סיימתי לקרוא את  ארבעת הכרכים הראשונים של Earthsea. זו יצירה נפלאה. חכמה. סבלנית. עדינה. על פניה היא סדרת פנטסיה והרפתקאות על מכשפים ודרקונים וכוחות אופל מול כוחות הטוב וסיפורי חניכה ומעשי גבורה וכיוצא באלה, אבל בתוך המעטפת הזו מוצפנת חווית קריאה אחרת מאוד.

אני חושב שזה קשור לעובדה שבעצם קורה בספרים האלה די מעט, ודאי ביחס למקובל בסוגה, ויחד עם זה סיימתי כל כרך בתחושה שיחד עם הדמויות עברתי ארוע גדול, מפרך, פיסת חיים שהותירה אותי אחר ממה שנכנסתי. השילוב הזה נובע, אולי, מאיכות הקשב בו הסדרה הזו כתובה. קשב עמוק, רציני, כזה שנותן לכל התרחשות לתפוס את מלוא הנפח שלה, שמוכן לשהות בה בלי להחפז כמו שלעיתים, ברגעי חסד, אנחנו מאפשרים לעצמנו להתבונן בחרק שהולך על השולחן או בהתנודדות של עלים ברוח או מניחים לחשש קטן שהילד שלנו מספר לנו כבדרך אגב למלא את החלל, בלי לפטור או לפתור אותו. אלו רגעים שבהם החיים משתנים. אתה מביט עליהם לאחור ולא מאמין שיכולת גם פשוט לחלוף לידם, שכל זה היה שם ויכולת פשוט לא לעצור ולהקשיב לו.

את סוג הקשב הזה מפנה Earthsea גם לארועים הדרמטיים והרי הגורל שמתוארים בה. ארועים שדווקא בגלל הגרנדיוית והדחיפות שלהם שלהם זוכים לקשב כזה בדרך כלל עוד פחות מאחיהם הטריוויאליים. לא בספרים האלה. גם אם מניחים לשאר הפלאים שלהם, והם רבים, די באיכות המחנכת של הקשב מן הסוג הזה בכדי למלא את הלב תודה.

אני מחכה מאוד לכרך המלא, שכולל את שני הרומנים הנוספים ואת הסיפורים הקצרים. בדיוק הבוקר הגיעה הודעה שהוא יצא לדרכו, ביבשה ובאוויר, מבריטניה לרחובות.

אבל לא ככה התכוונתי לכתוב על הספרים האלה. משכתי אלי הבוקר את המחברת בגלל עניין אחר. בגלל הציטוטים.

במהלך הקריאה, שנמשכה כמה חודשים אבל מרביתה התרחש בשבועיים וקצת בהם הייתי גם אני במסע, היו משפטים שעצרו אותי. שגרמו לי להניח את הספר ולהשתהות עליהם. השאלה למה דווקא הם ולא אחרים מעניינת כשלעצמה אבל אליה כבר לא אגלוש. ברור רק שזה לא קשור רק להיותם יפים או חכמים, אם כי הם כמובן גם כאלה. אולי זה האופן האחר בו הם נכנסו לתוכי, שהיה שונה משל האחרים. זה קרה לא דרך התוכן שלהם אלא כמו שרסיס קול מוכר עוצר אותך פתאום ברחוב לחפש מנין הוא בא.

חשבתי להעתיק לכאן את הציטוטים האלה, הם לא רבים. לראות לכדי מה הם מצטברים ואגב כך גם לקבל עוד הזדמנות לשהות אתם, מצח למצח, על הספה.

רבים מהם, מסתבר, עוסקים בעוצמה ובייעוד. האם בגלל שזה נושא עומק של הספר, או אולי דווקא להיפך, בגלל שזה נושא עומק שלי? אני שם לב גם שמרבית הציטוטים מרוכזים בשליש הראשון של היצירה. האם זה מגלה משהו על מבנה הספר, למשל שהוא הגותי יותר בתחילתו ועלילתי יותר בהמשך, או אולי דווקא על מבנה הקריאה שלי?

מרגע שהבנתי, לקראת סוף הקריאה, שאולי אעשה בהמשך משהו עם המשפטים האלה, נכנסה פנימה מודעות-יתר שכמו חלון שנפתח ונטרק חליפות ברוח חזקה שיבשה את הקשב הטבעי, הפשוט. חלק מהשיבוש הזה, שזלג גם לבחירה של המשפטים, השתדלתי ונדמה לי שהצלחתי, לסלק בדיעבד.

בין הציטוטים יש גם ציטוט אחד מומצא.

 

What was the good of having power if you were too wise to use it?

Have you never thought how danger must surround power as shadow does light?

It is dangerous, that power. It is most perilous. It must follow knowledge, and serve need. To light a candle is to cast a shadow.

And the truth is that as a man's real power grows and his knowledge widens, ever the way he can follow grows narrower; until at last he chooses nothing, but does only and wholly what he must do…

Freedom is a heavy load, a great and strange burden for the spirit to undertake. It is not easy. It is not a gift given, but a choice made, and the choice may be a hard one.

Do not ponder what it is you need to do, this will seldom lead you down the right path. Instead, simply ask yourself where you need to be. The right·action will follow from your presence.

I use your love as a man burns a candle, burns it away, to light his steps.

