הנה עוד משפט שלא חשבתי שאי פעם אכתוב: אצרתי תערוכה.

קוראים לה "הוא אמר על קיר" והיא מוצגת עד ה-18.1 במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון, כחלק מתערוכת-על מעניינת מאוד בשם "הבלתי נראה" שאצר שם ליאור זלמנסון.

הפרויקט שהוליד את התערוכה נוצר כחלק מהאנתולוגיה לכתיבה מושגית שערכתי וראתה אור ממש בימים אלה בהוצאת "מקום לשירה". האנתולוגיה הזו היא דבר משמח כשלעצמו שבתקווה עוד יידון כאן בפוסט אחר. בינתיים אני מביא פה בהמשך את הטקסט המלווה שכתבתי לתערוכה. אני חושב שהוא מסביר כל מה שצריך לדעת, גם אם לוקחים בחשבון שטקסט המבוא לפרויקט שהתפרסם באנתולוגיה מסביר גם הוא כל מה שצריך לדעת, אבל כתובים בו דברים אחרים לגמרי.

*

הוא אמר על קיר

13 אמנים ישראלים עושים לוויט

משתתפים: רות אור, מאיה אטון, מרב ש. בן אלון, עדן בנט, דגנית ברסט, נועה גיניגר, יאיר גרבוז, הדס חסיד,   שי יחזקאלי, הילה טוני נבוק, תומר ספיר, גליה פסטרנק, הלל רומן

אוצר: אלכס בן-ארי

 

 

 

 

 

 

 

 

"הוא אמר על קיר" היא תערוכה שמתעדת מלכודת, חידה ללא פיתרון, שהונחה לפתחם של 13 אמנים ואמניות ישראלים ואת סיפור היחלצותו של כל אחד מהם מתוכה.

בשנות הששים של המאה הקודמת החל האמן האמריקאי סול לוויט (Sol Lewitt) ליצור את ציורי הקיר הידועים שלו: טקסטים קצרים של הנחיות שנועדו למימוש על גבי קיר על ידי רַשמים שהוכשרו לכך במיוחד. כשישים שנה מאוחר יותר, באמצע שנת 2019, 13 אמניות ואמנים ישראלים מקבלים על עצמם כל אחד לבצע את ההוראות המקוריות לציור קיר מספר 118 של לוויט, בשני שינויים קלים: במקום על קיר, ברישום קטן מימדים בעיפרון על ניר ובנוסף לכתוב טקסט חופשי קצר על העבודה.

המעבר מקיר לנייר מנטרל את הקושי ההפקתי והטכני שיש בציורי הקיר גדולי המימדים שלביצועם נדרש חלל ייעודי, זמן ממושך ובדרך כלל צוות של יותר ממבצע אחד. העבודה נעשית פשוטה, נגישה, ניתנת לביצוע בזמן קצר ובאמצעי ייצור "זולים". ההוראות גם הן נדמות פשוטות, כמעט טריוויאליות. לפזר כמה נקודות ולחבר ביניהן בקווים ישרים. What could possibly go wrong?

כמו תמיד, כמעט הכל.

ההוראות הפשוטות לכאורה האלה לא ממהרות להתמסר. מה זה בעצם פיזור שהוא גם אקראי וגם אחיד? זו לא סתירה, אבל גם לא משהו שאפשר לדלג מעליו בקלילות. המצח מתקמט. היד נעשית מעט כבדה. ומה זה אומר שכל הנקודות צריכות להיות מחוברות בקווים ישרים? לחבר כל נקודה לכל נקודה דורש להעביר כמעט 2500 קווים עם סרגל ועיפרון על משטח ניר קטן וצפוף. קרוב לשעתיים של עבודה מאומצת גם בחישוב האופטימי ביותר.

אולי להסתפק בלחבר כל נקודה רק לנקודה אחת אחרת? אפשר לטעון שגם זה עונה על ההוראות. לכך מספיקים רק 49 קווים, כלומר לכל היותר 2-3 דקות של עבודה. אבל האם זו לא התחכמות? ניצול פירצה? בחירה בפיתרון הקל? האם אני סוג האדם הזה? סוג האמן הזה? האם התוצאה הסופית לא תהיה דלה מכדי שנתן יהיה לעמוד מאחוריה?

