הידעת?
בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-15 הגיעה אמנות הכתיבה בכתב יד לשיא פריחתה ושיכלולה. הרגישות יוצאת הדופן של הכותבים והקוראים כאחד לנימי ההבעה הדקות ביותר של הכתיבה: עוביו של קו העט, צורת האותיות, המרווחים ביניהן וכדומה הרקיעו בעשורים אלה והביאו עמן שטף בלתי נתפס של יצירות גאוניות. כזוהי למשל הנובלה "מסמרות", פרי עטו של הסופר אברהם בן צפריר. הנובלה מתארת תאור יבש, ענייני, את הימים האחרונים לחייו של הגיבור, איתן מורד, אך יחד עם זאת מצליחה, מעשה אמן, לייצר בקוראיה תחושה הולכת ומתעצמת של שבר על ידי כתיבת שמה של הדמות הראשית עם רווח הולך וגדל בין ה-'י' ל-'ת'. ככל שהטקסט מתקדם מתחילים גם שמות החפצים והאנשים המקיפים את איתן להיכתב עם רווחים הולכים וגדלים בין אותיותיהם עד שלקראת סופה של הנובלה הופכת תחושת הפרוק והאין נוכחת כל כך, והפער בינה לבין סגנון הסיפור החף מרגש נעשה עצום כל כך עד שקוראים רבים לא עמדו עוד במעמסה הרגשית והניחו את הספר מידם.
אי אפשר שלא להזכיר בהקשר זה גם יצירת מופת נוספת, "לולאות שמש", מאת ש. קדמן בה מתואר כל אחד מן הגיבורים בכתב יד שונה, שאף מתפצל למספר תת-כתבי-יד על פי הלכי הנפש בהם מצוי אותו גיבור בכל שלב בספר. כתיבת הרומן הצריכה מש. קדמן שתיים-עשר שנים של אימון יומיומי בסיגול כל כתבי היד הללו לעצמו ומרגע שנסתיימה היה הוא, לפיכך, האדם היחיד שיכול היה לייצר עותקים של ספרו, דבר שהעסיק אותו לשארית ימיו ומנע ממנו, למצער, לזכות אותנו ביצירות נוספות פרי עטו.
מיותר לציין שכל המנעד המשוכלל הזה היה, מעצם טבעו, בלתי ניתן לביטוי בדפוס וכך, החל מאמצע אותה מאה, עת החל לשטוף את בירות אירופה, ומאוחר יותר את העולם כולו, שאונן של מכונות הדפוס הגדולות, איבדה האומנות הדקה הזו בתוך שנים בודדות את קהל קוראיה ודעכה מבלי להותיר זכר.