… it was a dark, wild, queer heart, like a crow, going its own ways on its own errands

I never saw a man till I was a woman grown. Only girls and women. And yet I didn't know what women are, because women are all I did know. Like men who live among men, sailors, and soldiers and mages… – do they know what men are? How can they, if they never spoke to a woman?

 

 

יכול להיות שאנחנו רציניים בעניין הזה של ההייקו.

הספר השני בהוצאת ספרי ההייקו "ירח חסר" שהקמנו לפני חצי שנה הגיע מהדפוס לפני כמה ימים והוא זמין למכירה מוקדמת באתר שלנו, או דרך הכפתור בתחתית הפוסט הזה. מאמצע ינואר נפיץ אותו גם למספר חנויות ספרים עצמאיות.

"קמץ" הוא מבחר שערכנו יחד מתוך שירי ההייקו של ששתנו (יעקב רז, איתן בולוקן, דרור בורשטיין, ליאת קפלן, יובל אידו טל ואני) מן השנתיים האחרונות.

העריכה הייתה פלא של קשב: ששה אנשים רכונים על שבע-שמונה מילים ומצליחים לדייק אותן יחד לא ברוב קולות אלא בשיחה, לפעמים ארוכה ומפורטת מאוד, וכל זה כשאחד מהם הוא זה שכתב את השיר. למדתי בחודשים האלה על הייקו, על עריכה ובעיקר על איך קבוצת אנשים עושה משהו יחד יותר ממה שחשבתי שאפשר.

כמו באתר, השירים מופיעים גם בספר ללא ציון שם המחבר.

 

חֲנֻכַּת בַּיִת
עַל רִצְפַּת הָעֵץ
כָּל הַצְּעָדִים שֶׁיַּעֲשׂוּ                                        

 

חוֹזֵר הַבַּיְתָה.
מִמָּחָר
הֲכָנוֹת לַמַּסָּע

 

הספר הראשון שראה אור ב-"ירח חסר", מבחר ההייקו "יותר חלונות מבית" מאת המשורר האמריקאי גארי הותם, מכר כבר למרבה השימחה כמעט את כל המהדורה שלו ומימן בכך את הוצאת הספר הנוכחי. אנחנו מקווים ש"קמץ", בתורו, יממן את הספר הבא שמתוכנן לראות אור בהוצאה: מבחר הייקו ראשון בעברית מאת יעקב רז.

לרכישה מאובטחת של "קמץ" בפייפאל או בכרטיס אשראי במחיר של 40 ש"ח כולל משלוח:

 

 

כמה מילים שלי על "יש לי שכן שעובד בערוץ 10", ספרון שירים קטן מאת יונתן רז-פורטוגלי ומבחר מתוך הספר כפי שפורסמו בגליון החדש של ננופואטיקה שראה אור החודש.

עוד בגליון:  מאמר על כתיבה אוטומטית של שירי הייקו (כולל חידון בחן את עצמך!),
חידת איינשטיין – גרסת המשוררים, המשורר ערן הדס כותב מחדש את התורה, חטיבת שירים קצרצרים חזקה ומפתיעה של אורי ברנשטיין ושירים חדשים של אורית גידלי, תומר ליכטש, רונה קופרבוים, ענת זכריה, אלי אליהו, נעם פרתום ורבים אחרים.

 

*

 

לפני עשר שנים, כשספרון קטנטן בשם "יש לי שכן שעובד בערוץ 10" יצא כמעט בחשאי, בעותקים בודדים, לכמה חנויות ספרים עצמאיות לא היו בעולם טוויטר או פייסבוק או אינסטגרם. לא היו סמארטפונים, לא טורנטים, לא HBO לא שידורי HD ולא ריאליטי. הייתה רק טלוויזיה מסחרית "רב ערוצית" בחיתוליה ואינטרנט איטי מאוד שכונה "האינטרנט המהיר" וגם הדבר החדש הזה, בלוגים, שהציף אותנו בכמויות של קלט שאז הרגשנו שלעולם לא נוכל להדביק ובו קרה כל מה שהיה חי ומעניין באמת. גם לי היה אז אחד, עדיין יש, וכתבתי בו על הספרון הזה בהתרגשות של מגלה ארצות בין היתר כך:

"מבחוץ הוא נראה כמו פנקס רישומים קטן, מאלה שקונים בכמה שקלים בחנויות לדברי כתיבה. על הכריכה החומה מודבק (ממש מודבק, עם דבק והכל) תצלום של ילד, בן שמונה בערך, בסלון ליד טלוויזיה. טלוויזיה כמו פעם, כמו שהייתה לנו. סלון כמו פעם, כמו שהיה לנו. ילד דומה בדיוק למה שאני זוכר שהייתי.

בפנים יש אוסף של אמירות קצרצרות. שורה, שתיים, לפעמים ארבע, לא יותר, שיושבות על הקשת שבין הברקה קופירייטרית להייקו מודרני, אבל בעצם לא זה ולא זה. מין יומן של הבלחות, מצחיק-אירוני-מלנכולי שבמרכזו הטלויזיה כציר שסביבו סובב הקיום. כישות שביחס אליה מתפענח כל דבר בעולם.