ובעצם כל מספר של קווים בין 49 ל-2500 עונה גם הוא על ההוראות. זה כבר הופך את מספר האפשרויות לאסטרונומי ולכן גם כל בחירה באחת מהן לביטוי אישי מובהק. אבל האם דווקא לשם, לרדוקציה הגמלונית משהו של רישום באמצעות חיבור של נקודות ראוי לנקז את הכישרון והיצירתיות בעבודה הזו?

עניין היצירתיות מוביל למילכוד נוסף שיש בהוראות האלה – עצם קיומן. אלה לא הוראות שנועדו לאמנים. הן נכתבו עבור טכנאים מיומנים. הן מצמצמות עד לסף המכניות את המרחב היצירתי מהסוג שאמן זקוק לו, אפילו כשהוא פועל תחת אילוץ. גם המרחב היחיד שנותר חופשי ממגבלות, הטקסט הקצר, איננו מובן מאליו. הוא מחייב פעולה במדיום שאיננו "שפת האם" האמנותית של כמעט אף אחד מהאמנים הללו, מה שהופך אותו בה בעת למוצא ולסַד מסוג חדש. התוצר הסופי, לעומת כל זה, נדרש להישאר בתוך הקשר אמנותי מסורתי להכעיס; הוא מיועד להיות מוצג על קיר של גלריה לצד עבודות של אמנים נוספים שקיבלו על עצמם את אותו אתגר.

אל התמהיל הסבוך הזה נכנסו שלוש עשרה האמנים והאמניות המציגים בתערוכה. הקיר שלפניכם הוא פיזור – אקראי במידת מה, אחיד במידת מה – ובעיקר עשיר מאוד של אפשרויות מגע והתמודדות עם האתגר הפשוט-מורכב (או אולי פשוט מורכב) הזה. מפתה למתוח ביניהם כמה קווים.

קו אחד כזה עובר בין ההתמסרות המלאה של דגנית ברסט, שמניחה את כולה בלי חשש בתוך ההוראות של לוויט, לבין התנועה ההפוכה של יאיר גרבוז, שהופך, באותו חוסר חשש, את ההוראות לחומר גלם ליצירה אישית וחופשית. עוד עבודות נמצאות על ומצדי הקו הזה. כך למשל, קרוב יותר לדגנית ברסט, העבודות של תומר ספיר ורות אור ובקצהו השני מאיה אטון ומרב ש. בן אלון.

קו אחר מחבר עבודות שבהן היבט אחד או יותר של המורכבות של הפרויקט הופכת להיות בעצמה הנושא של העבודה. הדס חסיד, שי יחזקאלי, גליה פסטרנק, הלל רומן, עדן בנט וגם הילה טוני נבוק, בדרכה, נמצאים על הקו הדמיוני הזה. אחרים, כמו נעה גיניגר וגם, שוב, מאיה אטון והדס חסיד מתייחסים להוראות לא רק כאל מידע אלא כישות טקסטואלית-אסתטית עצמאית. אקס-טריטוריה שאפשר לזכות באמצעותה חזרה לפחות בחלק מן החרות האמנותית שנגזלה בידי הפרוצדורה הקשוחה.

אפשר להמשיך עוד הרבה: סוגי הטקסטים החל משיר (גליה פסטרנק) דרך אוביקט גרפי (גיניגר), תיאור קצר וענייני (ברסט, אור), הערה (בנט, בן-אלון) ומסה אישית קצרה (רומן, יחזקאלי, גרבוז). הפרופורציה בין הטקסט לרישום, היחס לדילמת המקוריות, העֶמדה מול לוויט, מידת האירוניה. מפתה למתוח עוד ועוד קווים. לראות דרך מי עוברים הכי הרבה, דרך מי פחות, על איזה קו יש הכי הרבה נקודות, האם ניתן לחבר את כולן לכולן.

הסתבכתי. מזל שהדף, המיגבלה הגואלת, תכף נגמר.

