סדרת העבודות הזו של דגנית ברסט, שחלק ממנה הוצג עד ממש לאחרונה בגלריה גורדון, מתעתעת ממש כמו העצם הממשי בו (תרתי משמע) היא מתמקדת. אלה תצלומים שנדמים כעושים דבר אחד, פשוט מאוד, אבל למעשה עושים דבר אחר. על הפער הזה ועל משמעותו אני רוצה לכתוב כאן בקצרה.
עצם מוכר עובר הזרה באמצעות היסט כלשהו – הגדלה, הקטנה, שינוי הקשר, התקה חומרית וכדומה. תודות להזרה הזו, עבודת האמנות מאפשרת להתבונן במוכר בעיניים חדשות. העט כמעט נשמט משעמום רק מלכתוב את התיאור הזה. כמה עשרות, אולי מאות, יצירות מן הסוג הזה כבר ראינו וקראנו? זה לכאורה בדיוק מה שקורה גם בתצלומים האלה. ג'ולות, שעשוע הילדות המוכר, עובר הגדלה והיסט צבעוני. בעקבות ההיסט הזה אנחנו, הצופים, נחשפים לכדורים הגדולים, המסתוריים למראה, מלאי ההוד שעל הקירות. אנו רוכנים בסקרנות אל התווית, מגלים שמדובר בג'ולה ובתודעתנו נפתח הפער האמור בין העצם המוכר לבין תצורתו החדשה שלפנינו. פער שבתגובה אליו פושט בנו מינון כזה או אחר של ההנאה המוכרת לעייפה (עד כדי אירוניה) שבלראות את העולם בעיניים רעננות. האם זה באמת הכל? נדמה לי שמי שישהה אפילו מעט עם סדרת התצלומים הזו לא יוכל לפתור אותה מעליו בקלות כזו, ואם ישהה אתה דיו יסתכן בלגלות שלא יוכל לפתור אותה מעליו כלל.
ביסוד הצפיה בעבודות הללו ישנה חוויה פרטית וחשאית בהרבה, ועם זאת גם קולקטיבית. ג'ולה היא אחד העצמים הראשונים שהיינו (כלומר רבים מאיתנו, מי שהיה כאן ילד בעשורים הרלוונטיים הלא מעטים בהם שלטו הג'ולות בכיפה לצד אחיהם המגושמים והארציים יותר, הגוגואים) במגע יומיומי אתם והיה בהם מטען אסתטי שאיננו מגודר בהקשר רשמי, מוסדי. הם לא היו יצירת אמנות או שיר שלומדים בכיתה או רקמה שתלויה בבית או גילוף עץ מעל הטלוויזיה שהובא במתנה על ידי דודים שחזרו מטיול באיטליה או אפריקה. הן לא היו חפץ שמקוטלג אל תחומה של האמנות על שלוחותיה היותר או פחות אנינות אלא חוויה של יופי בלתי מתורץ ובלתי מנוסח. איזה כיס פנימי סודי של המציאות.
לא ידעתי בתור ילד מה לעשות ביופי הזה. אני חושב שמותר לי להרהיב ולכתוב את זה בלשון רבים: לא ידענו. ידענו לצעוק במקוטע את שבחן בעודנו רוקמים עסקאות חליפין או מפתים זה את זה למשחק או להתערבות. ידענו להחזיק אותן לרגע מול השמש כדי להניח לאור להשתבר בהן ולהפטיר "וואו", או "תראה,". אבל יותר מזה לא ידענו. היה בחווית המפגש היומיומי אתן איזה עודף שלא מצאנו לאן להוליכו. לא היו לנו מילים. לא היו חדרי איחסון מתאימים בנפש. יותר מזה, ידענו שאיננו יודעים ובידיעה הזו, שהיו בה שילוב של מבוכה ובושה, הייתה קריאה, צו, שהרגשנו שממתין לנו בסבלנות נחושה ושעד שניענה לו נגזרת עלינו איזו גלות, שגם אותה לא ידענו לנסח. מה שכן ידענו הוא שכמוס בג'ולות האלה פלא שגדול מהן עצמן. דבר שקשור ביופי, שעובר דרך יופי ונוסק ומעפיל למקום שאיננו יכולים ללכת בעקבותיו. ראינו את כל זה ונבוכנו ואת אין האונים והמבוכה דחקנו בחפזה לפינה חשוכה ולא עסקנו בהן יותר.
עכשיו הסדרה הזו פרושה על קירותיה של גלריה גורדון כאילו יד ענקים פיזרה חופן גולות, ממש כפי שנהגנו אנחנו בשעתו על החולות בשולי מגרש הכדורגל של בית הספר. אלה שהפעם הן מסודרות מדודות ומדויקות על משטחי הקיר הלבנים. דיירות בעולמם של המבוגרים, נציגותיו של אותו צו מפעם. הפליאה ההיא שלא ידענו לאן להוליכה, אותה עודפות, אותו קצה חוש שהתעורר, היכן הם? האם שלפנו במהלך השנים את מה שהוצפן אי-אז בחפזה? ואם לאו, האם אנחנו עוד זוכרים היכן הוא? ואם לאו, האם אנו עוד זוכרים איך לחפש ואת מה אנחנו מחפשים בכלל, או שערמנו מעל המקום העתיק ההוא כל כך הרבה עד שהערמנו גם על עצמנו? אתה נכנס לתערוכה הקטנה הזו שאנן, נינוח, נכון ללטף את ערפו של המוכר ובבת אחת הקירות כולם צועקים – אייכּה?
אלכס בן-ארי 