זה יומן של תודעה עירונית, סינגלית, קרייריסטית, אולטרה-מתוחכמת שמרימה להרפי-עין את המבט שלה מהמסך הקטן ומתבוננת בחייה, החוצה ופנימה. מה שנפלא בספרון הזה הוא שהוא מצליח ללכוד באמצעים פשוטים כל כך ובהרבה קבלה ואמפתיה את הנימה המדויקת של סוג הקיום הזה. בעיקר את הרגעים העצובים בהם משהו עמוק מנסה להתבטא ונחסם בתקרת הזכוכית של אמצעי המבע השטוחים של נפש שמזונה הרוחני הוא אלפי שעות טלוויזיה ומליוני שנינויות. "  (הפוסט המלא כאן)

ממרחק השנים והמפגש המחודש עם הספר, שמקבץ גדול מתוכו מובא כאן, המילים האלה נראות לי מדויקות עדיין. זו קלאסיקה חרישית שהוחמצה בשעתה ואני שמח על האפשרות להיפגש ולהפגיש איתה שוב. ממרחק הזמן מזדקרת גם האיכות הפרגמנטרית המבשרת שלה. בעולם שבו ערוצי הקליטה והעיבוד מפגרים באופן כרוני אחרי ערוצי ייצור התוכן, הפרגמנט הדיבורי הקצר נעשה לנקודת איזון טבעית בין רעש למהות, בין השתהות מתבוננת להיסחפות קצרת נשימה. ככזה, הוא מהווה מענה אפשרי לאתגר ההסתגלות של השירה למציאות החדשה בה היא פועלת. "יש לי שכן שעובד בערוץ 10" ראה את העובדה הזו מוקדם יותר מכל טקסט שהכרתי אז.

לצד עכשוויותו, "יש לי שכן" הוא גם טקסט נוסטלגי מאוד. זו נוסטלגיה של גבר צעיר לעולם הקדם-טלוויזיה-מסחרית של ילדותו. עולם בו הולכים יד ביד עם אמא לקולנוע, בו חיים בשכונה שמכירים בה את כולם, רואים סרטי איכות, משוחחים עם חברים ויוצאים אל הטבע. אבל המציאות ה"עכשווית" של הטקסט, שנידמתה בצדק לפני עשר שנים כשינוי רדיקלי המשנה את קיומנו מן היסוד, הסתברה בדיעבד כמבוא בלבד, כהדיה העמומים של מוסיקה באזני מי שעומדים מחוץ למועדון.

בעיניים הקוראות של היום, העולם של "יש לי שכן", על "ריבוי הערוצים" וניצני הניכור האורבני שבו, הוא עצמו מושא להתרפקות נוסטלגית. אבל בשל הזמן הקצר שחלף, עשור בלבד, גם הנוסטלגיה שבתוך "יש לי שכן" עצמו עדיין טריה דיה וכך מונחות בעת הקריאה זו על גבי זו, פועמות בו זמנית, שתי הנוסטלגיות. התחושה הכפולה החדשה הזו, שאין לה עדיין שם אבל מקופל בה לתחושתי דבר מה מהותי מאוד לחיינו בעידן המואץ הזה, היא עוד סיבה לחזור דווקא כעת לקובץ הקטן הזה.

 

מבחר מתוך "יש לי שכן שעובד בערוץ 10" מאת יונתן רז-פורטוגלי (2004)

 

אין מקום שלא קולטים ערוץ 1

 

*

 

זכרון ילדות-

יד אחת אוחזת בידה של אמא

יד שניה באריזת פופקורן

בדרך להקרנת הבכורה של

"רוקי"

 

*

 

יש לי שכן שעובד

בערוץ 10

 

*

 

כל המנחים

בערוץ הילדים

עובדים על קובץ סיפורים קצרים

בסגנון אתגר קרת

 

*

 

חשוב שפספורט תצליח

והמפורסמים יהנו

 

*

 

בפיספוסים

אף פעם לא עובדים

על ערבים

מפורסמים

*

 

פיגועים עדיף לראות

בפוקס ניוז

 

*

 

אני מעריך אנשים

שאומרים

"כבר כמעט לא יוצא לי לראות טלוויזיה"

 

*

 

איני שופט עצמי

על פי מוסר הבורגנות
אלא על פי הביוגרפיות

המשודרות בערוץ E

 

*

 

האם

יצא לך להתחבר

אל הממיר הדיגיטלי?

 

*

 

הרווק חוזר לדירתו אחר העבודה

מחמם ספגטי

ומדליק טלוויזיה בזמן לפינת הסטנדאפ

אצל יאיר לפיד

 

*

 

לפעמים בסתיו

אני חושב לעבור ללוויין

*

 

בחורף

עטוף סוודר ושמיכה

מכבה את האור

צופה

בשידור מליגת האלופות

 

*

 

פעם זיהיתי את הכפר

בו צולם הסרט "וויקאנד" של גודאר

שעה שצפיתי ב"טור דה פראנס"

ב"יורוספורט"

 

*

 

מדווש על אופניי לפנות בוקר

 

מאחד הווילונות

צללית אדם

מעביר ערוצים

 

לצדו מכורבלת גברת

 

*

 

תמיד כשמסתיים שעשועון

אני נשאר לבד

 

*

 

כשיש הפסקת חשמל

ובחוץ מעט אור יום

אני יכול

לראות

אותי

על מסך הטלוויזיה

 

 

סיימתי ארבע עונות של משחקי הכס, שתיים מהן בתוך פחות מחודש. אני בטוח שכבר נאמר ונכתב על הסידרה הזו כל דבר שניתן, ובכל זאת אומר לכבודה דבר מה גם אני.

