הוקוסאי – נץ ופריחת דובדבן

להר יש שורשים
לנץ יש מדרון על גבו
מפרחי הדובדבן מתעקלים מקורי נץ ורודים
צווארו של הנץ הוא אחד מענפי העץ
עינו של הנץ היא פרח
פרחי הדובדבן הם קמרונות הר

פקעת של הר, עץ וציפור. כל אחד מהם מושך לכיוון אחר
ובכל זאת הם כרוכים יחד למשך הרגע הקצר של הציור

ההר מטפס באלכסון ימינה
העץ צומח מעלה ולעומק התמונה
הנץ יתרומם מעלה ושמאלה
פרחי הדובדבן ינשרו מטה

מה קושר אותם?
אולי טפריו הגדולים, המעוקלים של הנץ הלופתים את ההר-עץ-נץ מעט מתחת למרכז הציור, כמו אגד בלונים.

הציור הזה מבין משהו על זיקת גומלין, על איך כל דבר הוא בו-זמנית עצמו (הנץ הוא נץ, לא הר. העץ הוא עץ, לא נץ) ויחד עם זה בלול בלי הפרד בסביבתו (הנץ הוא נץ-עץ, העץ הוא עץ-הר, ההר הוא הר-עץ).

הציור הזה מבין גם משהו על חלופיות. הפקעת מתהווה ברגע שטפריו של הנץ נוחתים על צלע ההר. כשימריא, היא תתפרק ופקעת של זיקות גומלין חדשות תווצר, תתפרק גם היא וחוזר חלילה, בשרשרת אינסופית.

סוזן וגה, שאין לדעת מה הקשר שלה להוקוסאי, פותחת את השיר הראשון באלבום הראשון שלה במשפט שהוא בצבע של הציור הזה: It's a one time thing, it just happens a lot. טורי איימוס, שודאי מכירה את סוזן וגה אבל לא ברור אם גם את הוקוסאי, אומרת דבר דומה על אחת הדמויות באלבום השני שלה: Ginger is always sincere, just not to one man.

הוקוסאי מצייר משפט של סוזן וגה
סוזן וגה שרה שורה שיכולה להיות כותרת לציור של הוקוסאי
שורה של טורי איימוס מהדהדת פתיחת שיר של סוזן וגה
הרשימה הזו כורכת את שלושתם לפקעת אחת

הציור הזה לוקח סיכון. הוקוסאי צייר אותו בסביבות 1830, כלומר לפני כמעט מאתיים שנה. הנץ עדיין שם, מאז, אוחז בטפריו את אחדות הרגע החולף. איך מדיום סטטי כל כך לוקח על עצמו לממש חלופיות, ועוד באמצעות אחד הסמלים הכי מובהקים ולכן שחוקים שלה, פריחת הדובדבן? מה מונע מהתוצאה להיות ההפך הגמור: פלקט, אילוסטרציה חיוורת מהסוג שציירי רחוב גרועים מציירים להנאתם של תיירים משועממים?

נדמה לי שהתשובה, במפתיע, קשורה דווקא לסטטיות הזו. ליתר דיוק לעובדה שהציור של הוקוסאי איננו מנסה להתכחש לה או לברוח ממנה, להמציא פעלול של צבע או פרספקטיבה שישכיח מן המתבונן את העובדה שהוא מביט בפיסת בד שטוחה, מכוסה משיחות מכחול. הוקוסאי פונה במקום זה בכיוון ההפוך. הוא שואל כיצד ציור יכול, לצד היותו ייצוג, להיות גם דבר ממשי בעולם. חפץ, אוביקט, משטח, מקום.

כיצד הוא מצליח לקיים בו זמנית את שני הקטבים הללו הוא פלא טכני שלא בכוחי לתאר, אבל הוא מצליח ומרגע שהציור מרשה לעצמו להיות גם חפץ, מקום, עינו של המתבונן יכולה לנחות עליו, כפי שהנץ בציור נוחת על ההר. מאותו רגע מה שקורה בתוך הציור קורה גם מחוצה לו. הצופה מתהווה עם הציור לפקעת רגעית של זיקות גומלין, כמו זו שבין הנץ להר ולעץ. אז, ברגע הזה, רגע לפני שהכל ייגמר, הכל מתחיל.