אהבת הצללים

זה היה יום יפהפה, יום בלי עננים, יום של צללים ואור; הגשמים הכבדים פסקו והשמש זרחה בשמיים בהירים, כחולים וצלולים. ההרים, והשלג שעליהם, היו קרובים מאוד, אפשר היה כמעט לגעת בהם; הם בלטו בחדות על רקע השמים.

האפָרים הבהירים הבוהקים התנוצצו בשמש; כל גבעול עשב רקד ריקוד משלו והעלים היו כבדים יותר בתנועתם. העמק קרן וצחוק נשמע; זה היה יום נפלא והיו שם אלף צללים.

צללים הם מלאי חיים יותר מן המציאות; הם ארוכים יותר, עמוקים יותר, עשירים יותר; נדמה כאילו יש להם חיים משל עצמם, עצמאיים ומגוננים; יש סיפוק משונה בזימון שלהם. הדימוי נעשה חשוב יותר מן המציאות. הדימוי מעניק מחסה; קל למצוא נחמה במחסה הזה.

עשה בו מה שתעשה, הדימוי לעולם לא יתנגד, לעולם לא ישתנה; הוא יכול להיות מעוטר בזרי פרחים או מכוסה באפר. יש סיפוק עצום בדבר מת, בתמונה, במסקנה, במלה. הם מתים, בלי שום יכולת לשוב, ויש עונג בניחוחות הרבים של האתמול.

המוח החושב הוא תמיד האתמול, והיום הוא צלו של האתמול, ומחר הוא המשכו של אותו צל, שונה במשהו אבל נושא עדיין את ריח האתמול. כך חי המוח ומהותו בצללים; שם בטוח יותר, מנחם יותר.

 (Krishnamurti's Notebook, עמ' 63-64)

Earthsea – סיכום בציטוטים

סיימתי לקרוא את  ארבעת הכרכים הראשונים של Earthsea. זו יצירה נפלאה. חכמה. סבלנית. עדינה. על פניה היא סדרת פנטסיה והרפתקאות על מכשפים ודרקונים וכוחות אופל מול כוחות הטוב וסיפורי חניכה ומעשי גבורה וכיוצא באלה, אבל בתוך המעטפת הזו מוצפנת חווית קריאה אחרת מאוד.

אני חושב שזה קשור לעובדה שבעצם קורה בספרים האלה די מעט, ודאי ביחס למקובל בסוגה, ויחד עם זה סיימתי כל כרך בתחושה שיחד עם הדמויות עברתי ארוע גדול, מפרך, פיסת חיים שהותירה אותי אחר ממה שנכנסתי. השילוב הזה נובע, אולי, מאיכות הקשב בו הסדרה הזו כתובה. קשב עמוק, רציני, כזה שנותן לכל התרחשות לתפוס את מלוא הנפח שלה, שמוכן לשהות בה בלי להחפז כמו שלעיתים, ברגעי חסד, אנחנו מאפשרים לעצמנו להתבונן בחרק שהולך על השולחן או בהתנודדות של עלים ברוח או מניחים לחשש קטן שהילד שלנו מספר לנו כבדרך אגב למלא את החלל, בלי לפטור או לפתור אותו. אלו רגעים שבהם החיים משתנים. אתה מביט עליהם לאחור ולא מאמין שיכולת גם פשוט לחלוף לידם, שכל זה היה שם ויכולת פשוט לא לעצור ולהקשיב לו.

את סוג הקשב הזה מפנה Earthsea גם לארועים הדרמטיים והרי הגורל שמתוארים בה. ארועים שדווקא בגלל הגרנדיוית והדחיפות שלהם שלהם זוכים לקשב כזה בדרך כלל עוד פחות מאחיהם הטריוויאליים. לא בספרים האלה. גם אם מניחים לשאר הפלאים שלהם, והם רבים, די באיכות המחנכת של הקשב מן הסוג הזה בכדי למלא את הלב תודה.

אני מחכה מאוד לכרך המלא, שכולל את שני הרומנים הנוספים ואת הסיפורים הקצרים. בדיוק הבוקר הגיעה הודעה שהוא יצא לדרכו, ביבשה ובאוויר, מבריטניה לרחובות.

אבל לא ככה התכוונתי לכתוב על הספרים האלה. משכתי אלי הבוקר את המחברת בגלל עניין אחר. בגלל הציטוטים.