 

 

 

ביום שני הבא, ה-15.6.09 בשעה 19:00 אני מראיין את אורית גידלי בבית הקפה הספרותי תמול-שלשום בירושלים לכבוד צאת ספרה השני 'סמיכות'. שבוע לפני כן, כלומר מחר, כמה דקות לפני שמונה וחצי ארד למטה מביתנו ברחובות, אפנה שמאלה במורד מנוחה ונחלה, אחר כך אעלה את העלייה הגדולה, זו שמעולם לא הצלחתי לעשות באופניים, אמשיך עוד מעט ואז ימינה במורד רחוב הגר"א עד מספר 10, שם שוכן מרכז התרבות הרחובותי המקסים 'בית מיכל', כל זאת על מנת לשמוע את הסופר אשכול נבו משוחח עם אורית על כתיבה, אהבה, זוגיות מקצועית והספר החדש ולגנוב ממנו רעיונות.

 

כבר כמה שנים שאני עוקב אחרי חטיבת הטקסטים הזו של של אורית קרוגלנסקי שהפכה בימים אלה לספר. "אחד עשר קצרים לאהובי הפסיכופט ועוד כמה לילות סתם" הוא אוסף של ששה-עשר קטעים קצרים, עזים, המתעדים סידרה של מפגשים כמו-מיניים בין שתי דמויות, הוא והיא. אני כותב "כמו-מיניים" כי מה שמתחולל בין הדמויות בכל מפגש כזה הוא מצד אחד מין קיצוני מאוד, פנטסטי לגמרי, ובו בזמן הוא איננו מין כלל אלא תעוד של שרשרת התנגשויות רגשיות אלימות ומפותלות, כאילו הרים מישהו את מכסה המנוע מעל מכונת היחסים וחשף את המנגנונים המניעים אותה. 

קשה להכין מישהו למפגש עם הספר הקטן הזה. יש בו איזו  סגולה של  'אחרות' יסודית שהופכת את הקריאה בו לחוויה נדירה. אלה טקסטים שמותירים לקורא בהם רק שתי ברירות: לדחות אותם מפניו בכוח או להחשף בעוצמה למשהו חדש. יש בהם חוסר יראת כבוד מוחלט כלפי הקורא שלהם: הטקסט מושיט אליך יד, אוחז אותך בצווארונך ומושך בכוח. הפעלת כוח נגדי ונמלטת? לך לשלום. נשארת? – על כורחך אתה נגרר ונמשך ומונף ונחבט ונמרט כמו בסרט מצויר. זו כוחניות שאיננה נובעת מרוע אלא מעצם טיבם של הטקסטים האלה – כמו לשחק עם אריה.

ולא אמרתי עדיין דבר על הציורים המלווים את הספר. ארבעה-עשרה תמונות של האמן רוברטו סוטו, מרביתן של דמות גברית בודדת בגוני כחול-סגול-דיו עם הרבה לבן. היסוד החוזר בכל התמונות, האטום של הקומוניקציה הויזואלית שלהן, הוא כתם שצורתו מזכירה יותר מכל אמבה או תא. הכתמים הללו פזורים בתוך הציורים, שטים בתוכם כמו בנוזל, לעיתים שני כתמים כאלה או יותר נפגשים ומתמזגים ליצור כתם חדש, לעיתים הם מאורכים ולעיתים קטנים ופחוסים, לעיתים הם צפופים מאוד ולעיתים פזורים בדלילות. הפלסטיות הזו, התנועה הלא צפויה, האלימה-מצחיקה, של התמזגות-היפרדות, היא ניסוח ויזואלי שלוכד איזו מהות בסיסית ביחס לתנועתם הפנימית של הטקסטים הללו.

הקשר בין העבודות לטקסטים הוא שיעור נפלא על האופן בו שתי אמנויות יכולות לקיים ביניהן דיאלוג. מחד יש כאן שני גופי יצירה נבדלים מאוד, שכל אחד מהם עומד לחלוטין בפני ובזכות עצמו. יחד עם זאת, הבחירה להביא אותם בכפיפה אחת חושפת את הקירבה היסודית שיש ביניהם, את האופן שבו הם הדהוד עומק זה של זה. זו איננה קירבה "איורית", כלומר הטקסטים והציורים אינם פשוט נוגעים באותו סוג של חוויות קיום באופנים אומנותיים שונים. מדובר בשני יצירים אמנותיים שונים מאוד השרויים בסמיכות פיסית בתוך הכריכה הקשה של הספר ומתוקף כך מקיימים ביניהם יחסים המייצרים דבר מה חדש, שאיננו קיים בתוך אף אחד מהם כשלעצמו. יחסים שבמובנים רבים הם המחשה חיה ליחסיהם של הגבר והאישה שבתוך הטקסטים.

