המלצות

יש לי שכן שעובד בערוץ 10 – המלצה

אני רוצה להמליץ על הספר הקטנטן והמקסים/מכמיר לב הזה, שככה קוראים לו.
מבחוץ הוא נראה כמו פנקס רישומים קטן, מאלה שקונים בכמה שקלים בחנויות לדברי כתיבה. על הכריכה החומה מודבק (ממש מודבק, עם דבק והכל) תצלום של ילד, בן שמונה בערך, בסלון ליד טלוויזיה. טלוויזיה כמו פעם, כמו שהייתה לנו. סלון כמו פעם, כמו שהיה לנו. ילד דומה בדיוק למה שאני זוכר שהייתי.

בפנים יש אוסף של אמירות קצרצרות. שורה, שתיים, לפעמים ארבע, לא יותר, שיושבות על הקשת שבין הברקה קופירייטרית להייקו מודרני, אבל בעצם לא זה ולא זה. מין יומן של הבלחות, מצחיק – אירוני – מלנכולי (לפעמים גם קצת מטופש) שבמרכזו הטלויזיה כציר שסביבו סובב הקיום. כישות שביחס אליה מתפענח כל דבר בעולם. אישי, חברתי, פוליטי.

זה יומן של תודעה עירונית, סינגלית, קרייריסטית, אולטרה-מתוחכמת שמרימה להרפי-עין את המבט שלה מהמסך הקטן ומתבוננת בחייה, החוצה ופנימה. מה שנפלא בספרון הזה הוא שהוא מצליח ללכוד באמצעים פשוטים כל כך ובהרבה קבלה ואמפתיה את הנימה המדויקת של סוג הקיום הזה. בעיקר את הרגעים העצובים בהם משהו עמוק מנסה להתבטא ונחסם בתקרת הזכוכית של אמצעי המבע השטוחים של נפש שמזונה הרוחני הוא אלפי שעות טלוויזיה ומליוני שנינויות. 

בכוונה אני לא מביא כאן דוגמיות. כל אחת מהן, לבדה, תקרוס. אבל יחד הן מצטברות למשהו חי ומקורי שמאוד לא כדאי להחמיץ.

אני, כלומר אישתי, מצאנו אותו ב-‘סיפור פשוט’ בנוה צדק. ב-‘פרוזה’ לא ראיתי, אבל זה לא אומר שאין. אולי יש גם ב-‘חותם’ וכיוצא באלה. בסטימצקי לא הייתי אפילו מנסה. ויש גם הדוא”ל המצחיק הזה, שמופיע בדף הפותח, אולי דרך שם: jean_pier_ltd@yahoo.fr

כתב את הספר יונתן רז פורטוגלי, שגיגול מהיר על השם שלו מעלה בדיוק שום-כלום. כל היודע דבר ישמח אותי מאוד אם יאיר את עיני.

Standard
המלצות

גילוי נאות

האם חיב אדם תמיד לחשוב על מיני נורמות וסטנדרטים של טעם טוב וטעמים לפגם לסוגיהם בכל דבר ? גם באתר האישי שלו ?

האם כשאשתו החד-פעמית מוציאה ספר שירים ראשון ונפלא עליו למלא פיו מים באלגנטיות עצורה ? האם עליו לשמוח בכל לבו אבל לא לנצל את הבמה שיש לו על מנת לבשר על כך ?

לא יקום ולא יהיה.

הוא כאן, והוא מתפקע מיופי.
חושו ומלאו כפיכם וייטב לכם.

והנה שני שירים, שתוכלו למשש את הסחורה:

אהבתי אותך כמו שאוהבים אסיר נמלט 
  
אָהַבְתִּי אוֹתְךָ כְּמוֹ שֶׁאוֹהֲבִים אָסִיר נִמְלָט
אֶת זְקָנְךָ הַמְּרַמֵּז עַל הִתְרַחֲקוּת גּוּפְךָ מֵעַצְמוֹ,
אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הַנְּסִיעָה בַּלַּיְלָה.
 
אַתָּה אָמַרְתָּ: אִם זֶה אַתְּ אוֹ אֲנִי, אָז אֲנִי
(מָה אֶעֱשֶׂה וְאַהֲבָתִי מִתְרוֹקֶנֶת
אִם אֶעֱלֶה אֶל פְּנֵי הַמַּיִם מַהֵר אָמוּת)
אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁבִּקַּשְׁתִּי שֶׁתַּעֲצֹר וּתְחַבֵּק אוֹתִי.
 