יש מעט מאוד יצירות גדולות – ואני מתכוון לגודל במובן הפיסי הפשוט של עשרות רבות של שעות צפיה או מאות רבות של עמודים – שמצליחות להפוך את הגודל שלהן לחלק בלתי נפרד ממשמעותן. אפילו יצירות מרכזיות בתרבות שלנו אינן עומדות באתגר הזה. האיליאדה והאודיסיאה למשל, או הקומדיה האלוהית. גודלן חיוני להן מבחינה עלילתית אבל הן נושאות אותו בלית ברירה, כפי שנוסע היוצא למסע ארוך גורר אחריו מזוודה כבדה.

למעשה, הדוגמה היחידה שהכרתי עד היום ליצירה רחבת-היקף שאין בה הפגם הזה היא "אנה קארנינה". הרומן העצום הזה איננו יכול להיות אחר. גודלו הוא מהותו. דקדקנותו היא נשמת אפו. מבלי לעבור את אינסוף הפרטים, מבלי לחצות בגופך, בעינייך, את רוחב היריעה שלו, אינך יכול לתפוס את אותה תחושה ייחודית שאין דרך לומר אותה מלבד כל הספר הזה עצמו: תחושת משקלה העצום של ההתארגנות האנושית. העוצמה המשתקת, המכריתה, של כוחות שימור הסדר הקים הפועלים בו זמנית ומתוך קשרי גומלין בכל רמות הקיום: המדינית, החברתית-מעמדית, המשפחתית וזו של הנפש הפרטית. זוהי המסילה האמיתית עליה מוצאת אנה את מותה.

כעת הצטרפה לרשימה הפרטית הזו שלי גם "משחקי הכס" (ראיתי רק את הסידרה אבל אני מניח שהדברים נכונים גם לגבי הספרים, אולי אפילו ביתר שאת). גודלה של "משחקי הכס" הוא המפתח שהופך אותה מבידור מותח, מלא תככים וקרבות מרהיבים למעשה אמנות רציני. ההצטברות השיטתית של כמות ומגוון הדמויות והגזעים, של תשוקות, של מזימות וקשרי-גומלין הפרושים על פני מרחבים גיאוגרפיים והיסטוריים בלתי נגמרים מכריעה במוקדם או במאוחר את הצופה, מאלצת אותו לשמוט את האחיזה בפרטים ולבוא במגע עם רובד מופשט ועקרוני יותר: התנועה המחזורית, תאבת העוצמה, האכזרית באדישותה של הכוח המניע שביסוד העולם של הסידרה הזו.

קשה לתאר את הכוח הזה במילים. הסידרה על עשרות שעותיה נחוצה על מנת להבין אותו מבפנים, לחוות אותו באופן מוחש. אפשר אולי, בקירוב גס, לומר שהוא מעין תשוקה קרה, בלתי-אישית, לעוצמה מוחלטת. תשוקה שכל איש ואישה ויצור מלאים בה אבל היא איננה שייכת לאיש מהם. הדמויות המסתובבות כה וכה על לוח העולם הענק בחיפוש מתמיד אחר עוצמה וגדולה הן רק התגלמויות גשמיות רגעיות שלו שדרכן הוא פועל לזמן מה ומתגלגל הלאה בנסיון מתמיד להגדיל את עצמו, לובש ופושט צורה ללא הרף וצר את המציאות כולה בדמותו. זהו גם ההסבר לתכונה הידועה לשימצה של "משחקי הכס" להרוג ללא הרף את גיבוריה. מדובר באי-הבנה: הסידרה הזו איננה יכולה להרוג את גיבוריה פשוט כי אין לה כאלה. הגיבור היחידי שלה, החי לעולם, הוא הכוח הזה עצמו.

(פורסם אתמול במוסף 'ז'ורנל' של מעריב)

צריך שיהיו לנו יותר ספרים כאלה.

על פניו, "איך נקרא אבות ישורון" הוא אוסף מסות, רשימות וראיון הבאים להאיר את שירתו של אבות ישורון ואת זה הם אכן עושים בעדינות, בתבונה וברוחב דעת. אבל ככל שנמשכת השהות במחיצת האוסף הזה מתחוור שהוא מתמודד עם שאלה נוספת, תשתיתית יותר: כיצד לדבר על משורר? שאלה שעליה, דרך המקרה הפרטי של אבות ישורון, הוא מצטבר לכדי תשובה משמעותית ונחוצה מאוד. באופן מעניין, כותרת הספר – שאלה נטולת סימן שאלה שיש בה שילוב בין תום שובה לב מחד ומעט המחזיק את המרובה מאידך–מתגלה כנדבך מרכזי. היא מקפלת בתוכה את כל הנחוץ להבנת האופן בו מצליח הספר לענות את התשובה כפולת הפנים הזו.