במהלך הקריאה, שנמשכה כמה חודשים אבל מרביתה התרחש בשבועיים וקצת בהם הייתי גם אני במסע, היו משפטים שעצרו אותי. שגרמו לי להניח את הספר ולהשתהות עליהם. השאלה למה דווקא הם ולא אחרים מעניינת כשלעצמה אבל אליה כבר לא אגלוש. ברור רק שזה לא קשור רק להיותם יפים או חכמים, אם כי הם כמובן גם כאלה. אולי זה האופן האחר בו הם נכנסו לתוכי, שהיה שונה משל האחרים. זה קרה לא דרך התוכן שלהם אלא כמו שרסיס קול מוכר עוצר אותך פתאום ברחוב לחפש מנין הוא בא.

חשבתי להעתיק לכאן את הציטוטים האלה, הם לא רבים. לראות לכדי מה הם מצטברים ואגב כך גם לקבל עוד הזדמנות לשהות אתם, מצח למצח, על הספה.

רבים מהם, מסתבר, עוסקים בעוצמה ובייעוד. האם בגלל שזה נושא עומק של הספר, או אולי דווקא להיפך, בגלל שזה נושא עומק שלי? אני שם לב גם שמרבית הציטוטים מרוכזים בשליש הראשון של היצירה. האם זה מגלה משהו על מבנה הספר, למשל שהוא הגותי יותר בתחילתו ועלילתי יותר בהמשך, או אולי דווקא על מבנה הקריאה שלי?

מרגע שהבנתי, לקראת סוף הקריאה, שאולי אעשה בהמשך משהו עם המשפטים האלה, נכנסה פנימה מודעות-יתר שכמו חלון שנפתח ונטרק חליפות ברוח חזקה שיבשה את הקשב הטבעי, הפשוט. חלק מהשיבוש הזה, שזלג גם לבחירה של המשפטים, השתדלתי ונדמה לי שהצלחתי, לסלק בדיעבד.

בין הציטוטים יש גם ציטוט אחד מומצא.

 

What was the good of having power if you were too wise to use it?

Have you never thought how danger must surround power as shadow does light?

It is dangerous, that power. It is most perilous. It must follow knowledge, and serve need. To light a candle is to cast a shadow.

And the truth is that as a man's real power grows and his knowledge widens, ever the way he can follow grows narrower; until at last he chooses nothing, but does only and wholly what he must do…

Freedom is a heavy load, a great and strange burden for the spirit to undertake. It is not easy. It is not a gift given, but a choice made, and the choice may be a hard one.

Do not ponder what it is you need to do, this will seldom lead you down the right path. Instead, simply ask yourself where you need to be. The right·action will follow from your presence.

I use your love as a man burns a candle, burns it away, to light his steps.

… it was a dark, wild, queer heart, like a crow, going its own ways on its own errands

I never saw a man till I was a woman grown. Only girls and women. And yet I didn't know what women are, because women are all I did know. Like men who live among men, sailors, and soldiers and mages… – do they know what men are? How can they, if they never spoke to a woman?

 

 

וולפגנג אמדאוס מוצרט, ג'ק קרואק: שיחה קצרה על יצירה וכתיבה

·"כאשר אני לגמרי עצמי, כלומר שרוי לבדי ורוחי טובה עלי, כמו למשל בעת נסיעה בכרכרה או בטיול רגלי אחרי ארוחה טובה או בלילה כשאינני מצליח להרדם; בעיתות כאלה זורמים רעיונותיי בחופשיות ובשפע הרבים ביותר. כיצד או מהיכן הם באים אינני יודע וגם לאלצם לבוא איני יכול. את אלה שנושאים חן בעיניי אני שומר בזכרוני ולעיתים קרובות, כך אומרים לי, גם מזמזם אותם לעצמי בקול. אם הדבר נמשך, מתחוור לי במהרה כיצד אוכל לרקוח מכל המרכיבים הללו תבשיל נאה, כלומר כזה שנענה לחוקי הקונטרפונקט, לגחמותיהם של הכלים השונים וכיוצא באלו.

כל זה משלהב את רוחי וכעת, אם אין מפריעים לי, מושאי הולך ומגדיל את עצמו ולובש צורה וסדר והשלם, גם אם הוא ארוך, מתייצב כמעט מוגמר בעיני רוחי ואני יכול לסקור אותו במבט אחד, כאילו היה תמונה יפה או פסל מרהיב. אני שומע את חלקיו השונים בראשי לא כרצף אלא, איכשהו, את כולם בעת ובעונה אחת. איזו חדווה שלא תתואר! … מה שנוצר בדרך זו נותר חרוט בזיכרוני לתמיד, וזו אולי המתת היקרה ביותר שעלי להודות עליה לאל הטוב.