אַחַר-כָּךְ אָמְרָה אִמָּא שֶׁלִּי דְּבָרִים קָשִׁים עָלֶיךָ
אֲבָל גַּם מִבֵּין שִׁנֶּיהָ פַּחַד הַבְּדִידוּת הַנּוֹרָא עָטַף אָנִיס בְּשׁוֹקוֹלָד
(אַתָּה שֶׁבְּחַרְתַּנִי מִכָּל הַנָּשִׁים
שֶׁמַּחְזִיר אוֹתִי בְּחֶלְקִי.
אֵיךְ מוֹנִים אֶת זֶה?
“אֵינֶנִּי אוֹהֵב אֶת הַבִּטָּחוֹן שֶׁלָּךְ בְּחֶבְרֶה” – רֶבַע,
“אֵינֶנִּי אוֹהֵב אֶת גָּוֶן שְׂעָרֵךְ הֶחָדָשׁ” – שְׁמִינִית)
 
וְהִנֵּה כְּבָר אֲנִי עוֹמֶדֶת בַּתַּחֲנָה, קַו 4 מְאַחֵר
אֲנָשִׁים סְבִיבִי כְּמוֹ שָׁמַיִם סָבִיב לְכוֹכָב נוֹפֵל
חוֹשֶׁבֶת: אַל תַּעֲזֹב אוֹתִי מַה צָּרִיךְ לְתַקֵּן אֶצְלִי בּוֹא
נִפָּגֵשׁ הָעֶרֶב
 
הִנֵּה חֲלֻקַּת הָרְכוּשׁ שֶׁאַחֲרֶיהָ
נִפְרַשׁ הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל הַסָּמוּךְ לָעִיר
(יִדָּרְשׁוּ לִי לַחְשָׁנִים, שָׁנִים שֶׁל לַחְשָׁנִים: “עִם הַיָּדַיִם, בְּרֶגֶשׁ”)
הַחֹרֶף קַר בִּמְיֻחָד, הַמְּכוֹנִית אֶצְלְךָ
וְהָעֶצֶב מַתְחִיל לַהֲרֹג אֶת עַצְמוֹ בְּתוֹכִי, עַד שֶׁיִּתְכַּלֶּה.


שמשון ואבשלום

 
שִׁמְשׁוֹן וְאַבְשָׁלוֹם
מַשְׁוִים שְׂעָרוֹת
שֶׁל מִי יוֹתֵר קָרוּעַ
 
אַבְשָׁלוֹם מְדַבֵּר עַל כְּאֵב,
שִׁמְשׁוֹן מִתְפַּשֵּׁט
וּמַרְאֶה לוֹ שֶׁרֵיק בִּפְנִים.
 
אַבְשָׁלוֹם מְחַבֵּק אוֹתוֹ.
אַף צִפּוֹר לֹא נוֹפֶלֶת.
אַף צִפּוֹר לֹא מַמְרִיאָה.

 

מתוך “עשרים נערות לקנא”, אורית גידלי, הוצ’ ספרית הפועלים.

Standard
המלצות

גברת פנינים במחלפות פחם

ביום חמישי שעבר היינו בערב בירושלים, באזור השוק. ירדנו בנסים בכר, פתאום ראינו משמאל שלט מואר, “סביח”. נכנסנו.
‘ציון מלך הסביח’ הוא איש קטן, רזה. ברסלב. יש בכוך שלו איזה רוגע בלתי-קפיטליסטי מחד ושמחת חיים ערנית מאידך. כל דבר מצית אותו. “סביח לגברת,” אני מבקש, “היא רעבה.” “אם היא רעבה, זה לא לאוכל”, הוא אומר לי. מתפתח דיון קצר. שני סביחים מתחילים לקרום פול וחצילים.
הוא מתחיל עם אסטרולוגיה, טועה בהכל, אבל לא מאבד מהבטחון שלו. בינתיים יוצאים ונכנסים טיפוסי הלילה הירושלמיים: פרסומאי מבולבל שבא לשמוע כמה ציון אוהב אותו והולך בלי להזמין כלום, איש ממהר עם פנים חרושות רוצה מנה מהר כי “היא רוצה סביח”. “מי”, שואל ציון, “איך קוראים לה ?”. “איך קוראים לה, איך קוראים לה  לא עניינך איך קוראים לה. תכין וזהו.” אין לו סבלנות לקשקושים האלה, אבל רואים עליו שהוא לא היה מוותר עליהם. שני אברכים נכנסים. ציון מוציא מתחת לדלפק בקבוק יין פתוח ומוזג להם לכוס את סופו. “מי ששותה את סוף הבקבוק מתחתן השנה.”, אומר אחד. “שתה, שתה”. “לא, אתה, אתה”.
 