עוד מערכת יחסים אמנותית שהספר הזה מקיים  מוצגת בימים אלה בגלריה ברוורמן. האמן רומי אחיטוב יצר עבודת וידאו מרשימה שבמסגרתה מוקרנים על מסכי ענק ביצועים של כמה מן הטקסטים בספר בשפת סימנים. התערוכה ננעלת, אם אינני טועה, בסוף השבוע הבא. 

רק עכשיו, כעבור שנים ובעקבות כמה שיחות עם אורית קרוגלנסקי בביקור האחרון שלה בארץ, נפקחו עיני לאופן נוסף להתבונן בטקסטים הללו: כאנימציה מילולית שבה כל טקסט הוא סירטון קצר. קריאה כזו מגלה דבר שלא העליתי בדעתי מעולם: יש בטקסטים האלה משהו מצחיק. כל קטע בספר הוא התרחשות פלסטית כזו, שאם קוראים אותה לגמרי כפשוטה ומקרינים אותה בראש, מקבלים סרטון מצויר שהוא קודם כל משעשע מאוד. רגע אחר כך מביטים מטה – ומתרסקים (כמו שקורה לדמויות בסרטים מצוירים שנמצאות מעל תהום אבל בגלל שאינן יודעות זאת הן ממשיכות ללכת כאילו כלום). ובעקבות חווית הקריאה הזו עולה בדעתי גם כמה צר האופן בו הבטתי עד היום באנימציה. כלומר כמה כלאתי אותה בגבולות הז'אנר שלה, כלומר איך מעולם לא ייחסתי להתרחשות הפיסית חסרת הגבולות שהמדיום הזה משופע בה שום משמעות רגשית או אחרת. במילים אחרות, אף פעם לא ראיתי את הטקסט שמאחורי האנימציה, וגם על כך יש לי להודות לספר הזה.

הספר יצא בהוצאה עצמית וניתן להשיגו הן בגלריה ברוורמן במסגרת התערוכה והן בחנויות הספרים 'תולעת ספרים' (ככר רבין), 'הנסיך הקטן' (סמטה אלמונית) ו-'סיפור פשוט' (רח' שבזי בנוה צדק).

הבוקר החלה באתר 'חלל' רנגה שניה. למשך ארבעת הימים הקרובים תתווסף אחת לשעתיים בערך חוליה חדשה. הכינו את קוראי הרסס, מרקו את כפתורי ה-F5.

המשתתפים: זלי גורביץ, איתמר שאלתיאל, אדוה ליבני, תומר ליכטש, רועי ארד, צחי גולדברג, ענבל כהנסקי, אורי שכטר ואנוכי. 

מה זו רנגה? כאן.
את הרנגה הקודמת, שהתקיימה באביב האחרון, אפשר לקרוא כאן (צריך לגלול מעט למטה).

בוקר טוב.

הצמד הירושלמי המוכשר להפליא המתקרא קבוצת sala-manca מעלה יצירה חדשה במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון רחוב בבת-ים בשלישי עד חמישי הקרובים. 
מסוג הדברים שאפשר להמליץ עליהם בביטחון מלא עוד לפני שראית.

ששה כותבים מגששים כבר יומיים את דרכם במסדרונות הרנגה: תומר-הפנקס-ליכטש, זלי-בב-גורביץ, עודד-חלל-בן-דוד, איתמר-ההוא-שאלתיאל, ארנבת-בר ואני. 
בעוד ארבעה ימים זה נגמר. בואו לראות. הסברים במקום, בתחתית הדף.

הולך לתרום את חלקי שם להערב.

לילה טוב.

הלינק הזה מוצלח מכדי שייבלע ברשימת הקישורים מימין. הרי הוא לפניכם: הייקויים בניחוח יהודי כבד.

הנה זה שהצחיק אותי הכי הרבה:

Lacking fins or tail
the gefilte fish swims with
great difficulty.

ובהזדמנות זו שווה להזכיר, גם אם בפעם האלף, את אחיו הגדול של הלינק הזה, שכבר מזמן הפך לקלאסיקה אינטרנטית: הודעות שגיאה של מערכת ההפעלה של חלונות מנוסחים כהייקו.