ראשית נוגעת הכותרת בשאלה היסודית, אולי היסודית ביותר, הניצבת בפני כל קורא של כל שיר: "איך להצליח לקרוא?", כלומר איך להצליח לגעת בלבו של השיר, באותה "איכות חד-פעמית שאינה ניתנת לתרגום או להמשגה", כפי שכותבת לילך לחמן, העורכת, במבוא. כמה מן הרשימות היפות ביותר בספר הן תשובות קשובות לשאלה הזו. דרור בורשטיין קורא קריאה מאירת עיניים בשיר "תמונה מהתערוכה של מאירוביץ" (עמ' 129-134), רועי גרינוולד שומע להפליא את הדי קולו של קהלת בשירים מתוך "אדון מנוחה" (עמ' 165-177). עדי שורק, במסה שהיא משיאיו של הספר, קוראת קריאה דקה, אינטימית, מגלה ומטלטלת בשיר "כה לא טב לי" (עמ' 143-157). המשוררים שמעון אדף, שרון אס ושבא סלהוב מצליחים ברשימות אישיות להציע דרכים לגעת בלבן של חטיבות שלמות משירתו של אבות ומסתו של שמעון זנדבנק, על סוגיית התארוך בשולי שיריו של ישורון, ממקמת את הנושא כולו בעדינות בתוך השיח הפרשני-התאורטי.

שנית, הכותרת היא התייחסות ישירה לארוע מרכזי בביוגרפיה של ישורון: החלפת שמו מיחיאל פרלמוטר לאבות ישורון. זהו ארוע המייצג את אחד הנושאים הגדולים של יצירתו, אם לא הגדול שבהם: השבר הפנימי בעקבות עזיבתו את הוריו ומשפחתו בפולין כגבר צעיר בן 21 ועלייתו ארצה (על משמעות השם החדש עומד יפה מנחם פרי בחלק ממסת הפתיחה שלו, עמ' 33-36). השבר הזה שב ונידון באופנים שונים ברבות מן הרשימות בספר ולמעשה מרחף גם מעל אלו שאינן דנות בו במפורש, כמו מסתו של חנן חבר על יחסו של ישורון לנכבה הפלסטינית.

שלישית, כפל הזמנים בצירוף "איך נקרא", קרי כיצד לקרוא את ישורון מעתה והלאה מול "איך נהגו לקרוא" את אבות ישורון לפנינו, מסמן נושא-על נוסף: התקבלותה של שירת ישורון. התקבלות שהייתה מרובת תהפוכות החל מהיותו משורר שולי יחסית בשנות הארבעים והחמישים בחבורות אלתרמן ושלונסקי, דרך גילויו מחדש על ידי ויזלטיר בסוף שנות הששים, הפיכתו למשורר מרכזי במהלך שנות השבעים והשמונים, תקופת הזוהר של כתב העת 'סימן קריאה', וכלה בעניין המחודש העז שהתעורר סביבו בעשור האחרון. מסתו הפותחת של מנחם פרי, כמו גם חלקים מרשימתו של מאיר ויזלטיר, מוסרים את התהליך הזה ממקור ראשון וחביבה פדיה, במסה רחבת יריעה, מסבירה את סיפור ההתקבלות של ישורון דרך מאפיינים מסוימים של הפואטיקה שלו.

עניין אחרון, ואולי המשמעותי ביותר, שהשם החכם הזה מקפל בתוכו הוא השימוש בגוף ראשון רבים – "נקרא".ה-"אנחנו נקרא" הזה הוא זימון לעשייה משותפת, להסתופפות. זהו "אנחנו" שמבין שלקרוא משורר, לא רק את אבות אלא כל משורר,משמעו לשמוע ריבוי של קולות וסוגות כתיבה (מסה אקדמית, פרקי התבוננות, כתיבה לירית-אישית, סקירה ביוגרפית-הסטורית, ראיון) אבל כזה שאינו מתפזר אלא דווקא מצטופף סביב מספר מצומצם של נושאי עומק אותם מסמנת בחסכנות הכותרת. מעשה העריכה של הקובץ מצליח לברוא בדיוק את הכלי הנכון לדיבור מן הסוג הזה, תיבת תהודה המרכזת ואורגת את סוגי הדיבור השונים ל"קפלה קולות" אחת מורכבת, פסיפסית, מפותלת ועם זאת יחידה, צלולה ועמוקה כבאר.

צריך שיהיו לנו יותר ספרים כאלה.

(איך נקרא אבות ישורון, ערכה לילך לחמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 263 עמ')

אני קורא בשבועיים האחרונים בהתפעמות הולכת וגוברת את Watchmen, הרומן הגרפי הקלאסי של Alan Moore ו – Dave Gibbons. זה שמדובר ביצירה גדולה ברור כבר עכשיו, ולמעשה היה ברור כבר מחמשת עמודי הפתיחה המושלמים. אבל לא על זה אני רוצה לכתוב אלא על תכונה של הספר הזה שהיא עבורי חווית הקריאה החזקה ביותר שלי בו כרגע. אני מתכוון לכך שעד עכשיו, כשמחצית הספר כבר מאחורי, אינני יודע על מה הוא בעצם.

אני לא מתכוון לומר שהעלילה מפותלת או מסובכת כל כך שקשה להתמצא בה. גם לא שהספר מתאמץ להסתיר את הנושא האמיתי שלו, או שהוא חותר לפואנטה, או עוסק בדברים מופשטים או מורכבים כל כך שקשה להבינם. ההפך מכל אלה. מבחינה עלילתית זה ספר פשוט מאוד (גם אם מרובה דמויות). יש בו בסופו של דבר קו עלילה יחיד, ברור וקולח וכשעניין מסוים מעסיק אותו הוא דן בו בבהירות ובמפורש.