בהפוגה רגעית בין המבקרים, ציון אומר שהוא רוצה להשמיע לנו את היצירה שלו.
הוא שולף דיסק מהמדף. אני רואה שיש שם ערמה שלמה של הדיסקים האלה. “מאוד השפיע עלי מה שהיה עם אילן רמון.”, הוא אומר. “אנחנו  החרדים אין לנו טלויזיה, אבל ביום שהוא המריא במעבורת הבאתי הביתה אחת במיוחד, כינסתי את הילדים, הסברתי להם. ראינו ביחד… כתבתי את זה לזכרו.”
אני מביט בעטיפה; תמונה סרוקה של אילן רמון בחליפת חלל. ברקע המעבורת ממריאה, חולפת ליד דגל ישראל מתנופף בגאון. לצד כל זה הכיתוב: “כוכב לנצח – הפקת ענק לזכרו של טיס החלל אילן רמון ז”ל”. על הצד האחורי עוד שתי  תמונות סרדוקות של אילן באימונים לקראת הטיסה וגם השיר הבא:
דמעה,
דמעה זולגת,
טיפה כואבת
ומשאירה סימן.
דמעה.
 
מעיני אל עיניך,
מפני אל פניך
ומשאירה סימן.
דמעה.

היה לי ברור לחלוטין לקראת מה אני הולך. הנושא חסר העידון, היוצר הטירון, הזר כל כך לעולם האמנות, ההתלהבות נטולת הביקורת העצמית שראיתי בעיניו. מילות השיר הגמלוניות. הכל העיד על יצירת הבוסר שתבוא מיד, ולאחריה הסיטואציה שיהיה צורך להיחלץ ממנה בלולינות מילולית כלשהיא על מנת שלא לשקר אבל גם לא לפגוע. נערכתי להאזין בסבלנות דמויית קשב וקיויתי שזה לא יארך מדי.
הצלילים התחילו לזרום. גל התדהמה הראשון היה כשהבנתי שאני עומד לא מול שיר מולחן עם עיבוד בסגנון אולפני כוכב נולד אלא מול יצירה קלאסית לפסנתר (ובהמשך מצטרפים גם עוד כמה כלים). הגל השני היה מכמה זה היה יפה.
אני מבין קטן מאוד במוסיקה קלאסית ולכן, כנראה, אני מתקשה למצוא מילים לתאר מה ששמעתי (עומר, אני מניח, היה מפליא יותר לעשות). אני יכול רק לומר שזה היה יפה נורא, ועשיר. ולפרקים דק מאוד.
לקחתי עותק הביתה, והוא מסתובב אצלי מאז לא מעט במערכת ובמערכות. Colombia STS – 107 קוראים ליצירה, על שם המעבורת כמובן. עשרים וקצת דקות יפות יפות.
 
אני מספר את כל זה כאן קודם כל כי מאז, פרט למוסיקה, הולכת אתי גם פליאה עמוקה. פליאה איך נפש של איש ברסלבי, חרדי עם דוכן סביח לא רחוק מהשוק בירושלים נכרכת פתאום בדרמה של אילן רמון ומפיקה מעצמה מין יצירה ייחודית כזו, שאותה היא אורזת כלפי חוץ בצורה היחידה שהיא מכירה, אבל בפנים מסתתר כל היופי הזה. מן תחושה כאילו הרמתי בטעות איזה מכסה ומתחתיו נגלו, לשבריר שניה, סבך החיבורים של העולם. ויחד עם הפליאה, ישנה גם הודיה על כך שהתאפשרה לי סטירת הלחי הזו, להזכיר לי שהדברים אינם מתחילים ונגמרים במה שנדמה לי שאני יודע על העולם.
אבל אני מספר את זה גם כי ציון היה רוצה שאני אספר. החלום שלו, הוא אמר לי אחר כך, הוא שביום השנה למותו של אילן רמון הפילהרמונית תנגן את היצירה הזו לזכרו. אני לא יודע אם זו בקשה ריאלית, אבל אולי גלגול כלשהו שלה כן. אם מישהו קורא את זה וחושב שיש לו יכולת לתרום איכשהו לקידום העניין, אז אנא, אני מפציר בכם לשמוע את היצירה ולהתגייס. בשביל פלא אמיתי ראוי להתאמץ.
 
את Colombia STS – 107 אפשר להשיג מציון עצמו (058-471536), או ממני. בדואר, בדוא”ל או בכל דרך שתרצו.  

Standard