כאשר אני ניגש להעלות את היצירה על הכתב אני פשוט שולף משק הזיכרון מה שכבר הונח בו קודם לכן. הכתיבה עצמה היא לפיכך מהירה מאוד שכן, כמו שתארתי, הכל כבר מוגמר ונדיר שהוא שונה על הניר ממה שהיה בדעתי. לכן בשלב הזה אני מוכן לסבול כל הפרעה ומסוגל להמשיך לכתוב בלי קשר למה שמתחולל סביבי ומסוגל אפילו לנהל שיחה קלה תוך כדי שאני כותב…"

(וולפגנג אמדיאוס מוצרט, מכתב, שלהי המאה ה-18)

·

*·

·

"אתה מפענח את מה שבאמת היה, מספר על זה באריכות לחברים, מגלגל את זה שוב ושוב בראש, תופר בקצב שלך את כל הקצוות ואז, כששוב מגיע הזמן שצריך לשלם שכר דירה, אתה מאלץ את עצמך להתיישב מול מכונת הכתיבה, או עם המחברת, ולגמור עם זה כמה שיותר מהר… אבל אין עם זה בעיה כי כל הסיפור כבר יושב לך גמור בראש. איך אתה בדיוק מצליח לעשות את זה, זה כבר תלוי בכמה הקופסא שלך חדה. זה נשמע שחצני אבל בחורה אחת אמרה לי פעם שיש לי מוח חד כמו תער, כמו מוח של עורך דין או משהו. הייתי תופס אותה על איזה משפט שהיא אמרה שעה קודם, אחרי שהשיחה כבר התגלגלה מיליון שנות אור משם. כל הסיפור פשוט יושב לי בראש, מוכן לגמרי, חוץ מהשפה המסוימת שאני עומד להשתמש בה ברגע שאני מתחיל…"

(ג'ק קרואק, ראיון ב-Paris Review, גליון 43, קיץ 1968)

פינת הציטוט – מהדורה מיוחדת לליל הסדר

"… תטעם את זה. מה אתה אומר?" אני נוטל טיפה וטועם ואומר: "חסר מלח." היא טועמת ואומרת: "לא חסר מלח. הכל חסר. עכשיו תשים גם מלח וגם סוכר וגם פלפל." אני מוסיף קמצוץ מכל תבלין והיא אומרת, "מלח וסוכר זה לא אותו דבר. מלח הוא חזק. סוכר הוא חלש. אתה צריך לפחות עוד חצי כף סוכר." אני טועם אחרי הערבוב וגם היא טועמת. "נו?" היא אומרת. "חסר עוד מכולם," אני אומר. "נכון," היא אומרת, "אבל סוכר יש כמעט מספיק." אני מוסיף מכולם ומערבב. טועמים. "נו?" היא שואלת. "בסדר?" אני שואל בחשש. "בסדר?" היא שואלת. טועמת שוב. "לא. זה צריך להיות מלוח כמו שזה חריף, ולא כמו שזה מתוק." היא מוסיפה עוד קמצוץ של מלח ועוד פלפל שחור. אני מערבב וטועם. אני חש בהבדל. אני אמנם חש בו. "נו? מה חסר עכשיו?"  "אני חושב שעכשיו בכל זאת חסר קצת סוכר ועוד קצת פלפל." היא טועמת. בודקת היטב בלשונה. "נכון. הבנת." ואני אמנם הבנתי. ראיתי בדמיוני את שלושת הטעמים באים זה אל זה מכיוונים שונים. המלח מלמטה, הסוכר הוא המישור והפלפל מלמעלה, מעט אחריהם. הם מתקרבים זה אל זה עד שהם מתלכדים, לא בדיוק לטעם אחד, אלא לגוף תלת-מימדי שהפלפל הוא חודו, הסוכר הוא גופו והמלח הוא אימרתו הנמשכת אחריו. "רוזה, אני הבנתי!" אמרתי בשמחה וחיבקתי את כתפיה הזעירות בצחוק. "כן, הבנת," הפטירה, כמזכירה לי את פרקי אבות: "אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת."


(מתוך "מתכון לגפילטע פיש", אריאל הירשפלד, מן הספר הנפלא "רישומים של התגלות", עמ' 96-97, הוצאת חרגול, 2006)

פינת הציטוט – שניים לימים דחוסים

עֵז הָרַעַשׁ. אֲבָל שׁוֹתֶקֶת
מַחְשָׁבָה אַחֲרֵי מִצְחוֹ.
שָׁם הִיא בַּלָּאט מְפָרֶקֶת
אֶת הָרֶגַע, לִרְאוֹת נִצְחוֹ.

(נתן אלתרמן, חגיגת קיץ, שיר 2, פרק ג')

*

בִּגְדֵי נָסִיךְ
בְּתוֹךְ הַמְּהוּמָה וְהַמִּגְעֶרֶת, הַחַיִּים
הַמְּקֻמָּטִים, בְּתוֹךְ הָעִיר הַמְּעֻשֶּׁנֶת, לְפֶתַע,
בְּהֶסַּח הַדַּעַת, בְּמָבוֹי צְדָדִי, יְכַסְּךָ יִשּׁוּב-הַדַּעַת
בְּבִגְדֵי נָסִיךְ.