החודש אחזתי בבאטמן בשני קצותיו. מחד היה 'באטמן מתחיל', הסרט האפקטיבי שעליו הרהרתי כאן קצרות לפני זמן מה, ומן העבר השני היה
Batman – The Dark Knight Returns, הרומן הגרפי של פראנק מילר (שהוא גם היוצר של sin city) שאותו קראתי בנשימה הולכת ונעתקת.
כל מי שמצוי בקומיקס אפילו מעט (ואני לא נמנה אפילו על אלה) ידע לומר לכם מיד שהרומן הזה הוא אבן דרך בספרות הקומיקס בכלל ובסיפורי באטמן בפרט. זה הסיפור שבמידה רבה אחראי לבריאתו מחדש של באטמן כדמות מעניינת באמת שיש לה צד אפל של ממש ושהשיוך שלה על הציר בין רעים לטובים איננו מובן מאליו.
הרומן הזה גם מאפשר לדמות של באטמן ציר תנועה שאיננו קים אצל גיבורי-על אחרים – התנועה הפנימית. באטמן של The Dark Knight Returns הוא קודם כל אדם, הן פיסית והן נפשית, ורק אחר כך יש עליו שכבת ציפוי של גיבור על. לפיכך זהו באטמן שאוהב ומתאבל, מפסיד ונוקם. באטמן שיודע לשנוא ויודע לפחד. שיכול להיפצע אנושות בקרב ושנזקק לפעמים לטריקים זולים כמו סכין קטנה מוסתרת בכף היד כדי לנצח.
[במאמר מוסגר, מעניין לחשוב על באטמן ברומן הגראפי הזה באנלוגיה לדמות של הארי המזוהם ולדמות השוטר ב-"על חבל דק" אצל קלינט איסטווד. מתרחש שם, למיטב זכרוני, סוג דומה של טרנספורמציה של החוקר המשטרתי מדמות שטוחה ואידילית שכולה חתירה אל האמת והצדק לדמות שיש לה יחסים מורכבים ואפלים עם עצמה ועם המערכת בתוכה היא פועלת.]
[במאמר מוסגר נוסף, חבל שהסרט "באטמן מתחיל" לא טובל קצת יותר מאשר את קצה קצות אצבעותיו באפלה הזו]
כל זה כמובן לא היה שווה כלום אלמלא היה הספר הזה כתוב נפלא ומאויר בדיוק רגשי כירורגי.
כמחווה אוהבת ליכולת הכתיבה הפנטסטית של מילר ולרומן הזה בכלל החלטתי לתרגם כאן את ההקדמה שלו, שהיא פנינה ספרותית בפני עצמה.
זהו טקסט שמופיע בפתיחת הספר ומוצג גרפית ככתבה עיתונאית מאת אחד – ג'יימס אולסן (שהוא כמובן לא סתם אחד, אבל נניח לזה לרגע). הקשר של ההקדמה לסיפור לא לגמרי ברור ברגע הראשון וככל שממשיכים לקרוא חוזרים שוב ושוב להקדמה ומגלים עוד ועוד פנים שלה ואופנים חדשים בהן היא מאירה את העלילה.
נסיר אם כן את הכובע, נקוד קידה עמוקה – ונתחיל. 

האמת העירומה / ג'יימס אולסן
ישנה המסבאה הקטנה הזו שבשעות שבהן רובנו לא מוכנים עדיין אפילו לקפה של הבוקר כבר תמצא אותה הומה ושוקקת לקוחות קבועים. 
היא נמצאת שני מפלסים מתחת לרחובותיה של מטרופוליס תחתית.
צא בתחנת שוסטר דרום, קח פעמיים שמאלה ואחרי בערך חמישה מטר אתה נמצא ממש מעליה.
אבל באותה מדה יכולת להמשיך ללכת בלי לדעת שהיא שם.
אין שום שלט. אפילו לא דלת כניסה. רק מעבר חשוך שנראה כמו זירה טובה לרצח.
קח נשימה עמוקה ולך בעקבות צחנת הסגריות והדי הבלוז מבפנים.
תגלה שזו מאורת שתיה קטנה ונסבלת למדי. אם תגיע לפני הלחץ של הבוקר רוב הסיכויים שתצליח אפילו למצוא לעצמך כסא פנוי.
 