ולמרות כל אלה, אין לי עדיין מושג על מה הוא. האם הוא עוסק בחקירת דמות גיבור-העל? האם בהתפוררות של החברה המערבית? בפסיכולוגיה של הויג'ילנטה? באימת ההשמדה ההמונית? האם הוא רפלקסיה על אמנות הקומיקס ועל ייצוג אמנותי בכלל? כן, הוא כל אלה, אבל אף אחד מהם איננו באמת העניין, איננו הלב הפועם, הליבה שממנה נובע הספר, ההצדקה האמיתית להיכתבו. ב-'נתניה', הרומן האחרון של דרור בורשטיין, יש לזה דימוי נפלא. הוא מדבר שם על דודה עתיקה היושבת וסורגת סוודר בלב הדברים  – לדודה הזו בדיוק, כלומר לחוסר יכולתי לראות את הסוודר שהיא סורגת, אני מתכוון (ב-'נתניה', אגב, היא יושבת בסופו של עמוד 101).

העניין האמיתי של Watchmen עמוק מכל הנושאים האלה וקשה, בעצם בלתי ניתן, לניסוח מילולי. הוא דורש הנכחה, וההנכחה הזו היא המאמץ של הרומן ומי שקורא אותו רואה מיד את העוצמה, את הריכוז, את החומרה בהם המאמץ הזה נעשה. להגיש את הדבר שהרומן הזה לוקח על עצמו להגיש לא ניתן ללא משך מאומץ כזה. אפילו השירה, דרך המלך אל הבלתי ניתן לאמירה, לא תצלח כאן. מדוע? כי בליבה של הספר הזה יש איזו איכות שקשורה בריבוי והקיצור השירי, עם כל עוצמתו, איננו מסוגל ללכוד איכות כזו. כדי למסור ריבוי נחוץ ריבוי.

איך אני מרשה לעצמי לומר את כל הדברים הללו בבטחון מבלי שבכלל סיימתי לקרוא? כי ראיתי את זה כבר קורה פעם, בדיוק כך, בקריאה אחרת. זה היה ב-'אנה קארנינה' של טולסטוי. יצירה עצומה עוד יותר בגודלה ועוסקת גם היא לכאורה כמעט בכל נושא שניתן להעלות על הדעת. אך למעשה, כפי שמתחוור היכנשהו עמוק בתוך הכרך השני, כל המנגנון העצום הזה מכוון לעניין אחד מסוים מאוד. רציתי לכתוב על העניין הזה כבר אז, במהלך הקריאה בו, אבל שמטתי את ההזדמנות (הנה הפסיעה הראשונה שכן עשיתי, אבל היא עוד רחוקות מהדודה), אולי עוד אחזור אליה.

במקרה של Watchmen הליבה הזו תהיה מן הסתם אחרת. נדמה לי שכבר עכשיו מבצבץ משהו ממנה שקשור לנקודות מבט. אולי זה יסביר גם את הנחיצות של רומן גרפי דווקא ואת העושר הלא פרופורציונלי של אופני הבעה שיש בספר: סיפור בתוך סיפור, פרקים מספרים דמיוניים, ציטוטים מיצירות, איורי צד, משחקי מילים, זויות מפתיעות ומתחלפות בתוך כל פריים של הקומיקס עצמו. ואולי לא.

קראתי עוד כפולת עמודים עכשיו, בהפסקה מן הכתיבה. אני חש את הדודה מעבר לפינה. טוב שהספקתי לכתוב לעצמי את הדברים האלה. טוב שסיימתי כבר. דודה, הנה אני בא.

לפני זמן מה התגלגל לידי "שורה של אודיסאות – אנתולוגיה קטנה" שתרגם וערך יורם ברונובסקי (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1979). זהו מבחר קטן של תרגומים משירת יוון ורומי הבא לעמוד על הזיקה מתוך ניגוד שיש בין השירות הללו.

הרבה מילים טובות יש לומר על הספר הזה. על בחירת הטקסטים, על איכות התרגומים, על הריסון שבהבאת רק שירים ספורים מכל משורר, על המבוא הקצר, התמציתי ומלא החיים שבפתח כל שער, על יצירות האמנות המלוות, על עיצוב העטיפה, על העימוד הנבון של השירים. כל פרט בספר הזה עשוי בדיוק ובמחשבה תחילה שהצטברותם ממלאת את הלב והדעת רחבות. מעבר לטקסטים עצמם, הספר הזה הוא שיעור בקשב. הוא מבין את תפקידו ככלי קיבול של שירים, כהיכל, ומקבל על עצמו את התפקיד הזה ברצינות גמורה.

היכל, כאשר הוא בנוי כהלכה, כלומר מתוך קשב מלא אל הדבר אותו הוא נועד להכיל, עושה עם הבא אל תוכו חסד גדול: הוא מתקין את נפשו של הנכנס לקראת המפגש הצפוי לו. כל פרט ופרט בהיכל מסור ומכוון למטרה הזו בדייקנות וביצירתיות צנועה, נחבאת אל הכלים. אולי לא מפליא שמתרגם מוכשר כל כך הוא זה שגם הפליא ליצור היכל כזה. בשני המקרים נחוצה אותה יכולת לפעול ובה בעת להיוותר בצללים, לפנות את הבמה לעיקר, שהוא המפגש.

