הגרסה המקורית של תסריט "מלחמת העולמות" הייתה רזה בהרבה מזו שמצאה את דרכה לבסוף למסך הגדול. בגרסה זו הגיבורה, אשה צעירה, עוברת עם בעלה ותינוקם בן השנה לבית חדש בפרברים. בבוקרם הראשון בבית החדש יוצא הבעל לעבודתו והיא נותרת לסדר את המטבח.
התינוק ישן בשלווה בעריסתו בחדר הסמוך.
היא נגשת למזווה; חדר קטן, קריר וריק לחלוטין עדיין. הדלת נטרקת בטעות מאחוריה ולא ניתן לפתוח אותה עוד. היא מנסה נואשות, בחרדה הולכת וגוברת שרק מתעצמת מן המחשבה על התינוק שיתעורר בקרוב. מיואשת, היא מסתובבת אל תוך המזווה בתקווה למצוא בו בכל זאת כלי כלשהו שיעזור לה לפרוץ את הדלת. במרכז החדר הקטן עומד עכבר אפור לא גדול. החרדה הופכת להיסטריה מוחלטת של צרחות ובכי.
במשך 111 הדקות הנותרות עוקב הסרט, שמתרחש כולו, מלבד סצנת הסיום המרגשת, בחדר המזווה הקטן, אחר התמודדותה של האשה עם העכבר (והחל מן הדקה ה-78 גם עם בכיו של הילד הקטן).

אף על פי שאהבו את התסריט הבסיסי, הביעו מנהלי האולפנים את חששם שבגרסתו זו הסרט לא ימשוך די צופים על מנת להפוך אותו, כנדרש, לשובר הקופות הגדול של הקיץ. לפיכך עמדו בתוקף על הזרמת עוד מספר עשרות מליוני דולרים לתקציב האפקטים המיוחדים של ההפקה.
שפילברג, במספר מהלכי שכתוב וליהוק מבריקים, השכיל כדרכו לתמרן בין צרכי האולפנים לבין נאמנות חסרת פשרות לדרכו האמנותית, כפי שהתבטאה בתסריט המקורי.

 

שאר ביקורות הקולנוע (שלי)

הרגעים המעניינים ביותר בסרט הכל כך מוקפד ומהוקצע הזה הם הרגעים הספורים בהם הוא בוגד בעצמו ויזואלית. ישנן כמה סצינות קצרצרות בהן רואים מקרוב את באטמן משוחח עם אדם כלשהו. השלוש שעולות בדעתי כרגע הן השיחה עם המפקח (לעתיד) גורדון כשזה יוצא מביתו לזרוק את הזבל בסמטה האחורית, חילופי הדברים הקצרים של באטמן עם הילד הקטן שמבחין בו מטפס על מרזב והשיחה הדרמטית עם רייצ'ל בה הוא חושף בפניה שהוא ברוס ויין.

כל אחת מן הסצנות הללו היא סוג של הלם ויזואלי. באטמן של כריסטופר נולן נראה מקרוב כמו גבר מגודל בתחפושת פורים. מסיכת הפנים, הכמו-שריון על החזה, הגלימה השחורה – הכל נראה כל כך מגושם וילדותי. יש פער גדול כל כך בין באטמן גיבור העל כפי שהוא נתפס כשהוא מרחף מעל העיר או נלחם באויביו ( כל קטעי הפעולה,אגב, ערוכים בקיטועים באופן כזה שבאטמן לא נראה בהם מקרוב ליותר מהרף עין בכל רגע נתון) לבין באטמן הנייח, גבר בשר ודם עטוי אוסף של אביזרים ילדותיים מטופשים (גם הבאטמוביל ממשיך את אותו קו של חוסר אלגנטיות. מדובר באחד הרכבים הפרימיטיביים והמכוערים ביותר שניתן להעלות על הדעת).

הבחירה הויזואלית הזו חזקה כל כך ראשית כי היא חותרת תחת הנראטיב הראשי של הסרט ובכך מייצרת בו תחתית כפולה. הסרט הוא בו בזמן סרט על התהוותו של גיבור-על ועל אי הממשות שלו. כלומר סרט על לידתו של מיתוס ובו בזמן על היותו רק פרי של צורך במיתוס. מבט, ומבט על המבט.  

שנית, יש לבחירה הזו אפקט מיוחד על הצופה. הרגעים החטופים בהם נחשף באטמן בעליבותו מנפצים את חווית הצפיה ומשלחים בצופה אבחה של הכרה עצמית. ההזדהות הטוטאלית, הבלתי מפקפקת בעצמה, מפסיקה לרגע קצר להיות מתגמלת והצופה, כמו באטמן, מתגלה לעצמו במערומיו. גבר בן שלושים ושתיים, יושב פעור עיניים בסינמקס, מדמיין שהוא גיבור-על.

 

 

בעוד עשורים ספורים לא תהיה כל דרך לקבוע בוודאות אם הסרט "אחרי השקיעה", בכיכובו של פירס ברוסנן, אכן נעשה אי-פעם.
עוד הרבה לפני כן, שנים ספורות מהיום, לא תהיה כל דרך לקבוע בוודאות אם שמו המקורי של הסרט היה 'לפני השקיעה' או 'אחרי השקיעה'.

 

שאר ביקורות הקולנוע (שלי)

המדור שמח לדווח על הצלחה ראשונה.
לאחר ביקורות חוזרות ונשנות על פגיעתו הרעה של ה'סמוראי האחרון', מופץ כעת הסרט בשלישית, הפעם בצורתו הנכונה, והוא כעת בטוח לצפיה.

אני שב ומזהיר מפני 'הסמוראי האחרון'.
לאור הירידה התלולה במכירות הכרטיסים בעקבות ההזהרה הקודמת הוחלף חלק מן הצוות, נבחרו מספר לוקיישנים חדשים ופוטרה המלבישה. הסרט נארז מחדש בחדר העריכה והוא מופץ כעת במקומותינו תחת השם 'טרויה'.

לעולם, תחת שום נסיבות שהן, אל תלכו לראות
את הסמוראי האחרון.