הסימן הראשון שמשהו מוזר במקום הזה הוא הברמן. את הפרצוף שלו לא תשכח אף פעם. חתיכת הר-אדם שראה בחייו הרבה יותר מדי. גבר שבור עם עיניים אדומות יוקדות ומצח כמו קורה סדוקה שרק מחכה להתמוטט. העור שלו, שתמיד היה בצבע ליקר צהוב-ירקרק, האפיר קצת עם השנים.
יש לו קול כמו בקבוקי קוקה קולה שמרסקים אותם מתחת לדלת.
קוראים לו ג'ונס.
הוא אומר שהוא מהמאדים.
ואף אחד לא אומר לו שהוא משוגע, אף לא אחד מעכברי הברים הזקנים והעלובים האלה. וזה לא שהם פוחדים.
הם ראו ועשו בחייהם דברים שאמורים להיות בלתי אפשריים. אבל הם לא מהטיפוסים שרצים להשוויץ בזה שהם יכולים למעוך מכונית במכה או לרוץ מהר יותר מקליע או לקפוץ באויר ולהשאר שם. לא. לא החבר'ה האלה.
 
החבר'ה האלה לא צריכים להוכיח כלום לאף אחד.
חוץ מ-"נקשן" הקשיש. יושב תמיד באותו מקום בקצה הבר, נוקש באצבעותיו בקצב המוסיקה ומקשקש ומקשקש על כוחות על, הרפתקאות חובקות עולם, רשעים אגדיים שרוצים להשתלט על כדור הארץ ומה שרק תרצו.
הוא לא מפסיק לרגע לנקוש באצבעות הארורות שלו. וגם לא ללגום בקולי קולות ולפטפט על הימים ההם. ימי הזוהר.
"תור הזהב" הוא קורא לזה.
עידן הגיבורים.
 
ושאר הנאדות הזקנים, הם מהנהנים ורוטנים וממלמלים זה לזה, חוזרים ומספרים את אותן בדיחות ישנות שהם כבר סיפרו אחד לשני אלף פעם. אפילו "פנגווין" השמן, אדום כמו סלק, מצייץ איזו קללה או שתיים לפני שהוא פורץ בבכי.
ואז הם שוקעים בשיחה, ואם יש לך טיפה של שכל בקודקודך אתה תשב ותקשיב.
הם מספרים על הרפתקאות שלא יאמנו אבל נשמעים כל הזמן כמו חבורת מכונאים בפנסיה.
הם מספרים על איש פלדה. על נסיכת אמאזונות.
אבל הם אף פעם לא מדברים על האחד המרושע. האכזר. זה שלא ידע לעוף או לכופף פלדה בידיים. זה שגרם לכל שאר העולם לעשות במכנסיים מרוב פחד ולנו היה לועג תמיד על זה שהיינו כזו חבורה של קנאים פחדנים . 
לא, עליו הם לא מדברים אף פעם. מספיק שתזכיר את שמו ותראה איך הפנים של דיבני מתארכות כל כך שהלסת שלו פוגעת בבר.
 
אף אחד מהם לא רוצה לשמוע על באטמן.
האם נרצח בחשאי ? אולי החליט שאנחנו פשוט לא שווים יותר את הטרחה ?
השאלה נותרת תלויה באוויר רגע או שניים, ואז ג'ונס ממהר למזוג עוד סיבוב לעצמו ולכולם. 
 
הם חוזרים לשוחח. על הימים ההם. ימי הזוהר.
הם זוכרים.
הם היו שם. ממש בלב העניינים.
פעם.
לא מזמן כל כך.
היו לנו גיבורים.
  
את הטקסט המקורי (כמו גם צילום של כריכת הספר) אפשר למצוא כאן (צריך לגלול קצת למטה). מומלץ מאוד לקרוא ואז לחזור לכאן ולנוד בחמלה לתרגום המתאמץ לשווא לשחזר את הכתיבה המשובחת של מילר.
 

הוא כתב את זה ואת זה ועל כך כבר מובטחים לו חיי נצח.
חוץ מזה יש לו ברזומה עוד עשרות רומנים של מדע בדיוני ופנטסיה, רומנים על תקופת התנ"ך, ספר שירה, מאמרים, ביקורות על כל דבר שזז (כולל מזרונים), תסריטים, מחזות וכתב עת מקוון לשירה.
עכשיו, לראשונה, הוא כותב סדרת קומיקס על שורשיו והתהוותו של גיבור העל Iron Man.
זה מתוכנן לצאת כשתי סדרות של חמש חוברות חודשיות . החוברת הראשונה בסדרה הראשונה נחתה על המדפים החודש והיא מ-צ-ו-י-נ-ת. שום דבר מהפכני מבחינת מבנה הסיפור או העלילה אבל כתוב נהדר ומצויר נהדר. פשוט תענוג (לפחות לקוראי קומיקס בלתי-מתוחכמים כמוני).
אני את העותק שלי מצאתי כאן. אבל בטח יש גם כאן, ובעוד מקומות.