מקום אחד בו ההיכל הזה מרשה לעצמו מדה של פאר גלוי הוא מסת המבוא המרהיבה שמעמיד ברונובסקי בחזיתו. המסה הקצרה הזו היא מופת של כתיבה צלולה, משועשעת, עמוקה ורחבת יריעה. נושבת ממנה אותה רוח גדולה שיש בשירים שהיא מקדמת ולכן, עוד יותר מאשר בגלל תוכנה, היא המבוא המושלם אליהם.   

כמחווה של הערצה להיכל הזה ומתוך קידה עמוקה לבונה שלו, אני מביא כאן תמצית של תמצית, אנתולוגיה קטנה שבניתי מתוך האנתולוגיה המקורית. האנתולוגיה הזו חותכת את המקור לרוחב שני הצירים שלו, שירת יוון ושירת רומי, לטובת ציר תמטי חדש. לו היה ברונובסקי חי היום, אני מקווה שהיה מוצא את המעשה הזה ראוי, או לכל הפחות משעשע.

הקדמה

איביקוס – זה קורה שוב

זֶה קוֹרֶה שׁוּב: אָרוּס הֶעָנֹג
מַבִּיט בִּי מִתַּחַת לִשְׁמוּרוֹתָיו הָאֲפֵלוֹת
וּבִכְשָׁפָיו הַמְּשֻׁנִּים מַטִּיל אוֹתִי
בְּרִשְׁתָּהּ הַבִּלְתִּי-נִמְנָע שֶׁל אַפְרוֹדִיטֶה.
אֲנִי פּוֹחֵד מִפְּנֵי כּוֹחוֹ, אֲנִי נִרְתָּע
כְּמוֹ סוּס מֵרוּצִים זָקֵן שֶׁעַל כָּרְחוֹ
חַיָּב לְהִתְחָרוֹת בְּמֶרְכַּבְתּוֹ הַמְּהִירָה.

שלושה תפוחים

סאפפו – כמו התפוח המתוק

כְּמוֹ הַתַּפּוּחַ הַמָּתוֹק הַמַּבְהִיק בַּגֹּבַהּ הָעֵץ
גָּבֹהַּ הֲכִי גָּבֹהַּ שֶאוֹרֵי-הַפְּרִי שְׁכָחוּהוּ –
לֹא, לֹא שְׁכָחוּהוּ – לֹא הִצְלִיחוּ לְהַשִּׂיגוֹ.

אפלטון – תפוח

אֲנִי זוֹרֵק לָךְ תַּפּוּחַ וְאַתְּ, אִם אוֹתִי אַתְּ אוֹהֶבֶת,
תְּנִי לִי בַּעֲבוּרוֹ אֶת מַתְּנַת בְּתוּלַיִךְ;
אַךְ אִם תִּכָּזֵב תִּקְוָתִי וְשׁוֹנֶה הוּא כִּוּוּן מַחְשַׁבְתֵּךְ,
בְּכָל זֹאת קְחִי אוֹתוֹ – וְחִשְׁבִי מַה קָצָר תּוֹר הַיֹּפִי.

פטרוניוס – תפוחים זהובים

תַּפּוּחִים זְהֻבִּים אַתְּ שׁוֹלַחַת לִי, מַרְקִיָה מְתוּקָה,
אַתְּ שׁוֹלַחַת לִי עִמָּם מַתָּנָה שֶׁל עַרְמוֹן קוֹצָנִי.
כָּל אֵלֶּה יְקָרִים לִי מְאוֹד. אַךְ אִלּוּ בְּעַצְמֵךְ הוֹפַעַתְּ
כִּי אָז קִשַּׁטְתְּ בֶּאֱמֶת אֶת הַבַּיִת הַזֶּה, נַעֲרָה.
יְכוֹלִים הָיוּ תַּפּוּחַיִךְ לִצְרֹב אֶת הַחֵךְ בְּטַעֲמָם
מִדְּבַשׁ הָיוּ מְתוּקִים אִלּוּ נִתְּנוּ מִיָּדֵךְ.
אַךְ אִם אַתְּ מְמָאֶנֶת לָבוֹא, הַיְּקָרָה עַד מְאוֹד,
צָרְפִי נְשִׁיקוֹת לַתַּפּוּחַ, אֶנְגֹּס בּוֹ אָז בְּחֶמְדָּה.

 

אפילוג

אוזוניוס – אל אשתי

אִשְׁתִּי, נִחְיֶה כְּפִי שֶׁחָיִינוּ, מַמְשִׁיכִים לְהִקָּרֵא
בַּשֵּׁמוֹת שֶׁבָּחַרְנוּ זֶה לְזוֹ בַּחֲדַר-כְּלוּלוֹתֵינוּ
אַל יָבוֹא יוֹם שֶׁבּוֹ תְּשַׁנֶּה אוֹתָנוּ הַזִּקְנָה
תָּמִיד אֶהְיֶה לָךְ נַעַר וְאַתְּ לִי תִּהְיִי נַעֲרָה
גַּם אִם תִּרְבֶּינָה שְׁנוֹתַי מִשְּׁנוֹתָיו שֶׁל נֶסְטוֹר הַשָּׂב
וְאַתְּ תִּתְחָרִי בִּשְׁנוֹתַיִךְ עִם אֵלּוּ שֶׁל סִיבִּילָה מִקּוּמַאי
אָנוּ כְּלָל לֹא נֵדַע מַהִי זִקְנָה בְּשֵׁלָה .
טוֹב לֵהָנוֹת מֵחָכְמַת-הַשָּׁנִים, אֵין זֶה נָאֶה לִמְנוֹתָן.
 

