שופינג – קריאה קרובה

זה שיר. מה כתוב בו ובאיזו שפה? התו האחד שמרכיב אותו מוכר לכולנו. המשמעות שלו בעברית היא "ו-" ובאנגלית "and". כתבתי "המשמעות שלו בעברית" כי הוא איננו עברית. הוא גם איננו אנגלית. הוא לא בשום שפה ובכל זאת הוא מוכר כמעט בכל שפה. תו גלובלי. כמו המוצרים האלה שבאים באריזה שבתוכה חוברת עם הוראות בכל השפות. כששיר שנקרא "שופינג" כתוב כולו בתו כזה, מישהי כאן יודעת מה היא עושה.

לפני הקריאה, עוד השתהות קצרה על התו הזה כאוביקט. קל לשכוח שכל אות היא גם צורה, ציור קטן, ולציור הזה יכולה להיות משמעות. שירה גרפית לפעמים זוכרת את זה. השיר הזה זוכר את זה מצוין. הפיתולים האלגנטיים של ה-& גורמים לו להיראות כמו עיטור, חפץ נוי. משהו שהיית רוצה סביב הצוואר או על דש הבגד. בו בזמן הוא גם מזכיר מאוד סימן של מטבע זר, משהו בין פאונד ליורו. מטבע גנרי. מדומיין. הכסף הכללי. שני הפנים הללו, חפץ נחשק ומטבע מופשט, מדויקים כל כך להקשר הצרכני של השיר.

עכשיו לטקסט. צריך בכלל לקרוא אותו? ניתן הרי לתפוס את כולו בבת אחת, כמו שקולטים פסל או תצלום. נדמה שזה אפילו האופן שבו הוא מבקש להיקלט. ובכל זאת השיר הזה מאפשר גם קריאה רציפה ויש מה להרוויח ממנה. מלה אחת יש כאן, "ו-", שמשוכפלת עוד ועוד. "ו-" תמידי שהוא דיבוב של ההוויה הנפשית הצרכנית. הפסקול הנפשי המזדמזם ברקע בערבים של הקלקות על אתרי קניות ואחרי צהריימים בקניון. "שופינג", אנחנו יודעים הרי, הוא לא קניה של דבר מסוים. כשהולכים לקנות לחם או מברג או אפילו זוג מכנסיים לא קוראים לזה שופינג. שופינג הוא מצב הוויה של הסתובבות נטולת מושא מוגדר ולכן פתוחה לכל מושא. אפילו פעולת הקנייה היא לא העיקר. גם אם חזרת מסיבוב שופינג בלי לקנות כלום או כמעט כלום, לא חזרת בידיים ריקות.

בשביל להבין עם מה כן חזרת, אפשר לקרוא את השיר הזה שוב, הפעם לא כסתם רצף של "ו-"ים  אלא כמשפט אחד ארוך שבו כל "ו-" מוסבת על ה"ו-" שאחריה. כלומר כל "ו-" רוצה עוד "ו-" שבתורו צובר את ה"ו-" הבא וכן הלאה. התשוקה הכללית ליותר  מתבררת בקריאה כזו כתנועה מחזורית של התמלאות (ו-), עצירה (הרווח שבין המילים), שוב התמלאות וחוזר חלילה. כל מחזור כזה עובר בנקודת האפס (הרווח בין המילים) ומתחיל שוב. זו לא תנועה של צבירה אלא של מגע מתמיד עם תחושת ה"עוד". עם הידיעה שהעולם מלא באפשרויות זמינות שאפשר לגעת בהן, לרוות מהן, ולכן ממנו, לרגע, ללא סוף.

אבל לשיר עצמו יש סוף, והוא אפילו לא רחוק כל כך. זה שיר קטן. מלבן מדויק של חמש שורות של שבעה תוים בכל אחת. הנה הגענו לצורה. אפשר היה למלא את הדף כולו ב-&, זה לכאורה היה אפילו נכון יותר בהקשר של חווית הגודש והתנועה האינסופית. אבל מישהי כאן, כבר כתבתי, יודעת מה היא עושה.

השיר הזה נראה כמו חלון ראווה. אחד מני אינסוף שעוברים בסיבוב שופינג ובה בעת אחד שמזקק את כולם. איזה חלון ראווה זה? לפחות שניים. אחד הוא החלון הצעקני, הדוחק, שמלא כולו באותו מוצר. כך למשל נראו חלונות הראווה של כל חנויות ספרים כשהיה יוצא ספר חדש של הארי פוטר. בה בעת זה גם חלון ראווה שהוא הפשטה, זיקוק, של המהות של כל חלון ראווה: אירגון נעים לעין ושפע שמאחורי הספציפיות של כל אחד מהפריטים בו ישנו תמיד אותו יסוד של נחשקות שנועד ללבות את ה-"עוד".

אבל חלון הראווה הזה שהוא השיר מתחיל ונגמר ואז מתגלה מה שאי אפשר לראות כאן בצילום אבל אפשר לראות בעמוד המודפס באנתולוגיה: שהוא מוקף בחלל לבן גדול ממנו בהרבה. כלומר שההקשר שבתוכו כל מה שנאמר כאן מתרחש הוא מרחב קטן שבקצהו צלילה ארוכה אל הריק.

עד כאן המישור של הדף. אבל יש עוד. השיר הזה מציע לקורא שלו להביט גם בהשתקפות של עצמו בחלון הראווה. האם הקריאה שלך כרגע היא שופינג? האם אפשר לעצור ולראות את מצב התודעה המתנפל, המחפש סיפוק מהיר, צבירה ומעבר הלאה גם בפעולה הלכאורה לא קשורה של קריאת השיר או הרשימה הזו ממש עכשיו? מכאן אפשר גם להרחיב את המבט לאופן בו אתה אוכל, מדבר עם ילדייך, עם חבר, שוהה עם אהובתך. המבט הזה הוא דבר גדול ששירה יכולה לזמן עבור קורא שלה. שיר שמגיש את עצמו לכך בפשטות כזו הוא מן הדברים היקרים.

(שופינג הוא השיר הפותח את האנתולוגיה השניה לכתיבה מושגית בעברית שראתה אור לאחרונה בעריכתי בהוצאת 'מקום לשירה')