(אדמיאל קוסמן, בגדי נסיך, עמ' 40)

פינת הציטוט – מרקוס אורליוס – 1

הסר את המחשבה כי ניזקת ותחדל הזעקה כי ניזקת; תחדל הזעקה – והנזק איננו עוד.
(ספר רביעי, 7)

טיב שיכלך ייקבע לפי המחשבות שאתה רגיל אצלן, שכן נפש האדם נצבעת בצבע המחשבות.
(ספר חמישי, 16)

"רצונך בחיים של שלווה, הווה ממעט במעשים", אמר החכם [דמוקריטוס]. כלום לא מוטב לעשות רק את הצריך להיעשות, מה שהשכל דורש מן האדם, שמטבעו הוא יצור חברתי, ובאופן שהשכל דורש לעשותו? שכן נחת רוח לא באה רק מעשיה כראוי, אלא גם ממיעוט העשיה. רוב הדברים שאנו אומרים או עושים מיותרים הם, וההמנעות מהם מרבה את הפנאי וממעטת את הטרדות, לכן צריך אדם לשאול את עצמו בכל עניין: "כלום אין מעשה זה מן המיותרים?". זאת ועוד, אדם צריך להימנע לא רק ממעשים מיותרים כי אם גם מדמיונות-יתר, שעל ידי כך יימנע ממעשים שהדמיונות גוררים אותם אחריהם.
(ספר רביעי, 24)

לאיזה צורך אני משתמש בשעה זו בנשמה שלי? בכל הזדמנות שאל זאת את עצמך, והיה בוחן את עצמך כך: מה נעשה כעת בחלק הזה שבקרבי, הנקרא "היסוד המנחה" שלי? נשמת מי שוכנת בקרבי כעת? נשמת ילד? נשמת עול-ימים? נשמת אשה? נשמת רודן? ואולי נשמת בהמת-בית, או של חית יער?
(ספר חמישי, 11)

מה שאינו מועיל לכוורת אינו מועיל לדבורה.
(ספר ששי, 54)

 

פינת הציטוט [אנה קארנינה] – 2

"לאמיתו של דבר, כל אלה שלדעתו של ורונסקי הבינו את העניין "כראוי", לא הבינו בעצם כלום, אלא פשוט נהגו כדרך שנוהגים אנשים מחונכים בכל השאלות הסבוכות והמוקשות המקיפות את החיים מכל עבר – נהגו בנימוס ובדרך ארץ, חומקים מכל מעקש ומכל רמז לא נעים. הם העמידו פנים שהמצב מובן להם לאשורו, והם מקבלים אותו ואף מברכים עליו, אלא שאינם מוצאים לנכון לומר את כל אלה במפורש."

(אנה קארנינה, לב טולסטוי, תרגום נילי מירסקי, הוצ' עם עובד, כרך ב', עמ' 588)

1

פינת הציטוט [אנה קרנינה]

"תשובה לא הייתה לו, מלבד אותה תשובה כללית שמשיבים החיים על כל השאלות היותר מסובכות שאין להן פתרון. והתשובה היא: לחיות לפי צרכי השעה, כלומר להסיח את הדעת."

(אנה קארנינה, לב טולסטוי, תרגום נילי מירסקי, הוצ' עם עובד, כרך א', עמ' 12)

פינת הציטוט [ אליעזר שביד, פסח]

"…יש להצביע בהקשר זה קודם כל על התקבולת הרמוזה בקו עדין מאוד בין המוטיב הטבעי-מיתולוגי של מחזור החיים המתחדש עם בוא האביב לבין המוטיב ההיסטורי-סיפורי של יציאת מצרים. אין כאן אלא השאלה פיוטית, אבל השאלה זו מגוונת את החג ומגיהה מתוכו חן רב. סיפור האביב הוא סיפור הזרעים שנטמנו באדמה, התפוררו ואבדו בה לכאורה, והנה לפתע הם בוקעים ויוצאים מתוכה בעוצמת חיים אדירה. מכל גרעין וגרעין יבשילו בבוא העת גרעינים הרבה. סיפור יציאת מצרם הוא סיפור "מתי המעט", בני יעקב, שירדו מצרימה, נשתעבדו בה וכמעט אבדו בתוכה. אבל "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ." בבוא עת אביב הם פורצים ובוקעים ויוצאים אל החרות. "

 

(ספר מחזור הזמנים, הוצ' עם עובד, 1984, עמ' 143)