זה היה יום יפהפה, יום בלי עננים, יום של צללים ואור; הגשמים הכבדים פסקו והשמש זרחה בשמיים בהירים, כחולים וצלולים. ההרים, והשלג שעליהם, היו קרובים מאוד, אפשר היה כמעט לגעת בהם; הם בלטו בחדות על רקע השמים.
האפָרים הבהירים הבוהקים התנוצצו בשמש; כל גבעול עשב רקד ריקוד משלו והעלים היו כבדים יותר בתנועתם. העמק קרן וצחוק נשמע; זה היה יום נפלא והיו שם אלף צללים.
צללים הם מלאי חיים יותר מן המציאות; הם ארוכים יותר, עמוקים יותר, עשירים יותר; נדמה כאילו יש להם חיים משל עצמם, עצמאיים ומגוננים; יש סיפוק משונה בזימון שלהם. הדימוי נעשה חשוב יותר מן המציאות. הדימוי מעניק מחסה; קל למצוא נחמה במחסה הזה.
עשה בו מה שתעשה, הדימוי לעולם לא יתנגד, לעולם לא ישתנה; הוא יכול להיות מעוטר בזרי פרחים או מכוסה באפר. יש סיפוק עצום בדבר מת, בתמונה, במסקנה, במלה. הם מתים, בלי שום יכולת לשוב, ויש עונג בניחוחות הרבים של האתמול.
המוח החושב הוא תמיד האתמול, והיום הוא צלו של האתמול, ומחר הוא המשכו של אותו צל, שונה במשהו אבל נושא עדיין את ריח האתמול. כך חי המוח ומהותו בצללים; שם בטוח יותר, מנחם יותר.
(Krishnamurti's Notebook, עמ' 63-64)
אלכס בן-ארי 