יש עונג גדול בהרף בו צורה הופכת לתוכן, ברגע בו חודר לתודעה, אגב קריאה, זרם נוסף של מידע מלבד זה הנקלט ישירות מתוך המילים והמשפטים. מקור החדווה, נדמה לי, הוא כפול: ראשית ישנו העונג שבהפתעה נוכח ה-"יש מאין" הזה. שנית, ישנה התעוררות הלב הנזכר שהעולם איננו מסתכם ברובד הגלוי שבו אלא הוא ארג רחב, אינסופי, של תבניות, כוחות ויחסים שהיצירה הספרותית מהדהדת אותם.

'זבוב על הפסנתר' – הספר החדש, השני במספר, של אבי גרפינקל מספק מבחינה זו הזרקה מרוכזת, כמעט בוטה, של העונג הזה. זהו ספר קצבי וקולח מאוד שחותר מתחילתו אל רגע שיא אחד: גמר תחרות האביב בנגינה על פסנתר וההכרזה על הזוכה. כמו בכל רגע שיא שמכבד את עצמו גם כאן מוטל על הכף הרבה מאוד – למעשה לכאורה הכל. כל חייו של עדו, גיבור הספר, כפי שהוא מכיר אותם תלויים בנצחונו בתחרות. והנה ממש ברגע השיא של רגע השיא, בשניה בה מסיים ראש חבר השופטים הנכבד את נאום הסיכום שלו ומבין שפתיו עומד לצאת שמו של המנצח פוצח הספר בפעלול צורני פשוט אבל אפקטיבי מאוד: [זהירות ספוילר – מי שעשוי להיפגע מעודף מידע מוקדם על הספר, זה הזמן לעצור] הסיפור מתפצל בבת-אחת לשני צירי עלילה מקבילים המגוללים כל אחד את אחת החלופות האפשריות: זו שבה עדו זוכה בתחרות האביב וזו שבה הוא מפסיד. ההתפצלות הזו מוטחת גרפית ממש בקורא בכך שמאותו רגע ועד סוף הספר כל עמוד מתפצל פיסית לשני טורים – אחד לכל קו עלילה. סופה של ההתפצלות, ושל הספר, בגילוי המפתיע ששני קווי העלילה השונים כל כך האלה מתנקזים בסופו של דבר לאותה נקודה בדיוק.

והנה, דווקא משום שהכל ברור כל כך, בוטה כל כך, קורה דבר מה מעניין: אובד העונג שבמהלך הנפשי המעודן והחשאי של ההתחקות אחר הצורה ההופכת תוכן ומה שנותר לפיכך הוא להביט בדבר עצמו, באמירה שעולה מן התעלול הצורני הזה. קרי שכל אותם שיאים-לכאורה שחיינו מלאים בהם אינם אלא אשליה של שינוי והאמת הקשה היא שהגורל הוא מישור קבוע בלתי משתנה ואין דבר שיכול אדם לעשות בנדון. אבל האמירה הזו עצמה ברורה כל כך, חד-משמעית כל כך, פסקנית כל כך, שכקורא היא מתירה בפנייך שתי אפשרויות: לסגור בחבטה את הספר ולהמשיך בחייך מבלי להרהר בו שנית או לעצור לרגע אחד נוסף, דווקא משום הגסות המפתיעה הזו, ואז להבין שדבר מה קרה כאן, שסובבת באף. שהגסות הזו היא עצמה צורה ההופכת לתוכן ושכעת, משהבנת זאת, תוכל לקרוא מחדש את סיפורו של עדו וללמוד בו דבר אחר, עדין מאוד דווקא.

הדבר הזה הוא שאחריתו של עדו היא כזו משום שראשיתו היא כזו. כלומר שהגורל הזה להיות כלוא לעד בתוך חייו כפי שהם נגזר על עדו מפני שהתנהלותו לכל אורך הספר, כפי שאפשר בקריאה החדשה הזו לראות, מכוונת כולה לקראת השיא הגדול האחד – הביצוע המושלם של היצירה הנבחרת בתחרות – ולכן מזניחה אגב כך את אינספור הביצועים היומיומיים שמהם מורכבים החיים באמת. גם חסדו האלוהי של הסופר המאפשר לגיבורו לצעוד ביותר מנתיב חיים אחד לא יוכל להושיע אותו מלשוב ולהכלא בחייו כי שינוי אמיתי, ביצוע אמיתי של יצירת חייך, הוא תנועה רב-מימדית, תמורה כוללת, והוא נקבע בכל אחד ואחד ממעשיו והכרעותיו הקטנים ביותר של אדם. ככזה אין לו שום קשר עם חתירה לשיא. כלומר כל המודל ה"ספורטיבי" של תחרות שסופה ניצחון כביר המוביל למישור חדש מובא כאן לשיאו ומתנפץ. 

אם אפסיק עכשיו, אולי אנה לא תמות.

1