאתגרת מאוד, בייחוד בשלבים הראשונים. גם לאחר מכן, משפוענחה העלילה הבסיסית, הרומן איננו מניח לקורא בו להגיע לאותו מצב שליטה נכסף של "להרגיש בבית". רוצה לומר אותו שלב נעים בו הכל ברור ונוח ומוכר לחלוטין ונותר רק להישען לאחור ולעקוב בהנאה פסיבית אחר השתלשלות העלילה. לא בספר הזה. העלילה, או מוטב – העלילות, מתהוות כל העת, מתפתלות, מתפענחות, מתקשרות זו לזו בקשרי פתאום מפתיעים. ההפרדה המסורתית, המובנת מאליה, בין חזית לרקע מטושטשת מאוד. היכולת "להרים את המבט", לסקור את הרומן ממעוף הציפור, היא חרות שהטקסט הזה שולל כמעט לחלוטין מקוראיו. 
• בתור מי שלעולם איננו משתמש בסימניה אני יכול לומר:  קשה מאוד למצוא מחדש את מקומך בספר הזה בין קריאה לקריאה. האם את הפרק הזה קראתי כבר? כן, בוודאי. אבל הבא אחריו? לא בטוח, צריך להתחיל לקרוא ורק אז אפשר לדעת. המשפט "עד איפה הגעתי" הוא חסר משמעות בהינתן שאין כל ודאות שהפרק הבא הוא המשכו של הקודם. 
  מצד שני, אפשר גם לומר אותו דבר בדיוק להפך: זהו ספר שאין בו צורך בסימניה. כל מקום שתכנס בו מחדש הוא מקום נכון. לפחות נכון ככל מקום אחר. הנהר הוא נהר- היכן שלא תטיל לתוכו את כפיס העץ הקורא שהנך, תסחוף אותך התנועה אל תוכה באותה מדה.
  בין שני הקטבים הללו –  הנסיון הבלתי נמנע להטיל סדר, לשלוט, שהרומן הזה לוכד אותך בתוכו לבין הויתור, ההיסחפות המלאה שהוא מעניק לך הזדמנות לתרגל, מטלטלת הקריאה.
• עמ' 193 – "העגלה הריקה – במה נמלאנה" – הא!
• עמ' 197 – "הוא אחז בעגבותיה והניען בקצב הנוח לו." – הא!
• עמ' 201: האופנאי קוּקִי בֶּליני  –  הא!

'הדרך הצרה לאוקו' הוא יומן מסע של משורר ההאיקו היפני הנודע באשו. מסע שנמשך חמישה חודשים וכאלפיים קילומטרים במסלול כמעט מעגלי לאורך קו החוף של יפן.
אין לי כוונה לסקור כאן את הספר הזה לעומק, לשם כך כדאי לקרוא כאן וגם את הראיון עם המתרגם, יעקב רז, כאן. היייתי רוצה רק להעיר הערה קטנה בשוליו, עם הפיכת הדף האחרון בו הבוקר. 

הנה פרק הסיום של המסע, שהוא גם הפרק האחרון בספר:

"
רוטסו בא לנמל הזה לקבל את פני, וליווה אותי עד נפת מינו. נעזרים בסוסים רכבנו ונכנסנו לבית האחוזה אוגאקי. שם פגשנו בסורה שבא לכאן מאיסה. גם אצוג'ין האיץ את סוסו לכאן, וכולנו התכנסנו בביתו של ג'וקו. חברים יקרים – זנסנשי, קייקו ובניו – באו לבקר אותי יומם ולילה, שמחים ומפנקים, כאילו פגשו מישהו שחזר מן המתים.
עוד לא התאוששתי לחלוטין מתשישות המסע, וכבר הגיע היום הששי בחודש התשיעי. החלטתי להשתתף בטקס הבניה מחדש של מקדש איסה, ושוב הפלגתי בספינה.

צדפת האמאגורי,
בשר נקרע מקונכיה –
הסתיו שהולך

"

יש משהו בלתי נתפס בפשטות של הסיום הזה. חמישה משפטים קצרים, מתוכם ארבעה עוסקים בתאור טכני של הגעה והתכנסות, זה כל מה שמקדיש באשו לסיום המסע הזה. פרק הסיום גם איננו שונה במאום, לא בנימתו ולא באורכו, משום פרק אחר ביומן. דבר בו איננו מרמז על כך שהוא מסיים תהליך פיסי ורוחני ארוך ומשמעותי כל כך. התחנה האחרונה במסע הינה בדיוק זה – רק עוד תחנה. ובהתאמה, שני המשפטים האחרונים של הפרק מתארים כבר את היציאה למסע הבא.

אם יש משהו שהייתי רוצה לקחת איתי מן הספר הזה, הרי הוא אותה פשטות בלתי מתעכבת. התנועה הקלה, הרציפה, החופשית כל כך של באשו. חופשית ממה? חופשית למשל מן הצורך לסכם, לנתח, להשוות, לנכס את המסע כהישג רוחני. באשו איננו עסוק בכל אלה. היפוכו של דבר – הוא פנוי לחלוטין, ולכן עם תום תנועה אחת יכולה להתחיל בו בפשטות גדולה, בלתי מופרעת, תנועה חדשה: "החלטתי להשתתף בטקס הבניה מחדש של מקדש איסה, ושוב הפלגתי בספינה."

ומהו אותו מסע חדש? טקס הבניה מחדש של מקדש איסא, כפי שמסביר יעקב רז בהערות לפרק, הוא ארוע המתרחש אחת לעשרים שנה ובמהלכו מפרקים את משכנה של אלת השמש ובונים אותו מחדש בעצים חדשים. כמה יפה לסיים כך את פרק הסיום, בהבנה שהמסע ויעדו הם אחד: תנועה מחזורית, בלתי נגמרת, של התחדשות מתמדת, של פרוק ובנייה מחדש.

 

הלינק הזה מוצלח מכדי שייבלע ברשימת הקישורים מימין. הרי הוא לפניכם: הייקויים בניחוח יהודי כבד.

הנה זה שהצחיק אותי הכי הרבה:

Lacking fins or tail
the gefilte fish swims with
great difficulty.

ובהזדמנות זו שווה להזכיר, גם אם בפעם האלף, את אחיו הגדול של הלינק הזה, שכבר מזמן הפך לקלאסיקה אינטרנטית: הודעות שגיאה של מערכת ההפעלה של חלונות מנוסחים כהייקו.