 

קישורים:
האתרון הרשמי
ביקורת (דווקא לא מאוד מתלהבת)
מיני ראיון עם קארד על כתיבת החוברת
ביקורת בעברית בפורום בקומיקאזה

קומיקס ישראלי. צירוף שאומר כל כך הרבה דברים שונים.
ישנם אקטוס טרגיקוס, דימונה ודומיהם – עם האג'נדה האמנותית-אלטרנטיווית, הקול האישי המובחן של המאיירים והסיפורים הלא קונוונציונליים. ישנם ה"זבנגים" למיניהם – סוג של קומיקס-נישה "מגניבים"-מצחיקים לבני הנוער עם הרבה סלנג ודאחקות. ישנם דודו גבע ומישל קישקה, מוסדות ותיקים ומוערכים, ישנם הסטריפים הסאטיריים בעיתונים, למשל 'חמודי' ב'העיר'. וישנם הגעגועים ל-"בוקי".

"בוקי" ששבק חיים שלוש שנים לפני שנולדתי אבל שחוברות ישנות שלו מיששתי וקניתי בהתרגשות במשך שנה תמימה או יותר אצל רוכל העיתונים באחת מקרנות הרחוב הראשי של מרכז חולון. 'בוקי' שלא היה מתוחכם, לא שנון, לא מפולח ולחלוטין לא אלטרנטיווי. מה שהוא כן היה זה לגמרי לחלוטין וללא סיבוכים כלשהם – קומיקס. פשוט מיינסטרים אמריקן קומיקס – עם כל הסדרות המתורגמות – סופרמן, באטמן, דיאבוליק וגם סדרות מקוריות באותה רוח (שאותן אני פחות זוכר). כי קומיקס, בסופו של דבר, בשבילי לפחות, למרות הקשת האדירה, ממאוס ועד דילברט, שהוא מחזיק תחת כנפיו, הוא קודם כל ולפני הכל גיבורי על והאויבים הנוראים העומדים עלינו בכל חוברת וחוברת.

והנה עכשיו הגיעו 'אדירי התכלת' (שם נפלא !), 'קומיקס עברי מקורי',

שעושה בדיוק בדיוק את זה ועוד בעברית קולחת ומדברת להתענג, ועם דמויות שהן בדיוק בדפוס ה'אמריקאי' הנכון אבל גם בדיוק מכאן; גיבורי על שצומחים באשדוד ורבים בג'יפ, בדרך לתיכון, עם האבות המיושנים שלהם שנלחמו במלחמת יום כיפור. גם העלילה היא שגרתית להרגיע, עם התפניות הצפויות, פחות או יותר (זה רק הפרק הראשון) אבל כמה נפלא שהניסוי הסודי שמשתבש, הקרינה שסוטה ממסלולה, כל זה קורה כאן, אצלנו, בכור בדימונה. לא כפארודיה, לא כמשהו טעון הסטורית או פוליטית, אלא בפשטות – כי זה נכון לעלילה.

גם מבחינה חיצונית החוברת הזו עומדת בדיוק בכל הסטנדרטים של חוברת קומיקס כהלכתה – עטיפה מושכת, נייר נעים, הפקה מוקפדת ועניינית, ומחיר יותר מסביר (13 ש"ח). זכינו. הגליון הבא, השני בסדרה, אמור לצאת בתחילת אפריל. נסו לתפוס עוד את הראשון אם תוכלו. שווה כל רגע. 

קישורים:
פרוט מלא יותר של ההסטוריה של הקומיקס הישראלי יש בשער הרלוונטי ב-"מטרזן ועד זבנג" של השכן אלי אשד.

פורום אדירי התכלת באתר של אמבלם קומיקס – תגובות קוראים, הצעות ודיונים על החוברת הנוכחית והקרובה, בהשתתפות היוצר, עופר זנזורי.